בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסופרים

"יומן לונדון"

רציתי לברוח מטוסקנה, מפירנצה ומהבית היפה הזה. הבגדים שלהם היו עדיין בארון. הם טמונים בבית הקברות סן דונאטו שבבאדיוצה

4תגובות

מוקדש ללינדסי אנדרסון

פרק 1

רציתי לברוח מטוסקנה, מפירנצה ומהבית הזה, הבית היפה הזה עם החלונות הפונים אל נהר הארנו ומשקיפים על סן מיניאטו. הבגדים שלהם היו עדיין בארון, הבגדים של לוצ'ה, צ'יצ'י, של הדוד ושל הדודה, הורינו המאמצים ושני בני הדודים הקטנים שלנו. הם טמונים בבית הקברות סן דונאטו שבבאדיוצה, על הגבעה. ואני ובייבי, אחותי התאומה, מתגוררות בבית שבלוגארנו דה לה גרציה.

בייבי נכנסת לחדר בריקוד, היא לובשת את השמלה היפה של לוצ'ה, השמלה גדולה עליה, היא מביטה במראה, המראה הגדולה עם המסגרת המוזהבת. מה את עושה, בייבי, למה את לובשת את השמלה של לוצ'ה?

בייבי מסתכלת עלי, היא מחייכת וכתמים אדומים מופיעים על שמלתה. במצח שלה שני חורים קטנים מהם פורץ דם ונשפך על השמלה שלה, על עיניה, צווארה, רגליה, כפות רגליה והלאה אל הרצפה. יריית אקדח והמראה נשברת לאלפי רסיסים, ירייה נוספת מהדהדת בבית, נשמעות צעקות וקול מגפיים על הרצפה. בייבי מוטלת על הרצפה בשלולית דם. אני מסתכלת עליה, בייבי כבר לא בייבי יותר, היא לוצ'ה. דוד רוברט ודודה נינה וצ'יצ'י לצדה, הם שוכבים על הרצפה, מגואלים בדם. חלונות הבית מנופצים, המראות והנברשות מתנודדות. אני צורחת, דודי קם ומחייך, אני יורדת בריצה במדרגות וקוראת לבייבי. אני מסתובבת, בראש גרם המדרגות אני רואה את לוצ'ה. כולה מוכתמת דם. לוצ'ה מתקדמת וחורים בפניה, היא מסתכלת עלי ומחייכת, מתקדמת אלי, אבל צעקות החיילים רמות יותר מקולה. אני מתעוררת ואני עדיין כאן, בבית הגדול הזה. אני מתחילה לבכות. כשאני בוכה גם בייבי בוכה.

אומנת, ספרי לנו סיפור. איזה מין סיפור? את ההוא על הפיה הטובה. לא, כי אתן לא ילדות טובות. בבקשה, אומנת, ספרי לנו את הסיפור על הפיה הטובה. תהיו בשקט, אל תשמיעו קול, הדוד מגיע. דוד? הדוד איננו, הוא מת, הוא התאבד, הוא הגיע לגן עדן. האומנת מתחילה לשיר אווה מריה. קולה של האומנת חד וממלא את הבית ואת השמים. האומנת שרה ולא יכולה להפסיק. האומנת מדברת על האל ועל הקדושים שבשמים, ועל כל אלו שנמצאים שם למעלה בתהילת האל. האומנת מדקלמת את ה"קרדו", היא מספרת על תחיית המתים, קברים נפתחים, כולם קמים - כך היא אומרת. קולה ממלא את הבית. אני ובייבי תחת הצעיף שלה, נשענות על ברכיה בשעה שהם למעלה בשמים. האומנת שרה, החזה שלה נע מעלה ומטה. קולה של האומנת הוא כמו קול של מלאך, הוא ממלא את אוזני בחזיונות יוצאי דופן. צליל קולה ממלא את הבית וזורם עם הנהר מעבר לגדה. אני, האומנת ובייבי נמצאות כאן על פני האדמה והיתר בשמים. האפלה יורדת עלינו, שלושתנו מחבקות זו את זו, הווילונות מתנפנפים, בחשכה אני בקושי רואה את הקמין הגדול ואת הספרייה של דודי. אני מתעוררת ומדליקה את האור.

מחר, לכל היותר מחרתיים, אני אעזוב.

(...)

אני מחליטה שהעתיד שלי לא יכול להסתכם בשטיפת כלים. אני לוקחת את הרישומים שציירתי בקדחתנות במשך הלילה ולוקחת אותם לאקדמיה לאמנויות, לבית הספר "סלייד" בקולג' האוניברסיטאי לאמנות, כדי להרשם ללימודים.

אני מגיעה לשם ומציגה את עצמי. גברת צעירה ומנומסת מאוד אומרת לי בחיוך שאיני יכולה ללמוד באוניברסיטה מכמה טעמים. ראשית, משום ששנת הלימודים תחל מחר ואני לא עשיתי את הדברים הנחוצים להרשמה ולהשתתפות בשיעורים. שנית, מפני שלא ניגשתי לבחינת הקבלה. לא מילאתי את הטפסים. שלישית, מפני שאיני דוברת אנגלית ברמה מספקת, ואז היא מבקשת ממני, בחיוך נוסף, לעזוב.

"אין סיכוי שאעזוב", אני חושבת. לעולם לא אעזוב את המקום הזה, הם יצטרכו לקרוא למשטרה כי אני לא אזוז מפה. האשה הצעירה מתעקשת, עדיין מחייכת. היא מבקשת ממני לעזוב בשנית. אני מתחילה לצרוח ואומרת שלפני שאלך יש לי הזכות לראות את המנהל ולדבר אתו. אני צועקת חזק יותר וכך גם היא, אבל אני מרימה את קולי עוד יותר, ולהפעתי היא מרימה את קולה אף יותר.

לבסוף דלת נפתחת ובחור צנום מאוד בחולצה מכופתרת וכתפיות ומקטורן שחור האופייני למאה ה-19 שואל לפשר המהומה. הגברת הצעירה, עדיין מחייכת, מסבירה באנגלית מושלמת ואלגנטית שהנערה הזאת - ומצביעה עלי - רוצה ללמוד באוניברסיטה אך לא עברה את כל ההליכים הדרושים לשם כך. בשלב הזה התפרצתי וצעקתי שאני רוצה לדבר עם המנהל, אני רק רוצה לדבר עם המנהל ולא אלך מבלי לדבר אתו. הבחור - רזה, בלונדיני, עם פנים צנומות - אומר לי לבוא בעקבותיו. מן הסתם הוא לוקח אותי אל המנהל, לפחות כך אני חושבת, ולמעשה הוא מוביל אותי לחדר. הוא שואל אותי מה אני רוצה לומר למנהל. מכיוון שאין לי תשובה ואני רוצה להשיג ראיון, אני אומרת "כי אני גאונה". משועשע מהתשובה, הוא אומר "תראי לי את הציורים שלך". אני פותחת את תיק העבודות שלי ומראה לו אותם. הוא מביט בעניין ואומר "טוב, ממחר תהיי תלמידה שלנו". "כן, תודה, אבל הייתי רוצה לדבר עם המנהל". חיוך מתפרש על פניו השנונות, המצחיקות, והוא משיב: "אני המנהל".

מעולם לא ציפיתי שאפגוש מנהל שלא מתנהג כמו מנהל, שמקבל תלמידים על סמך כשרונם ולא משום שמילאו את כל הטפסים, שלא פועל על פי החוקים אלא רק לפי האינטואיציה שלו. כמה שאני אוהבת אותו. אני מאוהבת בו לחלוטין. בבוקר המחרת, בשעה תשע כפי שהבטיח, הוא ניצב בראש גרם המדרגות כשאני מגיעה. מוצפת רגשות, אני נופלת עם כל הציוד שלי. הוא יורד, מתכופף לאסוף מכחולים, עפרונות, צבעים, ניירות, פיסות נייר, ובלי לומר מלה מראה לי לאן ללכת.

(...)

אני משוטטת במסדרונות האוניברסיטה הזאת. אני נתקלת בהמון דלתות קטנות, על כל אחת רשום משהו. הכל קשור ל"מועדונים". "מועדון הטניס", "מועדון הריקוד", ישנו גם מועדון שחמט. אני מתחילה לחשוב שעלי להצטרף למועדון. בשלב מסוים אני מגיעה לדלת שעליה רשום "מועדון הקולנוע". רועדת מהתרגשות אני פותחת את הדלת לאט, והאוצר נגלה לפני. הוא נוצץ ומיד אני רוצה לגנוב אותו ונחרדת מהמחשבה שיראו אותי. אני סוגרת את הדלת ובורחת. אני אומרת לעצמי שאחזור עם חברי כדי לקחת את מה שאנחנו צריכים. אני רצה אל עמיתי לכיתה. אני מחפשת את מייקל ושואלת אותו מה היה חושב לו הייתי מבקשת ממנו להשתתף בסרט קטן. הוא מחייך, נראה שהוא נלהב. אנחנו צריכים למצוא מישהו שיעזור לי ומיד אני מוצאת בחור מצרי צעיר שילך בעקבותי עם המצלמה. עכשיו נותר רק לגנוב את האוצר ולקחת אותו אתנו.

הכל נמצא מתחת למיטה בחדרי הקטן - חצובה, מנורות, נורות וסרט. אני מתרגשת מאוד, פרנץ קפקא מביט אלי, כן, הוא נראה מבוהל ואני מבינה אותו. בשבילי הוא חבר, כי כשאין לי מושג מי אני, אני חוזרת לחדר הקטן הזה ומוצאת אותו.

(...)

אחרי שחשבתי על גרגור סמסא וקיבלתי את הסכמתו של מייקל לשמש כשחקן, אני מוצאת איש צעיר, מזוקן, בעל שיער בהיר ומראה רומנטי - משהו בין אוגו פוסקולו ללורד ביירון. אני מבקשת ממנו להיות האורח בסיפור. הוא מסכים בשמחה, אחרי הכל, הוא צריך לשבת בכורסה ותו לא. חברה יפהפייה שלי מסכימה להשתתף גם. היא שואלת אותי מה עליה לעשות ואני אומרת: "שום דבר, את רק צריכה לנגן בכינור". "אבל אני לא יודעת לנגן", היא אומרת. "זה לא משנה, פשוט תעמידי פנים". עדיין חסר לי מנהל החברה שבה עובד גרגור סמסא. אני נכנסת לחנות סיטונאית לבדים. אני מחפשת את המנהל. הוא איננו. זאת באמת חנות יוצאת מן הכלל, מלאה בדים ומסדרונות, מאובקת מאוד. זה יהיה הסט המתאים לגרגור סמסא. מוכר אחד אומר לי שהמנהל יחזור בקרוב. אני עומדת ליד הדלת, שמו של המנהל לאוונסברג. אני ממתינה, לחוצה מאוד, ומגייסת את כל האנרגיה שלי כדי לשאול אותו אם יוכל לשחק בשבילי ולהשאיל את המשרד שלו. לבסוף אני רואה איש גדול למדי במגבעת דרבי. אני רוצה להיות מנומסת מאוד. אני קדה ואומרת "מר ליווינגסטון, אני מניחה?" הוא מביט בי בתדהמה. אני חוזרת "מר ליווינגסטון, אני מניחה?" הוא מחייך ואומר "מר לאוונסברג". חרדה, אני מסבירה למה אני שם. מיד הוא אומר כן, אין בעיה, הוא יכול לשחק בשבילי, אף שאני חייבת להסביר בבירור מה עליו לעשות. אני כמעט מחבקת אותו מרוב שמחה. אבל הוא גבר גדול, מרשים, אז אני מתאפקת. הוא מראה לי את כל המקום וקובע אתי פגישה בעוד חצי שעה בבר ממול, כדי שנוכל לדון בעניין.

אני יושבת בבר גדול, המלצריות לובשות סינרים שחורים עם קישוטי תחרה לבנים, וכולן מגישות קפה. אני מופתעת לראות שבלונדון, במקום יין, אנשים שותים קפה בחלב לצד הסטייק!

מר לאוונסברג מצטרף אלי ומזמין סטייק וקפה בחלב. מגיע תורי להזמין אבל אין לי כסף אז אני לא יודעת מה להזמין ואיני אוכלת. מר לאוונסברג מזמין סטייק וקפה בחלב גם בשבילי. אחרי שאני מהססת זמן מה, אני מגיעה לעניין ומסבירה שפניו נחוצות לי, שאני זקוקה למגבעת ולמעיל שלו, למטריה שלו ולמשרד, משום שאני צריכה לצלם סצנה מסיפור קצר של קפקא. "קפקא", הוא אומר, "ומיהו קפקא הזה?" אני מעדיפה לא להסביר, אבל הוא מתעקש ואני נהיית עצבנית מאוד, אני לא מצליחה לחתוך ולאכול את הסטייק שלי. אהיה חייבת לספר לו שגרגור סמסא בסרט הוא רוכל שאוהב את המעסיק שלו מאוד, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לצאת מהמיטה. אבל אני מרגיעה אותו, זה לא משום שהוא לא רוצה ללכת לעבודה, אלא מפני שהוא לא יכול להתייצב במקום עבודתו. אז הם נוקשים, הם נוקשים על דלתו והוא אומר "אני בא, אני בא". אבא שלו, אמא שלו ואחותו קוראים וקוראים והוא אומר "אני בא, אני בא", והוא נופל מהמיטה על גבו אך אינו מצליח להסתובב בעזרת רגליו הקטנות. בשלב זה מר לאוונסברג פוער את עיניו אבל אני אומרת "אל תדאג, הוא מצליח להסתובב". והוא שואל "מה פשר הרגליים הקטנות?" אני ממלמלת משהו ומתחילה לספר לו שקפקא הוא הסופר הדגול של המאה. דגול יותר משייקספיר ומדנטה אליגיירי, גאון, למעשה, עד שמר לאוונסברג, מבויש משום שמעולם לא קרא את קפקא, אומר, "כן, אני מבין".

ואז הוא אומר, מעט זועף: "אבל לא אכלת את הסטייק שלך!" אני ממלמלת שאני עצבנית מכדי לאכול. אז הוא קורא למלצרית בהתנשאות ומורה לה לארוז את הסטייק עבורי. הוא דוחף את החבילה לתיק שלי. "תודה רבה לך", אני אומרת.

 

תירגמה מאנגלית: מיכל וורגפט

     Lorenza Mazzetti ©

לורנצה מאצטי

סופרת וקולנוענית ילידת פירנצה, בת 84. היא התייתמה בגיל צעיר וגודלה על ידי דודה ודודתה בטוסקנה. ב-1944 נרצחו דודתה ובנותיה בידי האס-אס, ודודה התאבד כעבור שנה. ב-1950 עברה ללונדון והחלה ללמוד קולנוע בבית הספר "סלייד" לאמנות. בהמשך הצטרפה לתנועת ה-"פרי סינמה" לצד לינדסי אנדרסון, טוני ריצ'רדסון ועוד. בעקבות עיבודה הייחודי לסיפור "הגלגול" של קפקא ניתנו לה הזדמנויות הפקתיות בווסט-אנד של לונדון, ומשם הדרך לפסטיבל קאן היתה קצרה. מאצטי שבה לאיטליה, וב-1959 קבעה את מגוריה ברומא, שם היא חיה עד היום. ספרה "השמים נופלים" ראה אור השנה בהוצאת סמטאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו