בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמא" של ענר שלו: ואת אינך

ספרו של ענר שלו, המתאר את התמודדותו עם מות אמו, בנוי משורות קצוצות ורסיסי מחשבות. ספר כזה קם ונופל עם העוצמה המצויה בכל אחד מהם

24תגובות

אמא

ענר שלו. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 273 עמ', 89 שקלים

ספרו החדש של ענר שלו, "אמא", מורכב מ-273 קטעים ממוספרים המתעדים את התמודדות המחבר בחודשים הראשונים שלאחר מות אמו, הציירת ריקה שלו. מות אדם קרוב הוא אירוע טראומטי. על אחת כמה וכמה הורה. על אחת כמה וכמה אמא. שלו מתאר כאן היטב את העובדה שאי אפשר להתכונן למוות כזה, וכי גם כשהמוות צפוי, הוא בא בהפתעה גמורה. הוא מגלה שאמו היתה לא רק מאגר זיכרונות הילדות שלו, אלא גם הראי שמולו ראה ומדד את עצמו. הוא מתאר את תחושת הבדידות וחוסר התוחלת שחש עם מות אמו, את הצורך שלו לחוות מחדש את כל מעשיו, ולהגדיר את עצמו מחדש בעולם בלי אמא.

מאות קטעיו של הספר - רובם קצרים מאוד, בני כמה שורות, מיעוטם בני שניים-שלושה עמודים - מחולקים לארבעה חלקים, המאורגנים באופן אסוציאטיבי סביב מות האם, ההלוויה, השבעה והחודשים שלאחריה. חלקם של קטעים אלה הם רסיסי רגשות, רסיסי זיכרונות הקשורים בילדות בקיבוץ ובבית ברל. מקצתם קטעי מחשבה והגות, ניסיונותיו של המחבר להבין את עצם קיומו בעולם לאור ההיסטוריה המאוד מסוימת של משפחתו. קטעים אחרים עניינם אנקדוטות משפחתיות, שעיקרן המקריות הגמורה שהביאה לעולם את המספר ואת אחותו, צרויה.

אגב אנקדוטות אלה: מישהו צריך לעשות סדר במשפחה שלו. מישהו צריך לחלק את המיתולוגיה המשפחתית בין האחות לבין האח, אחרת אנחנו נידונים לשמוע את אותם סיפורים מיתולוגיים שוב ושוב. למשל, הסיפור על האמא שהתחילה ללכת בגיל תשעה חודשים אבל איבדה את היכולת הזאת ולמדה שוב ללכת רק בגיל שלוש מכיוון שפחדה מן האב היה גדול מפחדיה ליפול, מופיע גם בספרה האחרון של צרויה שלו, "שארית החיים" (כתר, 2011), וגם בספר שלפנינו.

רוב הקטעים כתובים בשורות קצוצות ומתאפשר להם מרחב נשימה גדול, שירי. ספר כזה, הבנוי כולו על רסיסי תחושות ומחשבות, קם ונופל עם העוצמה המצויה בכל אחד מקטעיו. כאן טמונה חולשתו הגדולה של הספר: על כל קטע מעניין, מקורי, מטלטל, נמצא ארבעה-חמישה קטעים חסרי עניין, שלא לומר בנאליים. על כל אבחנה מקורית (למשל, "נחמה מזרים היא הקלה ביותר לעיכול") נמצא ארבע-חמש אבחנות נעדרות חידוש. הספר, לכן, אינו צובר עוצמה, ושורותיו הטובות הולכות לאיבוד בתוך שפע פרטיו הפחות טובים.

קטע יפה, למשל, הוא מספר 53, שבו תוהה המחבר מדוע הוא מתגעגע כל כך לאמו, אחרי ש"כבר שנים שלא היו לנו שיחות משמעותיות... עובדה שיכולתי להיות שנה שלמה בשבתון בלונדון בלי/ לראות אותה, בלי ממש/ להרגיש בחסרונה.// אז למה אתה מתגעגע/ מתגעגע מתגעגע,/ ולמה התחושה הזאת,/ הלופתת,/ הוודאית,/ שעם מותה הכל נגמר".

קטע יפהפה אחר, מספר 212, מזהה את כאבי הגוף עם כאב האבל: "אמא בתוך הדיסק הפרוץ שלי,/ אמא בגב התחתון, בין חולייה /4L ל-5L, או בין 5L ל-//.S אני בהריון (שבוע שישי):/ אמא מכווצת בתוכי, מקופלת כעובר זעיר,/ פועמת ללא הרף קצת מעל עצם הזנב שלי.// (היא עוד תגדל, היא עוד/ תכאיב יותר)".

נוכחותו המתמדת של האבל, והניסיון להשתחרר לרגע מן הנוכחות הזאת, גם הם מובעים היטב: "בהדרגה אתה מבין:/ אתה מחפש מקום ללא המוות שלה./ בהדרגה אתה מבין:/ אתה נושא את המוות שלה (את היעדרה) לכל מקום".

קטעים פחות מוצלחים פשוט נשמעים מוכרים מדי. למשל, החשש מן הרגע שבו הדמעות ייגמרו, או הסיוט שהעולם ימשיך להתנהל כסדרו למרות מות האם, הובעו בצורה חזקה ומקורית יותר על ידי רבים אחרים, וראש לכולם מרסל פרוסט. תיאורים אחרים פשוט מתייפייפים-מתחכמים שלא לצורך: "העובדה שאפשר לאכול בלי אמא, על מה היא מעידה?/ האם זו צורה של בגידה?". לא פעם נמצא כאן פרשנות יתר, שאינה סומכת על יכולת הבנת הנקרא של הקוראים: "אני מזליף לה את המורפיום מתחת ללשון, טיפה טיפה./ עכשיו זאת את, אמא שיונקת ממני/ (במקום שאני אינק ממך)", או: "להיות בלי סוכה (במובן הרחב של המלה)./ להציץ מרחוק אל סוכות מקושטות ומאירות שאליהן/ לא תיכנס לעולם". הסוגריים בשתי הדוגמאות האחרונות הן פשוט דוגמה לכתיבה גרועה.

עשרות קטעים אחרים נופלים בין הכיסאות: אין בהם העוצמה והגיבוש שיש בשיר, ואין בהם מוחשיות תיאורית וריגוש עלילתי שיש בסיפורת. צריך עוד להוסיף כי רוב השאלות הרטוריות המופנות אל האם ("אמא איפה את", "אמא, גם את תבואי בארבע?", "אמא את רואה?/ אמא את שומעת? / את כל כך רחוקה עכשיו./ יש משהו שאוכל לעשות?", ועוד ועוד) יוצרות אפקטים פאתטיים סנטימנטליים גרידא.

בקטע מספר 179 נזכר ענר שלו בבית קולנוע בנתניה שבו ראה עם אמו את הסרט "תמונתו של דוריאן גריי", והוא מוסיף: "גם את הספר הזה קראת מוקדם מדי. במיוחד נצרב בך משפט מהעמוד הראשון שלו: 'אין ספרים מוסריים ואין ספרים בלתי מוסריים. ספרים נכתבים בכישרון, או בחוסר כישרון. זה הכל". כמו כל הגדרה כוללת, גם ההגדרה הזאת מסתירה מציאות מורכבת יותר. האם הספר שלפנינו "כתוב בכישרון"? כמה מקטעיו לבטח כתובים בכישרון, אבל אלה אינם צוברים כוח אלא מאבדים מכוחם בתוך שפע הקטעים האחרים. היכולת להבחין בין מקורי לבין בנאלי היא לבטח חלק ממה שנהוג לכנות "כישרון", והכישרון הזה אינו בא כאן לידי ביטוי. האם הידיעה מתי כתב יד מוכן לראות אור היא חלק מן הכישרון? האם היכולת להתאפק עד שכתב היד יהיה בשל לדפוס אינה חלק מן הכישרון? כאמור, כמה מקטעיו של הספר מעידים על רגישות ויכולת כתיבה, אבל חלקיה הטובים של האלגיה הזאת הולכים לאיבוד בתוך שפע של קטעים קלושים.

הפרופ' אברהם בלבן הוא משורר, סופר וחוקר ספרות עברית. ספרו "שבעה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו