בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסופרים

"חברים, איך נפטרים מהם"

"בהקלקה אחת אפשר לאנפרנד, למחוק אנשים מרשימת החברים ברשת החברתית, חברים וירטואלים. אבל איך עושים אנפרנד לחברים בשר ודם?"

6תגובות

חברים, חוג חברים. מימי הגן (ובימינו, גם מהפעוטון) אנחנו אוספים סביבנו חברים וחברות. מדי פעם בפעם נושרים כמה מהם בדרך - כתוצאה מתהליכים טבעיים (הגירה, מוות), ריב ("את החרא הזה אני לא רוצה לראות יותר!") או שחיקה (גם לחברות, כמו למערכת יחסים זוגית, יש "מחזוריות" משלה: כל 11 שנים יש לנו צורך בחידושים, אנחנו מטלפנים לחברים הוותיקים לעתים רחוקות יותר ומהללים את החברים החדשים שלנו, שבדרך כלל קצת יותר צעירים מאתנו; וגם קצת יותר שטחיים, ועל כך אולי ארחיב בהמשך, ואולי גם לא). אבל בדרך כלל, מספר האנשים שאנחנו אוספים סביבנו רק הולך וגדל (ראו גם: אוסף בולים).

מספר החברים שצברנו לעצמנו מעניק לנו מעמד מסוים. מי שאין לו חברים הוא מסכן, או לכל הפחות מוזר. לרוב המעמד שלך מתברר רק אחרי מותך, על פי כמות מודעות האבל שמתפרסמות בעיתון או ברשימת האנשים שמופיעה בכל מודעה בנפרד: "... זה לעולם לא יהיה מה שהיה... מכל חבריך לבדמינגטון בימי שבת בצהריים". ויש גם את מסע ההלוויה ("כמעט 4,000 חברים נפרדו הצהריים מ..."). אבל אחרי הלוויה, בעת הקפה והכיבוד הקל, כל החברים שלך כבר צוחקים ומדברים על החופשה הבאה שלהם.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות "ספרים" ישירות אליכם

מי שלא רוצה לחכות עד המוות, מארגן לעצמו כל שנה מסיבת יום הולדת. הוכח סטטיסטית שרוב מקרי המוות מתרחשים זמן קצר אחרי יום ההולדת. יש אנשים שמתים על יום ההולדת שלהם, פשוטו כמשמעו. הם מצפים בכליון עיניים ליום הזה, שבו, איך שלא יהיה, פעם אחת בשנה, עד השעות הקטנות של הלילה, הם הדמות המרכזית. הם מעמיסים בגניחה ארגזי בירה וקרטונים של יין לא יקר מדי לתא המטען, הם שוכרים אוהל אירועים למקרה שיירד גשם. על שולחן הכיבוד פלטות עץ עם גבינות ברי, גורגונזולה וגבינת כבשים מיוחדת עם ריח של אולם התעמלות שרוף מחבל הבאסקים - ובסופו של דבר, כמעט אף אחד לא בא. "משונה", אומר בעל השמחה. "עוד דיברתי אחר הצהריים עם רוב, והוא אמר שהוא בטוח יגיע". אולי זה מזג האוויר - חם מדי, קר מדי, גשום/לא גשום - בדרך כלל, סוג כזה של בעל שמחה מת עוד לפני חצות הלילה.

למה זה טוב בכלל, כל החברים האלה? זאת שאלה ששואלים מעט מדי. כמו אספן בולים שאחרי כל השנים האלה מוציא את כל האוסף שלו למכירה באינטרנט (ועוד יותר טוב - שורף אותו), זאת היתה יכולה להיות הקלה עצומה - פחות חברים. איך חבר טוב תמיד אומר לי: "יופי, אז אותו כבר אפשר למחוק מלוח ימי ההולדת".

חברים מתקשרים ומזמינים אותך לארוחה בשבוע הבא. אתה מדפדף ביומן דמיוני ואומר שבשבוע הבא ובשבוע שאחריו היומן שלך מלא לגמרי; בסוף החודש אתה נוסע לשבועיים לאי הקנרי ההוא. "ההכי קטן", אתה אומר כדי להישמע אמין. "זה עם הכי הרבה פעילות וולקנית".

"אנחנו צריכים להיפגש יותר", אומר אותו חבר ותיק מאוד שעוד הרבצת לו על הראש עם כף בארגז החול של הגן - אבל כנראה שלא מספיק חזק, אתה חושב עכשיו בצער. "החברה החדשה שלי נורא רוצה להכיר אותך".

קיוויתי לכתוב סיפור שלא תופיע בו אפילו פעם אחת המלה "פייסבוק", אבל ב-2012 זו תקוות שווא. במיוחד נמאסו עלי אלה שמתפרצים שוב ושוב לאותה דלת פתוחה בטענה שכל החברים הווירטואליים הם כמובן לא חברים אמיתיים. זה תמיד מזכיר לי את הסופר ההולנדי שקבע שאת הגיטרה החשמלית המציאו כדי להסוות חוסר כשרון. אז מה שכל אותם מתריעים בשער אומרים על פייסבוק זה בעצם שכל החברים בשר ודם הם כן חברים אמיתיים.

בכל מקרה, יש מלה חדשה אחת שעליה אנחנו צריכים להודות למארק צוקרברג (מלה חדשה שלמיטב ידיעתי עוד לא חילחלה למילון, אבל צריכה להתקבל שם בתרועת חצוצרות וכמה שיותר מהר). אני מתכוון למלה "אנפרנד". בהקלקה אחת אפשר לאנפרנד, למחוק אנשים מרשימת החברים ברשת החברתית, חברים וירטואלים. אבל איך עושים אנפרנד לחברים בשר ודם?

"מה זאת אומרת, לא נתראה תקופה מסוימת?" שאלה אותך פעם החברה (הזמנית) בצדו האחר של הקו, כי היית פחדן מדי כדי לגמור אתה בבית קפה או במרחב ציבורי אחר - מרחב ציבורי שאיך שלא יהיה יאפשר לה לכל היותר לבכות בשקט ובוודאי שלא לעשות סצנות. במקרה ההפוך, חברה זמנית כזאת סיימה אתי את הקשר באמצעות המשפט, "בטח גם אתה הבנת לבד למה אי אפשר להמשיך ככה יותר". לא הבנתי כלום - עד היום אני לא מבין, אבל זה כנראה משהו גברי טיפוסי.

פעם עוד כתבו פתקים בנוסח "אני לא רוצה לראות אותך יותר", שלא השאירו הרבה מקום לאי-בהירות. אבל בימינו, בתקופת האי-מייל, שתוך 20 דקות כבר מתקבלת התשובה ("מה זאת אומרת, לעולם לא? לעולם אל תגיד 'לעולם לא'"), הבהירות היא כבר לא אופציה.

התחילו באיתותים מרומזים, ואם הרמיזות לא עובדות, תעלו בהדרגתיות את רמת הישירות שלהם. פעם, לדוגמה, הייתי מקבל שיחת טלפון מחברים ששיערו שאני כועס עליהם, כי לא התקשרתי הרבה זמן. "כועס? אני כועס?" אמרתי והרגשתי שפצע ישן מתחיל לדמם מחדש. "למה, ריבונו של עולם, אני אמור לכעוס עליכם?"

היום אני קודם כל שותק קצת. אחר כך אני אומר: "אח, כועס זו מלה חזקה, אבל אני מוכרח לנתק עכשיו, יש מישהו בדלת". ואז אני לוקח את לוח ימי ההולדת שתלוי על צדה הפנימי של דלת השירותים ומותח קו עבה על השם האמור. אחרי כמה ימים אותו פצע ישן כבר מגליד.

אחשוורוש הרביעי, ששלט במאה השלישית לפני הספירה במסופוטמיה שבין הפרת והחידקל, הרגיש יום אחד שאין לו מושג מיהם חבריו באמת. אולי הם רצו בחברתו בגלל שהוא השליט? אולי הם התרפסו והתחנפו בפניו כי במשתאות שלו היו הנשים הכי היפות? בקיצור, האם הם היו עדיין חברים שלו אם הוא היה סוחר כבשים בשוק של פרספוליס?

אחשוורוש החליט להעמיד אותם למבחן. הוא התחפש לקבצן עיוור והסתובב בין "חבריו" בפונדק אופנתי בעיר העתיקה. אז הוא שמע מה באמת הם אומרים עליו. למחרת הוא הזמין את כל "חוג חבריו" לארמון וציווה לערוף לכולם את הראש - ובצדק.

ולסיום, סיפור מהחיים. במשך שנים הייתי מיודד עם ר'. ר' השתייך לחברים מקטגוריית מה-שלא-הולך-בכוח-הולך-בעוד-יותר-כוח. בדרך כלל הוא זה שהתקשר. אני לא מהרתי להחזיר לו צילצול. כבר הכנתי מראש את היומן הדמיוני שלי. דפדפתי בו ודפדפתי, אבל לא מצאתי שום תאריך פנוי. "בסוף השבוע הזה אנחנו נוסעים", אמרתי. "ולגבי סוף השבוע הבא עוד אין לנו תוכניות, כרגע, וזה באמת סוף השבוע היחידי שאין לנו כרגע תוכניות. אז בוא נהיה בקשר לקראת סוף השבוע".

ר' לא קנה את זה - ובצדק. ביום שישי שלפני אותו "סוף שבוע שכרגע עוד אין לנו תוכניות" לגביו הוא התחבא בין שתי מכוניות חונות מול דלת הכניסה שלי. "אהה!" הוא התעמת אתנו כשחזרנו הביתה מארוחה ממש נחמדה רק לשנינו. "ככה אתה מתייחס לחברים שלך!"

אחר כך זה הלך מדחי אל דחי. ר' כבר לא התחבא בין המכוניות החונות, אלא בתוך ארון בחדר השינה שלנו. "אין לכם שום דבר!" הוא צעק, בעוד הוא קופץ למרגלות המיטה שלנו. "שום דבר, שום דבר, שום דבר! אני לא רוצה להיות חבר של שקרנים כמוכם!"

חשבנו שבזה זה נגמר, שעכשיו כבר ברור שרצינו לתת לחברות שלנו עם ר' לדעוך לאטה, אבל ההפך הוא הנכון. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, את הבוקר שהדוור לא הצליח להכניס את עותקי השי של הרומן החדש שלי לתיבת המכתבים וצילצל בדלת. זה היה דוור עם שפם. "ר'?" אמרתי, לא מאמין למראה עיני אבל למוד ניסיון מר מהעבר. הדוור צרח כשניסיתי לתלוש לו את השפם. נכנסתי פנימה ופתחתי את החבילה, ושם שכב לו ר', הוא צימצם את עצמו, כמו שבלול. פסים של ריר נמתחו על הרומן החדש שלי.

שבועיים אחר כך כמעט שהתיישבתי על ר' במסעדה שהייתי בטוח שאף אחד לא יודע שאנחנו אוכלים בה לפעמים. "אני כבר לא מספיק טוב בשבילך, מה?" הוא צעק. אחר כך הוא התחיל לבכות, מה שגרם לחצי מסעדה לצדד בו, ואנחנו נאלצנו לעזוב בסופו של דבר.

הפעם ההיא בכביש איי-2 היתה הקש ששבר את גב הגמל. ר' התחבא מתחת לדוושת הבלם, מה שאילץ אותי להאיץ כל הזמן את מהירות הנסיעה. צפרתי ודהרתי כמיטב יכולתי בין משתמשי הדרך האחרים. הרבה נהגים הראו לי אצבע משולשת. "עכשיו כולם רואים איזה אידיוט אתה, ועוד אתה מנסה למעוך אותי עם דוושת הבלם!"

חשבתי שזה סיוט שבסופו של דבר אתעורר ממנו שטוף זיעה - סיוט מהסוג שמשיב אותך שוב אל בחינות הבגרות, ומגיע להחלטה, עדיין בתוך הסיוט, שגם על בחינות הבגרות שעשית בזמנו יכולת לוותר.

בוקר אחד ר' התפוצץ לי בידיים. איך הוא עשה את זה אני לא יודע, פשוט סחטתי כמה תפוזים. השאריות של ר' נדבקו לתקרה ולפני.

"זה ילמד אותך מה זה לשכוח חברים ותיקים", הוא עוד טיפטף לו.

מאז אותו הבוקר אני תמיד מציץ לפני השינה מתחת למיטה שלי - כמו לפני 50 שנה - וגם מתחת לכרית.

ר', כיניתי אותך כאן ר'. אבל ברור לגמרי שזיהית את עצמך. בעצם הייתי צריך לערוף לך אז את הראש, אבל אם תנסה את זה עוד פעם אחת, אני אגלה לכולם איך קוראים לך באמת.

תירגמה מהולנדית: ענבל זילברשטיין

 

     Herman Koch ©

הסיפור פורסם לראשונה ב-NRC Handelsblad.

הרמן קוך

סופר, פובליציסט ואיש טלוויזיה הולנדי בן 59. ספרו "בית קיץ עם בריכה" עוסק ברופא שמסתבך מצד אחד עם פציינט מפורסם ומצד שני עם מאורע אלים שבתו המתבגרת סובלת ממנו. קדם לו ספרו "ארוחת הערב". שני הספרים ראו אור בעברית בהוצאת כתר ועברית.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו