בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסופרים

"איש מזמור חג המולד"

"בכל פעם שאני שומע את מזמורי חג המולד, אני נזכר באותו מפגש - המפגש היחיד, המשונה - שבו דיברנו זה עם זה"

תגובות

"איש מזמור חג המולד" הוא הכינוי שהענקתי לאדון המבוגר שאותו הייתי רואה כמעט בכל יום בהמפסטד הית. בכל פעם שיורד שלג בלונדון, בכל פעם שאני שומע את מזמורי חג המולד, אני נזכר באותו מפגש - המפגש היחיד, המשונה - שבו דיברנו זה עם זה.

נהגתי לצאת להליכה היומית שלי בשלוש, שעה שבה הידלדל ההמון שיוצא לארוחת הצהריים. כשאתה הולך תמיד באותה השעה, באותו המסלול, אתה מתחיל לראות את אותם האנשים בהתכנסויות של שגרה: מסלולי חיים נפרדים מצטלבים לרגע. הקבועים האלה נהפכים למאפייני ההליכה שלך. אתה לא יודע את שמותיהם. אז אתה מעניק להם כינויים. היתה הגברת-עם-הכלב-הקטנטן. היה הרץ-עם-סרט-הראש-הזוהר. והיה איש מזמור חג המולד.

אני מכיר אותו בשם זה עכשיו: במשך תקופה ארוכה הוא היה רק האיש-עם-ההליכה-המוזרה. בוודאי היה בשנות ה-70 לחייו, אך היה לו כושר, הוא היה חסון. תמיד הלך לבדו, בלי כלב, ללא בני לוויה, וצעדיו היו גדולים, כאילו מישהו הציב בפניו אתגר לחצות את הפארק בכמה שפחות צעדים. הוא לא אהב שבילים שחתכו את המסלולים שלו באמצע המדשאות. היה בו משהו ממגלה הארצות של פעם, ודמיינתי שבצעירותו אולי הוא מיפה את האמזונס, או חצה את מדבר גובי.

מזג האוויר היה מתון באותו דצמבר, העצים עמדו עירומים ושחורים, הקרקע עטתה מרבד עלים, אך לא היה קרח, אפילו לא שררה קרה שתקפיא את קורי העכביש. יום אחד מזג האוויר השתנה לפתע ונדמה שהחורף התעורר לאחר תרדמה ממושכת. העננים נמשכו מטה וגירדו את צמרות העצים הגבוהים ביותר - הטמפרטורות צנחו, ולראשונה מזה שנים ירד שלג.

נלהב, יצאתי להליכה שלי. הגעתי לפארק ומצאתיו עטוי שכבה עבה של שלג. הכרתי את המסלול שלי בעל פה ולא נזקקתי לשבילים וכך התקדמתי הלאה בנחישות, השלג הגיע לקרסולי, והרגשתי קצת כמו מגלה ארצות בעצמי. לא היה כל זכר לגברת-עם-הכלב-הקטנטן, הכלב היה אובד תחת השלג, ולא ראיתי את הרץ-עם-סרט-הראש-הזוהר. כשהגעתי לאמצע הפארק, הוא היה כה שקט ודומם עד שהיה קשה להאמין שאני במרכזה של עיר סואנת.

אך לא הייתי לבדי. בהמשך הדרך, לאורך גבעה קטנה עטורת עצים, צעד במרצו הרגיל האיש-עם-ההליכה-המוזרה. כמובן, לא ציפיתי שהשלג יעצור אותו. הוא היה במרחק של 100 מטרים ממני, והבטתי בפסיעותיו הענקיות במשך זמן מה לפני שהמשכתי בדרכי.

לאחר צעדים ספורים, הבחנתי מזווית העין שקצב ההליכה של האיש הופר, יד נשלחה אל על - כנראה שרגלו פגעה בקרח - הוא ניסה למצוא שיווי משקל ללא הצלחה, נפל אחורנית והתרסק בשלג. לעתים, כשאנשים נופלים, יש בזה משהו קומי, כאילו אפשר להרגיש שהם לא נפגעו. לא במקרה הזה...

זינקתי מהשביל, שוקע עד ברכיים בתוך ערימת שלג, מנסה למהר אך מרגיש כרץ במים, זרועות פרושות לצדדים, משכשך את דרכי. בחפזוני מעדתי פעמיים, ובידיים נטולות כפפות ייצבתי את עצמי על הקרקע הקפואה. האיש לא התרומם. הוא לא זז.

כשהגעתי אליו, שלג נח על פניו של האיש ועל לחייו. הוא לא הסיר את הפתיתים. עיניו היו פקוחות. והוא חייך, מביט בשלג היורד בפליאה של ילד, אף שהפתיתים איימו לכסות את פניו כליל בתוך דקות ספורות. כשכרעתי לצדו, הוא פתח את פיו אך לא אמר דבר, כאילו הייתי רופא שיניים אסקימואי שבא לבדוק את שיניו.

"נפצעת?"

הוא הביט בי אך נראה שלא הבין את דברי. חששתי שראשו נחבט בקרקע. שלחתי אליו את ידי, מודאג ממה שעמדתי לגלות. אך לפני שנגעתי באחורי ראשו, הוא התחיל לדבר. הוא לא דיבר אנגלית, אלא גרמנית. ואז קלטתי שהוא בכלל לא דיבר, הוא שר. לא הבנתי את המלים, אך זיהיתי את הלחן. זה היה מזמור לחג המולד - "Silent Night", "לילה שקט". לרגע אחד חשבתי שאולי הוא מתבדח, אבל כשמיששתי את ראשו חשתי בליטה ברורה.

הוצאתי את הטלפון שלי והזמנתי אמבולנס, מסביר מה קרה. אפילו אמרתי להם שהוא שר את "לילה שקט" בגרמנית, פרט שהמוקדנית חזרה עליו, כאילו היה זה תסמין ידוע.

התבקשתי לבדוק אם הוא יכול לעמוד. כשהטלפון אחוז בין הכתף לאוזן, עזרתי לאיש לקום על רגליו. הוא לא עיקם קרסול, הוא לא שבר עצם. בשלב הזה הוא הגיע לסוף השיר והתחיל שוב מההתחלה. מכיוון שלאמבולנס לא היתה גישה אלינו בשלג, המוקדנית הורתה לנו ללכת.

וכך, שנינו צעדנו ביחד, חוזרים על עקבותי בשלג, האיש ממשיך לשיר את "Stille Nacht". שוב ושוב. הגענו לחזרה השביעית או השמינית על השיר. מאחר ששיחה היתה בלתי אפשרית, ומכיוון שאמרו לי לגרום לו להמשיך לדבר, החלטתי לשיר אתו מפעם לפעם, במבוכה קלה. הוא שר משפט בגרמנית, אני שרתי משפט באנגלית, משיב לו, כמו חיזור בין ציפורים.

תצלום: ג'רי באואר

למרבה המזל, בית החולים היה קרוב מאוד לפארק והגענו אליו ללא תקלות. בשלב זה הוא הפסיק לשיר והיה לי הרושם שהוא חוזר לעשתונותיו. בגלל השלג, בית החולים היה שרוי בתוהו ובוהו. למרות זאת, המקרה של האיש נחשב לדחוף והוא נלקח לבדיקה. אני לא קרוב משפחה של האיש ולא חברו, אפילו את שמו לא ידעתי, ולאחר שחיכיתי כמעט שעה, מחמם את ידי הקפואות סביב כוס קפה, שאלתי למצבו רק כדי לשמוע שלא מוסרים מידע על מטופל. החלטתי לעזוב.

למחרת השלג נעלם כמעט כליל ונהפך לערימות קרח מטונפות בביבים. בהליכה הקבועה שלי ראיתי את הגברת עם הכלב הקטנטן, ואת הרץ עם סרט הראש הזוהר, אך לא ראיתי את איש מזמור חג המולד. לא ראיתי אותו גם ביום הבא, למעשה, חודש שלם חלף ולא היה כל זכר ממנו, ואני חששתי שמא קרה דבר נורא.

יום אחד, לקראת סוף ינואר, התעוררתי עם כאב ראש והחלטתי להקדים ולצאת להליכה שלי בשמונה בבוקר, שעה שבה אני כותב בדרך כלל. התקדמתי לעבר הנקודה הגבוהה ביותר, ליד קנווד האוס, שם תמיד הייתי עוצר ומביט אחורה, אל הנוף של לונדון. ואז ראיתי את איש מזמור חג המולד, חוצה גבעה במרץ כהרגלו. הוא התעלם מהשביל כרגיל והתהלך במהירות הרגילה בפסיעות עצומות במעלה הגבעה. תהיתי האם הוא זוכר ששר בנוכחותי והחליט לשנות את השגרה שלו כדי להימנע מהמבוכה שבפגישה נוספת בינינו. אולי גאוותו נפגעה - מי שהיה פעם מגלה ארצות דגול הושפל בידי פיסת קרח על הקרקע. תהיה הסיבה אשר תהיה, חשתי הקלה בידיעה שהוא בסדר ונופפתי לו לשלום למרות שהייתי בטוח שלא ינופף בחזרה.

תירגמה מאנגלית: מיכל וורגפט

     Tom Rob Smith, 2012 ©



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו