בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רומן וינאי" של דוד פוגל: אוצר של אמן עברי אמיתי

שלא כמו אצל גאונים אחרים בספרות העברית, הרעננות והחיוניות של כתיבת פוגל מורגשת בקלות גם היום. על הרומן האבוד שהתגלה בטעות ורואה כעת אור

15תגובות

רומן וינאי

דוד פוגל. הוצאת עם עובד, 300 עמ', 94 שקלים

דוד פוגל הוא יוצר חריג בנוף הספרות העברית במחצית הראשונה של המאה ה-20. אף סופר עברי אחר בן תקופתו לא יצר בספריו מזיגה כזו של הוויה אורבנית אירופית, דמויות רוויות תשוקות ויצרים, אווירה דקדנטית מסואבת ועם זאת - או שמא דווקא בשל כך - עתירת חלומות ותקוות, ואיש כמותו לא כתב על כל אלה מתוך חוסר עניין כמעט מוחלט ברעיון הציוני ואף על פי כן בעברית חיה, עשירה ותוססת - אני מעזה לומר, חילונית בתכלית - קלה ממשקלן של תשתיות לשון הקודש העתיקה. רעננותה וחיוניותה של הכתיבה שלו מורגשות בקלות גם היום, בעוד את ברנר, גנסין ועגנון - בלי להמעיט כהוא זה מן הגאונות שביצירתם - אנו קוראים כמו מבעד למסך של ארכאיות. אני בספק רב אם גילוי יצירה נעלמה של אחד מהם היה מעורר התרגשות רבה ורחבה כזו שעורר גילוי הרומן האבוד של פוגל.

"רומן וינאי" עוקב אחר סיפורו של צעיר יהודי בשם מיכאל רוסט, המגיע אל וינה, העיר הגדולה, חסר פרוטה אך מלא כוחות ופתוח להרפתקאות. מהר מאוד הוא פוגש מיליונר אגדי שבגחמה של רגע מחליט להעתיר עליו ממון ולשנות את חייו, במה שנראה תחילה כמעין ניסוי אנושי מרתק שאותו עשיר מפוכח ומשועמם מעוניין לעקוב אחריו (תמה שאינה מתפתחת בהמשך). עיקר העלילה נסבה סביב פרשת אהבה כפולה של רוסט, לבעלת דירתו, גרטרוד שטיפט, גבירה נשואה ובשלה, ולבתה בת ה-16, ארנה, המתחילה זה עתה לגלות את מיניותה המלבלבת. פוגל אינו כותב דרך תודעתו של רוסט בלבד, אלא עובר הלוך ושוב בין תודעות ודמויות שונות (מלבבים במיוחד הפרקים המוקדשים לתודעתה של ארנה, עם כל הטלטלה הסוערת בהם מול נעוריה הפורצים), ומעמיד שורה של טיפוסים מרתקים הלוכדים את הוויית העיר והתקופה: אנרכיסט בודד ומיואש; נער עשיר כקורח שאינו חש את עצמו בחיים; מצביא מהולל הקורס בשל אהבה נכזבת, ועוד רבים.

הספר משיק לא מעט לפרשת חייו של פוגל הצעיר עצמו, כפי שאפשר לראות בנקל כשקוראים את פרקי היומן שכתב בעשור השני של המאה ה-20, סביב בואו אל וינה כצעיר חסר כל (הם פורסמו, בעריכתו של מנחם פרי, תחת השם "קצות הימים" בספר "תחנות כבות"). שם התוודה על משולש היחסים שניהל קודם לכן עם בעלת ביתו ובתה הילדה. ואולם, אפשר לראות גם את המרחק הרב בין פוגל, שראה עצמו כאדם תלוש ואבוד, וסבל לעתים תכופות מעוני ורעב, לבין רוסט היהיר וקל הדעת, שמבקש לחטוף כל מה שחייו החדשים עשויים להציע לו. למעשה, אפשר לגלות משהו מתוויו של פוגל בכל אחת מן הדמויות הנוגעות ללב שהעמיד ברומן, אך גדולתו כסופר מתבטאת בעיקר ביכולתו להמריא הרבה מעבר לנסיבות חייו אל ציור של דיוקן אנושי רב-קולי עשיר וססגוני.

פרסום הספר מלווה כעת בדיונים מרתקים סביב שאלת תיארוכו, נסיבות הכתיבה והגורל שהועיד לו פוגל עצמו. האם היה זה "רומן נעורים גנוז ומוצפן", כפי שטוענת לילך נתנאל, שגילתה את הטקסט בארכיון גנזים, ערכה אותו (יחד עם יובל שמעוני) והכינה אותו לדפוס, או יצירה ספרותית בשלה שפוגל פשוט לא הספיק להשלים ולהדפיס? שאלות מעניינות, ללא ספק. למרבה המזל, אפשר ליהנות מן הרומן הנאה שלמה גם בלי לתהות עליהן. יחד עם זאת, על אף עבודת העריכה הקשובה, והמצוינת לדעתי, של העורכים, אפשר לחוש בהיותו של הספר הנפלא הזה בלתי-מוגמר - הן בשל אי דיוקים וסתירות פה ושם (כך, למשל, אחת הדמויות הצדדיות, אמה של פרידל קובלר, מכונה בפעם אחת "שרלוטה" ובפעם אחרת "אמי"), הן בשל קווים עלילתיים שלא פותחו עד תומם והן בשל סופה של הפרשה, שנדמה מקרי וקטוע, בלי שהעלילה תגיע לכלל פתרון מספק. אלא שהאופי הבלתי שלם של היצירה אינו פוגם כלל בהנאת הקריאה, ואולי אף מעצים אותה.

הסיבה המרכזית לכך, יותר מכל דבר אחר, היא אותה עברית גמישה, חושנית ונהדרת של פוגל, שכשקוראים אותה קשה להאמין שדן מירון תיאר אותה בשעתו כנוטה "לרדידות, ליובשנות ואפילו לחוסר דיוק", וככרוכה ב"אטימות אקוסטית ובהיעדר רצף ריתמי" (במאמרו מ-1987, "מתי נחדל 'לגלות' את פוגל"). פסקאות רבות בספר מוקדשות לתיאור ציורי של מראות והתחושות המתעוררות בעטיים: "התהלכו דרך רחובות שכבר התקדשו לקראת ערב פושר ולא נגרש, וכבר נתבצרה בהם והלכה זו הרוח של שחרור עם גמר עמל היום, שעה שבני אדם מתנערים כמחלום מעיק ומגבירים את הצפיפות על המדרכות ובתוך קרונות הטראמים ועל מרפסות בתי הקפה ומרגישים, כמתוך חרטה קלה שבלב למראה הדיוטות העליונות המופזות עוד דוק שמש, ששוב חלף יום קיץ יפה ללא שימת לבם. אולם למטה, במעמקי הרחובות, כבר נמסכה אפלולית שקופה, וצלילים עבים ואטומים של פעמון איזה בית כנסייה מיטלטלים בה ברטט נכאים, כבדים וקודרים ומעלים על הדעת אפלולית אחרת, נושנה, מעומעמת, עבשה, לא בריאה, מעיקה, שאין בה כלום מזו המודעת והקרובה של הערב, ונעלמים שוב אי-לאן בעוד הדיהם מוסיפים להרטיט בחלל. ארנה נתמלאה עצבות. החיים סתומים היו, אי-נחקרים, פרגוד לפנים מפרגוד - אתה מסלק אחד והנה לפניך אחר".

תיאור חי ופועם כזה, שכמוהו יש רבים בספר, מציג בקווי אמן את שני הקטבים של הקיום האנושי שהרומן מיטלטל ביניהם - דוק השמש הקליל והאוורירי לעומת הכבדות הנכאה של האפלולית, ובהתאמה, מי שחווים את העולם כמבעד לצעיף קל ושקוף (כמו רוסט) ומי שחשים בפרגודים הכבדים המפרידים בינם לבין ההוויה. אין זה רק תיאור יפהפה של ערב קיץ, אלא המחשה של חלוקה אנושית טעונה פוליטית, ואכן, פוגל הוא סופר אשר עוסק בפוליטיקה של יחסי הכוח האנושיים, בעוצמה וביסודיות שלא שיחזרו את עצמן בספרות העברית עד הופעתו של חנוך לוין. שוב ושוב בספר נחלקות הדמויות לחזקים וחלשים, חושקים ונחשקים, עצמאיים ותלותיים, זה מול זה במגוון וריאציות של מערכים זוגיים.

החלוקה האנושית הזאת אינה טעונה רק פוליטית, אלא גם, ובעיקר, אירוטית. כך היה, בבירור, ברומן "חיי נישואים" וביחסי השליטה והתלות בין תיאה פון טקו, האשה-ערפד הדורסנית, לבין רודולף גורדווייל, היהודי החלוש והתלוש.

ב"רומן וינאי" זהו דווקא הגבר היהודי - מיכאל רוסט - אשר מכאיב לנשים שסביבו, לא כל כך משום אכזריות ושתלטנות אלא יותר משום היותו צעיר נאה וחופשי ברוחו. פוגל מצייר את התלות בזולת ואת היחסים הרגשיים כשלשלת כבדה המונעת תנועה ואת חירות ההתנסות. נראה שהוא יודע לאבחן בדיוק חד את סוד כוח המשיכה. הדמויות הנראות כמי שמספיקות לעצמן ואינן זקוקות לאיש מעוררות כבוד ותשוקה, בעוד הדמויות המשועבדות למאוויהן נתפשות כתלותיות וחלשות, ומעוררות רחמים (לרוב), או לעג ומשטמה.

פוגל נתפש לעתים קרובות, בטעות, כמין עוף מוזר שכתב עברית אף על פי שכתב ספרות "אוניברסלית", או לכל הפחות אירופית מאוד, שאין בה שום דבר "יהודי". זוהי הנחה שגויה בעליל לגבי "חיי נישואים", שם ברור כי ביחסים בין תיאה וגורדווייל יש משום משל על המצב היהודי - הפוליטי, הכלכלי והחברתי - באירופה שבין שתי מלחמות העולם. מסירותו של פוגל לנושא היהודי מתחדדת עוד כשקוראים ב"רומן וינאי" - אם בעדות מצמררת על מראות מן הפרעות שנעשו ביהודים בתחילת המאה; אם בתיאור עוקצני ונוקב של יהודי מתבולל אשר עושה הכל להתכחש למקורותיו (לשווא); ואם בסצנות הרב-קוליות הנפלאות המתרחשות בפנסיון "אחדות", מסעדה יהודית מסורתית שבה נפגש רוסט עם חבורה של יהודים דלים, מצחיקים ואובדי דרך. בסצנות אלה מתגלה הברק הסאטירי המושחז של פוגל, ויכולתו להעמיד דמויות מתוך יצירתם של סגנונות דיבור שונים.

ואולם, אי אפשר להתכחש גם לפנים הרחבים יותר העולים מקולו הייחודי של פוגל. "רומן וינאי" ממחיש ביתר שאת כי הוא יוצר העומד על המקום שבו נמזגת הרומנטיקה העזה של המאה ה-19 אל האקזיסטנציאליזם הקודר של המחצית הראשונה של המאה ה-20. רגעים רבים כל כך בספר מפליאים לתאר תחושות של סתמיות וחוסר תוחלת שנוחתות כמו משום מקום, בלבן של הרגשות-קיום מסחררות וחיוניות. וכל הדמויות, כל אחת בדרכה, טועמות את טעמה של תהום אפלה: "אשה נשארת תמיד בידיים ריקות. הכל נשמט לבסוף מבין ידיה והיא זקוקה לממשות חיה. היא יותר מן הגבר, מפני שגלמודה היא תמיד. גלמודה עד מוות". ובמקום אחר: "כל ברייה סופה למות, כל הקיים סופו לבלות, ולאורה של ודאות זו נפסלים כל הערכים".

הספר מספק גם חרך הצצה, לא בלתי מבדר, אל עמדותיו הפואטיות הביקורתיות של פוגל כסופר. גיבורו, רוסט, מלגלג שעה ארוכה על משורר צעיר המבקש להוציא לאור כתב עת ספרותי עברי. במקום אחר, מובאות מחשבותיו על הספרות בת הזמן: "שעה קלה דפדף לא מעוניין ברומן חדש שקנה לו פרסום בזמן קצר. לא ישר בעיניו כל עיקר. הסגנון היה נפוח, לא טבעי, טרדני, מנפנף בגנדרנות יתרה את החוכמות תחת חוטמו של הקורא, כאומר: הנה, רואים אתם, כזה אנוכי! יודע זאת וזאת ואף זאת! כאן יש לכם עסק עמי, בל תשכחו!... הממשות מזויפת היתה ברומן זה, מסולפת, וחסר היה זיקה טבעית, ישרה, אל הדברים. אותו סופר היה בעל מוח בלבד ולא בעל מזג לוהט, לא אמן". כאן אפשר לחוש בסלידה של פוגל מן המליציות שאפיינה את הספרות העברית בת התקופה (עגנון כדוגמה מובהקת) ומהיאחזותה העיקשת בתשתיות לשון הקודש. אך מה רבים הספרים - גם העכשוויים - בהם אפשר להטיח ביקורת כזו! בניגוד לספר שקורא מיכאל רוסט, "רומן וינאי" מאת דוד פוגל הוא אוצר של מזג לוהט, לא נפוח, ישר ומרגש, של אמן עברי אמיתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו