בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חיים בהמתנה" של שולמית גלבוע: גן העדן הזעיר

עוברית ברחם אמה היא הקול המספר בספרה החדש של שולמית גלבוע, אך לא מדובר בעובר רגיל, אלא כזה שנתון כבר שנים רבות בדילמה של המלט

3תגובות

חיים בהמתנה

שולמית גלבוע. הוצאת ידיעות ספרים, 299 עמ', 98 שקלים

המתנה היא ציפייה, ציפייה היא חיפוש, חיפוש הוא המתנה. כך חולפים להם פרקי חיינו במעגלים של אי-ודאות בין המתנה להמתנה, בניסיון כפייתי ומתמשך לפצח את הקוד לתעלומת היש והאין. כמה נאצל ומטיל אימה המדרש במסכת נידה, שמתאר את הוולד כ"צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים ומלמדין אותו כל התורה כולה וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". כך בתלמוד, וכן במסורות של דתות ומיתולוגיות אחרות. העובר יודע את חידות היקום בעודו ברחם והוא כל יכול, ואחרי שנולד, נשכח ממנו הכל, והוא אנוס להתחיל את חייו נטול זיכרונות וידע, בור, תם וחשוף לתסכולים. דומה, שהדילמה הזאת מהווה גם את הציר המרכזי של "חיים בהמתנה", והמחברת מהרהרת בספרה בלי קול ושואלת, מה היינו מעדיפים; להיוולד לתוך עולם שכולו תעתועים ומסתורין או לא להיוולד ולדעת הכל? הפלס שבאמצעותו מודדת שולמית גלבוע את שיפוע המדרון התלול עליו נעים גיבוריה יצוק מחומרים של תהיה קיומית ומסע אינסופי, וגיבורי הספר תועים בשבילי החיים סחור סחור, נופלים וקמים, בוכים ושרים, והמטרה מרצדת לנגד עיניהם על קו האופק, ספק מקסם שווא, ספק ממשות איתנה.

ירון קמינסקי

הקול המספר בספר שלפנינו הוא קולה האומניפוטנטי של עוברית ברחם אמה; היא רואה הכל וחשה הכל, ותודעתה מרחפת ללא מגבלות של זמן ומרחב בין עבר, הווה ועתיד; ובין מקום למקום. היא בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת, נהנית מציפה ברחם המזין והמגונן ומשיטוטי התודעה בעולם, ואף-על-פי-כן, מכנה את עצמה בזהירות "אי-ידיעה" ו"דמיון", כמרמזת על גבולות גן העדן הזערורי שלה, שבו עץ הדעת מושאל לתשעה ירחים ונמחה עם הלידה.

אין כאן עובר רגיל שמתפתח ברחם ובא לעולם בעתו; העוברית שמדברת אל הקוראים נתונה כבר שנים רבות בדילמה של המלט. היא החוליה הנצחית, הנעלמת, הפועמת במסתרים של משפחה של חמש נפשות: אמא יפה, רגישה ומעורערת, שהעוברית קשורה אליה קשר סימביוטי נואש על אף הכעס, הקנאה והביקורתיות שיש לה כלפיה; אבא חרוץ, מקסים, קפדן ובוגדני; שלושה בנים: נועם, גוני ויהלי, שהם כה שונים זה מזה, אבל תקועים כאיש אחד במאבקי כוח, זהות, סטטוס והישרדות. משפחה מלוכדת ומפורקת, אוהבת, בוגדת, משקרת ומתייסרת; משפחה טראגית רגילה כמרבית המשפחות. "מרוב הרגל הפכנו מורגלים, כלומר מרוב הרגל חשנו בנעימים".

מה שמבדיל את התא המשפחתי הרוחש הזה משאר התאים המשפחתיים הוא הסוד המחופר ברחם האם, העוברית החכמה והשתלטנית שמסרבת לגדול ולהתגלות, שמיטלטלת בין נטל הזיכרונות והידע המוחלט בכלאה הרירי החמים, לבין התשוקה להיוולד, להתגלות, להשתייך, להתנסות, ולחוות את החיים כפי שרק בחוץ אפשר לחוות אותם. כאשר האם נעשית מודעת לחיים בקרבה ומתוודה, וההתעסקות בגבשושית הכמו-דמיונית שבשיפולי בטנה נהפכת לאובססיה, היא מאובחנת מיד כלא יציבה ומאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. אל המשפחה שבמרכז העלילה מצטרפות דמויות ססגוניות נוספות, משורטטות בכישרון ובעומק; אלגרה, לוליינית קרקסים לשעבר, מרותקת למיטתה שמוצבת מול הדלת הפתוחה אל חדר המדרגות, טובעת במשמניה, בזעמה, ובאובדן יכולתה לשלוט; מוניקה הסקסית, הנהנתנית, והמניפולטיבית; ושלושת הגברים שבחייהן: מוסקו, בן זוגה המסור והמותש של אלגרה, אדמונד, חברה המעשי, הנאמן והחשדן של מוניקה, ויורם, התיכוניסט המטורזן.

בסופו של דבר, מתלכדים כל נימי העלילה ויוצרים חבל טבור משותף וארוך, גדוש בניצוצות של חיים ומוות, של אהבה, שנאה, נקמנות, חמלה, וכל שאר מרכיבי ההוויה המובטחים למי שנוטש את גן העדן. העוברית עוקבת בשקיקה אחרי קורותיהן של הדמויות כולן, ומדווחת לקורא בלשון ציורית שאינה פוסחת על שום פרט וזיע, ומרופדת בתובנות. "אני מפוכחת מכדי להאמין שפרשנות אחת נכונה מחברתה. אני גם מנוסה מכדי להאמין שתיתכן פרשנות אחת נכונה. כולן נכונות לי וכולן מוטעות לגביכם, ולהפך". ובהמשך: "מי אני? - עוברית שנוח לה בביתה האדום והלח, ושלא היתה מעולם ולו לשבריר שנייה, במצבם של אלה שהיא שופטת. - ומאחר שלא נולדה, היא משלה את עצמה שגם לא תמות".

קולה של העוברית הנצחית, שאולי קיימת ואולי לא, אבל מפגינה נוכחות גורפת, תורם לסיפור מימד סוריאליסטי-מטאפיסי ומרחב עשיר בחמצן, ונוסק גבוה יותר מקולו של מספר מצוי בן-תמותה. שבירת הכלים הזאת מעניקה לגלבוע מנדט להתפנק ולהפתיע במעבר מתודעה לתודעה וממקום למקום ולעבור מפרוזה חושנית, להגות פיוטית, שלא אחת מנותקת מהקשר.

הקולאז' שנוצר כך משפיע על החושים בחריפות רבה. מה שנאמר בספר על רזי החיים השבריריים, על משפחה, זוגיות, מיצוי עצמי, ומגוון הכוחות העלומים, המאגיים, שמניעים את גלגלי האנושות מימים ימימה, עובר אל הקורא בדרך מיוחדת, רבת פנים ופתוחה לפרשנויות. שולמית גלבוע כותבת מן הבטן ומן הראש, בקיאה היטב בגחמות של היצר והרוח ושום דבר אנושי לא זר לה. הדילמה הקיומית של העוברית שרוצה לחיות בכל מחיר, אך מתקשה להכריע אם בפנים או בחוץ, נושאת בחובה את ההתלבטויות של כולנו, את יחסי הגומלין שלנו עם הסביבה, את הזיקנה והנעורים, האשליות, הבדידות, הזיכרון והשכחה. גורלה של העוברית הוא סוף הולם לספר המיוחד הזה, שמומלץ לקרוא בו יותר מפעם, הן בשל עושר המשמעויות שמתגלות רק במבט שני, והן בשל שפתה של המחברת, שאופפת כל דמות ודמות בהילה פרטית חדה ובלתי נשכחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו