סמדר רייספלד
סמדר רייספלד

חיי הנצח של הנרייטה לאקס

רבקה סקלוט. תירגמה מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 413 עמ', 94 שקלים

מה הייתם עושים לו יום אחד הייתם מקבלים שיחת טלפון שמודיעה לכם שאמכם/ סבתכם/ אחותכם האהובה, שחשבתם שמתה מזמן בדמי ימיה, דווקא חיה? כלומר, לא כולה, רק חלק קטן ממנה וליתר דיוק חלק מהתאים שלה, שלא רק שהם ממשיכים לחיות, אלא שהם חיוניים במיוחד ומתרבים ומסתובבים בעולם. הייתם שמחים? מבוהלים? מרגישים מרומים?

זה מה שקרה למשפחת לאקס עשרים שנה לאחר שהנרייטה אמם, אשה שחורה מבולטימור, הגיעה בפברואר 1951 ל"ג'ונס הופקינס", שהיה אחד מבתי החולים המעטים שהסכימו לטפל בחולים שחורים במחלקות מיוחדות "לצבעונים בלבד". כאבי הבטן הקשים שמהם סבלה הובילו לבדיקה גינקולוגית, שהעלתה שמדובר בגידול בצוואר הרחם, והוא הוסר ונשלח לביופסיה כמקובל. במקביל, גם זה כהליך מקובל, נמסרו חלק מתאי הגידול למעבדה מיוחדת, שבה ניסו לגדל אותם - לא כדי לבדוק אם הם סרטניים או שפירים, אלא כדי לייסד מהם שורה של תאים שיכולים לגדול מחוץ לגוף האנושי, במעבדה.

לרוע מזלה של הגברת לאקס, הביופסיה העלתה שמדובר בתאים סרטניים אלימים במיוחד. למרבה מזלה של האנושות, הצליחו התאים לגדול ולשגשג במעבדה כמו ששום תא אנושי לא עשה לפניהם. עד אז שום תרבית אנושית לא שרדה אלא לזמן קצר; תאי הילה (HeLa), כפי שהם נקראו עכשיו (תוצאה של צירוף ההברות הראשונות של שמה הפרטי ושם המשפחה של הנרייטה לאקס), פרו ורבו, העמידו עוד ועוד דורות של תאים ונקראו מעתה "שורת תאים". זו היתה נקודת מפנה למדע. דגימות מהתאים נשלחו למעבדות ברחבי העולם כדי שמדענים יוכלו להשתמש בהם כמערכת מודל לחקר תהליכים המתרחשים בגוף האנושי. ואכן, במשך השנים השתמשו מדענים בתאי הילה לניסויים שבאמצעותם הושגו פריצות דרך בהבנת התורשה, נחשפו המנגנונים העומדים בבסיסן של מחלות כמו איידס ופותחו טכנולוגיות להפריה מלאכותית ולשיבוט. בזכות המחקר בתאים אלה הרכיבו מדענים חיסון לפוליו, פיתחו תרופות לטיפול בהרפס, המופיליה ופרקינסון, והתגלו טיפולים שונים לסרטן.

עד היום משמשת שורת תאי הילה כלי מחקר סטנדרטי במעבדות העוסקות בביולוגיה מולקולרית, ואנשים עובדים אתם בלי לתת את הדעת על הסיפור האנושי שמאחוריהם. רגע של וידוי: גם לי הזדמן, במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, לעבוד עם תאי הילה שלתוכם החדרתי גנים כדי לבדוק את פעולתם. מלבד העובדה שמדובר בתאים סרטניים ממקור אנושי, לא ידעתי מהיכן הגיעו ומעולם לא חקרתי את משמעות שמם. השם נראה כמו ראשי תיבות רגילים שחברות מסחריות נוהגות לתת למוצריהם.

גם בני משפחת לאקס לא ידעו דבר וחצי דבר על עלילותיהם המופלאות של התאים של הנרייטה. מבחינתם, האם המסורה מתה והשאירה אחריה חמישה פעוטות שגודלו על ידי אם חורגת ומתעללת. ללא סיכוי של ממש להיחלץ ממצבם, במאבק הישרדות מתמיד, הם שמעו יום אחד, במקרה, שאמם מתה אבל חיה במעבדה.

זהו סיפור שיש בו הכל: מוות בטרם עת של אשה אלמונית וחיי נצח של תאיה שזכו לתהילת עולם; טרגדיה משפחתית שהפכה לחגיגה מדעית; עלילה שמתרחשת במסדרונות המצוחצחים של המעבדות, אך גם ברחובות האפלים של השכונות; פער בין המיליארדים שתעשיית הביוטק מגלגלת הודות לתאים, לבין חיי העוני והעליבות של משפחת לאקס. ובמלותיה של אחת מבנות המשפחה, ששמעה על תרומתם של התאים לאנושות: "אני ממש לא יודעת איך היא עשתה את כל זה, אבל אני חושבת שאני שמחה... למה שזה אומר שהיא עזרה להמון אנשים... אבל אני תמיד חושבת שזה מוזר, שאם אמא שלנו עשתה כל כך הרבה בשביל הרפואה, למה למשפחה שלי אין כסף ללכת לרופאים? זה לא נראה לי הגיוני".

רבקה סקלוט הקדישה יותר מעשר שנים לחקר הנושא, והיא פורשת אותו על פני ספר שלם שבו היא מתארת, בכישרון רב, שלוש עלילות מקבילות המשולבות זו בזו: קורותיהם של תאי הילה ותרומתם למדע, קורות משפחת לאקס, וקורותיה שלה במסעה לגילוי הסיפור מהיום שבו שמעה עליו לראשונה, בשיעור ביולוגיה בקולג', ועד לפרסום הספר.

סקלוט שוזרת היטב בין העלילות. היא מקשיבה לבני המשפחה שמספרים לה את סיפורם, אך גם מתווכת בינם ובין הסיפור המדעי. שעות ארוכות היא מבלה עם דברה, בתה בת ה-50 של הנרייטה, שבניסיון להבין מי היתה אמה יושבת עם מילון ומנסה לפענח בעזרתו את המלים המשונות שכתובות בעיתון על תאי הילה. כאשר היא קוראת שמדענים יצרו תא כלאיים מאיחוי של תא הילה עם תא מצמח הטבק, סקלוט מסבירה לה מהו תא ולמה בשום אופן לא מדובר כאן במפלצת שהיא חצי צמח, חצי אמא שלה. דרך הגנאולוגיה של משפחת לאקס נוגעת סקלוט בחיי השחורים בארה"ב וביחסי שחורים ולבנים. היא מתארת עולם של צאצאי עבדים שמנסים לפלס את דרכם במציאות המשתנה. עולם שבו עד לא מזמן סילקו מבתי חולים אנשים שחורים שהגיעו לטיפול, גם אם היה ברור לצוות הרפואי שהם ימותו במגרש החנייה. עולם שבו השתמשו בעבדים כדי לנסות עליהם תרופות וניתחו אותם רק כדי לשכלל טכניקות כירורגיות. לא פלא, אם כן, שרבים מהשחורים מאמינים עד היום שבית החולים הופקינס נבנה בשכונה שחורה כדי לספק למדענים גישה נוחה למושאי המחקר שלהם, ובני משפחת לאקס טוענים שג'ונס הופקינס היה שודד שגנב מאמם את התאים וכך הפך למיליונר.

האמת היא שהתאים נלקחו מהנרייטה ללא הסכמתה, לא מפני שהיתה שחורה, אלא כי כך נהגו עם כל החולים. סקלוט משתמשת במקרה של תאי הילה כדי לספר לנו גם את סיפור התפתחות האתיקה והתחיקה הנוגעות לניסויים בבני אדם, לשימוש בתאיהם ולרישום פטנטים על עצמים ביולוגיים. כך, למשל, מתואר סיפורו של ג'ון מור, שהיה הראשון שתבע בבית משפט חזקה על רקמותיו ודרש לקבל את הרווחים שהופקו מהן. מור עבר ניתוח להסרת גידול סרטני ואחת לכמה חודשים היה מגיע לחוקר הסרטן שניתח אותו לצורך מעקב. אלא שהביקורים, שבהם היו נלקחות ממנו דגימות דם, מח עצם וזרע, היו כרוכים בטיסות, ולאחר כמה שנים החל מור לפקפק בנחיצותן. הוא הציע שהוא יעשה את הבדיקות הפשוטות האלה קרוב לביתו, ולהפתעתו הציע לו הרופא לממן את טיסותיו ולשכנו במלון מפואר. חשדו של מור התעורר, ולאחר שבדק את העניין, גילה שהרופא יצר מהרקמה שלו שורת תאים ואף הגיש עליה בקשה לפטנט. בהסתמך על כך קיבל הרופא מיליוני דולרים מחברות ביוטק שהיו מעוניינות בחלבונים הנדירים שאפיינו את הרקמה.

למרבה האירוניה, דחה השופט את תביעתו של מור על ידי הצגת המקרה של תאי הילה כתקדים ללקיחת תאים ללא רשות מהחולה. עם זאת, הוא טען שהרופא היה צריך ליידע את מור על כוונותיו המסחריות לפני רישום הפטנט, כדי לאפשר למור עצמו לפנות לחברות ולמכור להן את תאיו. זה מה שעשה רופא אחר, הגון הפעם, עם חולה שבדמו נמצאו ריכוזים גבוהים להפליא של נוגדנים לנגיף הצהבת. האיש, שהיה מובטל, פנה לחברות ביוטק והן קנו ממנו את נסיוב הדם שלו בלא פחות מעשרה דולר למיליליטר (ובהזמנת מינימום של 500 דולר). האיש הקים חברה, שעובדיה הם אנשים שהפכו את גופם, שמייצר חומרים נדירים, לעסק.

סקלוט מרחיבה על המאבק שניטש בין מדענים, משפטנים ואנשים פרטיים לגבי האפשרות לרשום פטנט על עצמים ביולוגיים: חיידקים שהונדסו גנטית, גנים שהתגלו ובודדו ותאים של חולים שיש להם ערך מסחרי. מדענים טוענים (וגם חברות התרופות, שסקלוט מתעלמת מהן, משום מה, ומהשפעתן העצומה על מחוקקי החוקים), שאם ניתן לאנשים פרטיים כסף ושליטה על התאים שלהם, המחקר ייפגע והאנושות תצא מופסדת. מובן, שמאחורי הצהרות כאלה עומדים אינטרסים כלכליים ולובי חזק, וכך עד לא מזמן קבעו בתי המשפט ש"כשאתה משאיר רקמות במרפאה או במעבדה רפואית, אתה נוטש אותן כפסולת, וכל איש יכול לקחת את האשפה שלך ולמכור אותה". יצורים שהונדסו גנטית, גנים ששובטו ושורות תאים שפותחו נחשבים להמצאה אנושית, פרי המאמץ הרוחני של בני אדם, ושייכים לכן למוסדות המחקר שיצרו אותם. אבל לאחרונה התקבלו גם פסיקות אחרות, כמו ביטול הפטנט על אחד הגנים שגורמים לסרטן השד לטובת הרחבת המחקר המדעי, וייתכן שהן מצביעות על מגמה של שינוי.

ואחרי כל הדיונים המדעיים, החברתיים והחוקיים שהספר עוסק בהם, נכון יהיה לומר ש"חיי הנצח של הנרייטה לאקס" הוא ספר על אנשים. בסגנון מאופק ובדייקנות לא רגשנית, נאמנה לעובדות ונמנעת מפרשנויות ומשיפוט, סקלוט מתארת אותם כהווייתם: את הפשוטים והמתוחכמים, שוחרי הטוב וחורשי רע, הנצלניים ואנשי החסד. התמונה שמתקבלת מרתקת ורבת עוצמה, כמו המפגש שנערך בין אחד המדענים בהופקינס לבין שניים מילדיה, כבר בני חמישים, של הנרייטה לאקס. פרופ' לנגאואר, שחש שנעשה עוול למשפחה, מזמין את דברה ואת זאכריה למעבדה שלו כדי שסוף-סוף יוכלו לראות במו עיניהם את התאים המפורסמים של אמם. זאכריה לוטש עיניים במסך שמחובר למיקרוסקופ ושואל: "אם אלה התאים של אמא שלנו... איך זה שהם לא שחורים? אמא היתה שחורה'", ודברה מרימה את צלוחית הפטרי שבתוכה נמצאים תאי הילה ורוכנת אליהם. "את מפורסמת", היא לוחשת לצלחת, "כולם יודעים את זה".

The Immortal Life of Henrietta Lacks \ Rebecca Skloot

סמדר רייספלד היא דוקטור לביולוגיה מולקולרית. ספרה "דארוון באיילון דרום" יצא בהוצאת כתר.

הנרייטה לאקס. סיפור על ביולוגיה וסוציולוגיהצילום: מתוך הספר
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ