בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"חירות" של ג'ונתן פראנזן: החי על המת

"סליחה שאני מתחילה עם סיבובי הסכין החלודה בגב שלך כבר עכשיו, אבל אין לי ברירה". מכתב לתקווה הגדולה של הספרות האמריקאית

79תגובות

חירות

ג'ונתן פראנזן. תירגמה מאנגלית: עפרה אביגד. הוצאת עם עובד, 625 עמ', 118 שקלים

מר פראנזן היקר,

הרשה לי להיות כנה אתך. שכן, אין טעם רב בלכתוב מכתב מבלי לנסות לדבר ישירות, לב אל לב, וזאת כמובן בהנחה שיש לך אחד כזה. אם כן, ארשה לעצמי ליטול בשורות הבאות "חירות" מסוימת, ממש כשם ספרך האחרון. סופר אמריקאי אחד סיפר לי לאחרונה כי מנהג רווח בקרב מיטב הסופרים בני עמך הוא להפעיל את פונקציית התרגום האינטרנטית גוגל-טרנסלייט כדי להבין מה כתבו עליהם מבקרים נידחים בשפות זרות, בקולוניות הרחוקות. אויה. עם כל הרצון הטוב להגיע אליך, כולי תקווה כי לעולם לא תקרא מכתב זה ותגלה את הבושות שעשתה לך ההוצאה בלבנט (ועל כך בהמשך). וגם, מה לך ולזוטות כאלה, במיוחד בימים אלו שבהם אתה שקוע עד מעל לראשך בכתיבת התסריט לסדרה "התיקונים", ועל כך לא נותר אלא לומר רק פיכס.

פיכס קשה לתרגם, אבל זה מה שאומרים כשהאיש שהיה התקווה הלבנה הגדולה של הרומן האמריקאי (על פי הצהרתו שלו עצמו), האיש שירק בפרצופה של אופרה וינפרי בגלל שפחד שהמלצתה תיקח ממנו את קהל מיטיבי הקרוא שלו הוא משתוקק, האיש הזה ממש - מוכר את נשמתו בעבור חופן דולרים. החדשות האחרונות מהגזרה הן שהרשת שהזמינה את הסדרה דחתה את פרק הפיילוט. צדק ספרותי פואטי? לא נכחיש זאת, אבל עזוב, לא לשם כך התכנסנו היום, למכתב הזה יש סיבה והיא, כאמור, ספרך החדש.

מזה חודש ימים שאנשים רוצים לדבר אתי על החדש של ג'ונתן פראנזן. "איך החדש של ג'ונתן פראנזן?" הם שואלים. זה נכון שלפעמים הם מתבלבלים ואומרים ג'ונתן ליטל, או ספרן פויר, אבל הם מתכוונים אליך, האיש שכתב, או שמא נאמר חצב, במו עטו את "התיקונים". ספר מעולה, "התיקונים". אין מה לומר, אז נשתמש בקלישאות. נבואי. יצירת מופת. מר-מתוק-מצחיק. וכמובן,"טולסטוי האמריקאי". כן כן, כל הדברים האלו שתמיד חלמת שיאמרו עליך כבר כשהיית חתיכת חנון לבנבן מהאגדות שעבד במחלקה ללימודי כדור הארץ, הרכיב משקפיים קטנטנים והפגין כריזמה כל כך נעדרת שהיא היתה כמעט שלילית.

איך אמרה אליזבת וורצל, מחברת "אומת הפרוזק" הקולית והמסטולה שהכירה אותך בימים ההם? "אתם מכירים את האנשים האלה שמביאים אתם את השמש? ובכן, ג'ון פראנזן תמיד הביא אתו ענן גשם שהמטיר רק לו על הראש".

אתה נראה דווקא בסדר עכשיו. הזדקנת לא רע. זה הכסף. זו ההצלחה. זאת האמת: חנונים מזדקנים סבבה. וכשאני אומרת מזדקנים, אני חושבת על זה שכבר לא יזכה להזדקן. סליחה שאני מתחילה עם סיבובי הסכין החדה והחלודה בגב שלך כבר עכשיו, אבל בהתחשב בכך שכתבת עליו את הספר הזה ובספר הזה עסקינן, הרי שאין לי ברירה. נאמר, אם כן, את שמו המפורש, באותיות של קידוש לבנה: דייוויד פוסטר וואלאס - האלטר-אגו שלך, זה שמת ומאז שום דבר כבר לא אותו הדבר. במאמר שכתבת לשבועון "ניו יורקר", ציינת שהתאבדותו בטרם עת דחפה אותך לסיים את הספר הזה, שלקח לך שמונה שנים לכתוב. מאמר מצוין אם כבר מדברים על זה. אתה נוסע לאי של רובינזון קרוזו, מסתכל על הציפורים, מתאבל עליו ואפילו מפזר את אפרו אל הרוח שם. בצדק אתה מתאבל. אני עדיין מתאבלת. למעשה, מאז ימי הפאנק לא היתה סיבה טובה יותר ללבוש שחור.

למען האמת, אני לא יודעת איך אפשר לקרוא את "חירות" שלא לאור החברות המופרעת ששרתה בין שניכם: סופרים אמיתיים. סופרים עם חלום. סופרים שיש להם מה להגיד. סופרים שמתחרים זה בזה עד זוב דיו. מצד אחד, הנה אתה, הילד הטוב והמחושב, עם מערכות היחסים הארוכות והנטייה לסגפנות ולתחביבים כגון צפרות; ומצד שני, פוסטר וואלאס, הילד הרע והפרוע חובב הסמים שמפלרטט ללא הרף עם כל דבר לובש חצאית, כולל המוות. שני גברים - תשוקה אחת. בחיים עמדה ביניכם בתווך הספרות, בספר אתם לא מתחרים על נשיקת המוזה, אלא על אשה בשר ודם שקוראים לה פטי.

נראה לי שבנית על הידע המוקדם הזה של הקוראים שיטעון את הספר במתח, שעשית את זה בכוונה, כי למי ששולט ברכילות הספרותית ובפרטים זה ברור - זהו רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים ברורים, ומתבקש לקרוא אותו כך. רק צריך להכיר את הסיפור האמיתי. זה שעומד מאחורי משולש האהבים פטי-ריצ'רד-וולטר: פטי נשואה לוולטר ומאוהבת בריצ'רד, לוקח לה שני עשורים עד שהיא זוכה ליפול בזרועותיו, אבל ברור שאהבת האמת היחידה בספר, האהבה שמניעה את גיבוריו, היא דווקא זו שבין וולטר לבין ריצ'רד. זהו החלק החזק ביותר, הנוגע ללב ביותר, המרתק ביותר בספר שלך. צר לי לומר שזהו גם החלק היחידי האמין בו - החלק שבו מככב ריצ'רד כץ, בן דמותו של פוסטר וואלאס. ההבדל היחידי הוא שבספר כץ הוא רוקר והוא גם לא מתאבד, כל השאר ידוע ומוכר.

הייתם בני 20 פלוס והייתם חברים. הייתם שותפים לדירה. הוא היה מכור שיטתי, מזדיין סדרתי, "ריצ'רד לא שותה אבל מה שהוא עושה לבחורה אחרי שהוא גומר אתה זה בדיוק כמו לשפוך את כל המשקאות בבית לתוך הכיור אחרי הילולת שתייה". הוא חינני, עצבני, קורא את "הדרמה של הילד המחונן" באובססיביות, דלוק על מרגרט תאצ'ר. הנבל הסובל. האמן המיוסר, זה שנגעל מבני ובנות הדור הנוכחי כי זה דור "שהצליח למצוא דרך עדינה ומכבדת יותר לממש את עצמו; דרך שלא במקרה השתלבה עם תרבות הצריכה. ולכן גם ציוותה עליו: מות". ובחיים הוא באמת מת.

אני לא טיפשה, ברור לי שזה לא אחד לאחד. אבל איך אפשר שלא לחשוב עליו, האיש שאתה עצמך טענת שמה שמרגיז ביותר במותו הוא הפיכתו לנחלת הכלל, כשאתה כותב "וולטר קישקש בלי סוף על מעלותיו של 'מאושר בטירוף' ועל טעמו הנקלה של הציבור האמריקאי, שבא בהמוניו להופעות של דייב מתיוס ולהקתו אבל אפילו לא יודע על קיומו של ריצ'רד כץ"?

איך אפשר שלא לחשוב שאתה הוא וולטר, כמעט במדויק, כשמכירים את אסופת מאמריך "The discomfort zone", שבה אתה מספר על עלילותיך הרומנטיות הכושלות בימי הקולג', על נערות שהעדיפו קוקאין על פניך ועל טקטיקות הפיתוי המביכות שלך, שוולטר הפעיל על פטי: "חשבתי, שאם אקשיב מספיק זמן לתלונות שלה על החבר שלה, ואעזור לה להבין איזה בן זונה לא תומך ולא מזין הוא, היא תתעשת ותבחר בי".

כל השאר, איך לומר, עובד פחות. הרבה אנשים התחילו לקרוא את הספר הזה ולא גמרו. משהו ייגע אותם בפתיחה. זה מתחיל בפרולוג קצר, שמציג את וולטר ופטי כזוג האורבני-אורגני המושלם ומצייר את התמוטטות נישואיהם כתעלומה. אבל כל יום יש נישואים שמתמוטטים, בן אדם, ככה זה היום. אין פה גליק גדול. אחר כך אתה עובר לסיפור החזק לכשעצמו על האונס בדייט של פטי כנערה המתבגרת ועל התגובה האכזרית של משפחתה. רק אחר כך הספר מתחיל לזרום, כשאתה עובר לתאר את חייה בקולג' ואת היכרותה עם וולטר וריצ'רד. וכאן זה נהיה מעניין. מעניין מאוד. ולא שהסתפקת בזה. יש עוד עלילות ותתי-עלילות על הקריירה השנייה של וולטר כמציל ציפורים והקריירה השלישית שלו (המופרכת גם בעולמו הפנימי של הספר) כמוביל מאבק של מחאה עממית נגד ילודה. ויש גם לא מעט על הילדים של פטי ו-וולטר, בעיקר על ג'ואי האבוד שמנהל מערכת יחסים דפוקה עם אמו, ודפוקה עוד יותר עם בת זוגו האובססיבית והנחושה. אבל מהרגע שאתה סוטה ממשולש האהבים, התחושה היא של מטולא ומודבק, יומרני ומחושב.

ועדיין זה קרע את לבי.

היה לי קל יותר לשנוא אותך אם הכל היה אחיד: הספר והתגובה שלי אליו. אבל יש פה רגעים נפלאים. מרגשים. מצחיקים ("אני הולכת לשתות תה קמומיל", היא אמרה. "אתה רוצה גם?"

"בטח. לא נראה לי ששתיתי פעם תה קמומיל".

"אה, איזה חיים מוגנים יש לך").

אתה רוצה לומר הכל על הכל: אמריקנה. תלות. אובססיה. רוקנרול. טבע האדם. מצב כדור הארץ. סטיב ג'ובס. ברור לי למה אתה מנסה להקיף את אמריקה ב-360 מעלות. העובדה שאתה מזכיר את "מלחמה ושלום" באופן ישיר בספר, משחקת לטעמי רעתך. בדיוק בנקודה הזאת אתה רק מזכיר לקוראיך שהגבול בין גאונות לבין טרחנות הוא דק וצריך טולסטוי כדי לא לחצות אותו.

כמה אירוני שקוראים לספר "חירות" והוא טקסט כל כך מחושב, כל כך לא חופשי. אתה כותב ביוני כמעט, עם הברקה בכל שורה כמעט (אגב, גם נראה שאתה רוכב בדיוק על אותו קול של מספר "התיקונים". אין פה ניסיון להמציא את עצמך מחדש).

זה לא שאין כאן רגש. הספר עמוס ברגש. אבל הוא מציע מכניזם של רגש ופעולה אנושית, מכניזם הדוק כמו משוואה מתמטית. ואם לא די בכך, לחיות בעולם שלך זה לחיות בעולם שכמעט ואין בו חמלה, שאין בו בחירה, רק מגבלות. על ג'ואי אתה כותב ש"הוא האדם שחיטט במו ידיו בחרא שלו כדי להחזיר לעצמו את טבעת הנישואים שלו. הוא לא חשב שהוא האדם הזה, ולא היה בוחר להיות האדם הזה אילו היה חופשי לבחור, אבל היה משהו מנחם ומשחרר בלהיות מישהו ממשי ולא סתם אוסף של זהויות אפשריות סותרות". אבל אותי כקוראת זה לא מנחם בכלל.

באותו מאמר ב"ניו יורקר", זה שכתבת על האי של רובינזון קרוזו, אמרת ש"הדבר המעניין ביחס לפרוזה של דייוויד הוא כמה... נאהבים קוראיו המסורים ביותר חשים כשהם קוראים אותו". אולי יעניין אותך גם לגלות שבתור קוראת מסורה שלך, צר לי להודות שאני מרגישה רוב הזמן כאילו ירקת עלי בזמן שישנתי. ומה שבאמת מוזר זה ששניכם פועלים מתוך ניסיון לחשוף את הצדדים האפלים ביותר בנפש, את המפלצות ששוכנות בפער שבין מחשבה למעשה.

ואולי זו אני בכלל שצריכה להתנצל. שמע, עשו לך פה בושות רציניות, ודווקא עם עובד היא הוצאה רצינית. ראשית, השם של הספר, שהיה צריך להיות חופש ותורגם לחירות, כנראה בגלל האסוציאציה למגילת החירות או משהו. שמתי לב לפסקה הרלוונטית: "מאין באו הרחמים העצמיים? הכמות המופרזת שלהם? היא חיה חיי מותרות כמעט בכל קנה מידה. היה לה כל היום, מדי יום, למצוא איזושהי דרך מספקת לחיות את חייה, ובכל זאת, למרות כל הבחירות שעשתה וכל החופש שהיה לה, נראה שאומללותה רק מתעצמת. האוטוביוגרפית כמעט נאלצה להגיע למסקנה שהיא ריחמה על עצמה דווקא מפני שהיה לה כל כך הרבה חופש".

שנית, בעמוד הסופר שלך ציינו את ספריך שראו אור, שכחו את "אזור האי-נחת" ותירגמו את "How to be alone" ל"איך להיות ביחד". שגיאה מגוחכת למי שמכיר אותך ואת הספר שעוסק כל-כולו בחוויית הקריאה והכתיבה כאקט של התבודדות.

ואם לא די בכך, אמנם טרחו להוסיף עמוד תודות של המתרגמת, אבל שכחו את עמוד התודות שלך עצמך, שבו האחרון ברשימה הוא דיוויד וואלאס. פוסטר וואלאס הוא באמת רק שם העט שלו, ועדיין, הנה עוד הזדמנות שבה אתה מקפיד להעיד שאתה מקורב לאדם האמיתי ולא לדמותו הציבורית, וזה באמת הדבר הבלתי נסלח ביותר.

היום אי אפשר לדבר על הרומן האמריקאי הגדול בלי לדבר עליך. דון דלילו מצוי בשלהי הקריירה שלו, גם ג'ון בארת. מקינרני מזמן נשחק על ידי הממון והערצת ההמון. מי נשאר? מי זה ששינה את פני הספרות האמריקאית וידחוף אותה אל מעבר לקצה המוכר? על מי ידברו בעוד 20 שנה? שווה לשאול, אבל שנינו יודעים את התשובה, וזה לא אתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו