בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עד חוד הצער" של אהרון אפלפלד: הבט אחורה באהבה

"תורת האדם במצוקה" שאפלפלד חוקר כבר 50 שנה קיבלה בספרו החדש תנופה חדשה: פחות ביקורת ויותר אהבה

4תגובות

עד חוד הצער

אהרן אפלפלד. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 268 עמ', 89 שקלים

את התוודעותו ליהדותו עם עליית הנאצים לשלטון תיאר ז'אן אמרי, הוגה הדעות האוסטרי ניצול השואה, כמכת טבע שניחתה עליו: "אדם יכול לשוב ולחבור אל מסורת שאבדה לו, אבל אין הוא יכול להמציא לו מסורת כראות עיניו... על כל אדם להיות מה שהיה ברבדים הראשונים של חייו, גם אם נקברו תחת רבדים אחרים". אמרי תיאר את מצבו אז כאדם "בלי אלוהים, בלי היסטוריה... בלא שום דבר משותף עם היהודים: לא שפה, לא מסורת תרבותית, לא זיכרונות ילדות". במצב זה, המשיך אמרי, נותרה רק הסולידריות עם היהודים נוכח האיום המשותף - וזה היה מעט מדי עבורו.

בשונה מאמרי, ומרוב הסופרים שכתבו בעקבות השואה, אהרן אפלפלד, שעתה יצא ספרו החדש "עד חוד הצער", מתבלט בהביאו אל ניסיון השואה את החוויה היהודית. מאז צאת ספרו הראשון "עשן", לפני 50 שנה, שולח אפלפלד את גיבוריו - שגדלו כמוהו להורים יהודים מתבוללים באירופה - למסע ארוך אל נבכי הזהות היהודית.

ספרו החדש מזמן מספר הפתעות. לראשונה מעמיד אפלפלד במרכז העלילה קבוצת לוחמים יהודים המסתתרים בימי המלחמה ביערות ומשם יוצאים לפעולה נגד האויב. זהו מפנה חשוב ביצירתו: אפלפלד היה אחד מהסופרים היחידים שכבר בשנות ה-50 הפנו את מבטם מן הצבר הלוחם ועובד האדמה אל האנטי גיבור - ניצול השואה. כל השנים הוא נמנע מלספר על הפרטיזנים שהחברה הישראלית ראתה בהם גואלי הכבוד היהודי בגולה. גיבוריו היו פליטים וניצולים, אותם אלה שהחברה הישראלית בראשיתה התביישה בהם, שאפה למחוק את עברם ולהולידם מחדש כצברים.

מיקי קרצמן

העלילה ממוקמת בהרי הקרפטים. אדמונד, נער בן 17, נמלט ברגע האחרון מרכבת המוות אל היער ומצטרף לקבוצה של פרטיזנים וביניהם גם כמה נשים, קשישים וילדים. אין כל קרבה משפחתית בין הנמלטים, אך במרוצת הימים הם נהפכו למשפחה אחת.

המטרה הראשונה של הנמלטים היא לשרוד. בחיפושם אחר אזור מסתור שיקשה על האויב להשיגם, הם מגיעים לארץ המים, שטח ביצות ואגמים. בנשק המועט שברשותם הם מגינים על המחנה ופושטים על בתי האיכרים כדי להשיג מזון ובגדים. הצעירים שוקדים על הלחימה, הנשים והקשישים מכינים את הארוחות, מתקנים את הבגדים ודואגים לחימום האוהלים. אך בלילות נהפך המחנה לקבוצת עיון. הלוחמים השיגו ספרים מבתים יהודים שננטשו, והם מעיינים בהם בלהט. פעם זה פרק בתנ"ך ופעם זו תורה חסידית. רוב הנמלטים הם יהודים מתבוללים שזה להם המפגש הראשון עם טקסט יהודי. יש המתנגדים לעיון זה, אך רבים נאחזים בספרים שמוליכים אותם אל פנימיותם.

לילות העיון הם גם לילות וידוי. כל אחד בחבורה נושא בלבו פצע: זה השאיר את ההורים בתחנת הרכבת ונמלט, האחר התכחש למוצאו היהודי והצטרף אל הקומוניסטים. הערבות והעזרה ההדדית הן מעין כפרת עוון קולקטיבית, על מה שהיו צריכים לעשות ולא עשו. קבוצת היהודים נהפכת בידי אפלפלד למיקרוקוסמוס של העולם היהודי.

שני דחפים מניעים את העלילה ויוצרים איזון עדין בין החיצוני לפנימי: הראשון, הטיפוס בהרים תוך כדי לחימה והתגוננות. והשני, ההתבוננות פנימה אל הנפש האישית והקולקטיבית. הדמויות נאבקות באויב מר, ובה בעת הן נאבקות בעצמן. אפלפלד מיטיב לזרוע אבחנות דקות על האדם היהודי, אופיו ותגובותיו בשעת מצוקה. מפקד המחנה, קמיל, הוא אדם כריזמטי שמאמן את לוחמיו ביד קשה, תובע משמעת ומילוי מדויק של פקודות. בינו לבינו הוא נאבק בדיכאון, אך מול פקודיו הוא מתגלה כאיש רוח שהעיון בספרים משמש השראה למנהיגותו. לפעמים נדמה שהוא הוביל את האנשים להרי הקרפטים לא רק כדי להצילם מציפורני האויב, אלא כדי להחזירם אל הוריהם, אל הסבים, אל אמונותיהם, שמהם הוא ובני גילו נמלטו.

אדמונד, הנער המספר, התבגר במהירות מאז נותק ממשפחתו ונהפך ללוחם. בשנה האחרונה לפני הגירוש היה מאוהב בבת כתתו הגויה, אנסטסיה. תלמיד מצטיין וספורטאי, הוא נשבה בקסמיה של הנערה החופשייה ברוחה, תוך שהוא מתעלם מאמו החולה ומאביו המתייסר. אלא שברגע שהנער ומשפחתו הועברו לגטו, אנסטסיה ניתקה את הקשר אתו. דרך הגדרות הוא צפה בה הולכת עם חבריה לבית הספר, למגרש הטניס, מקפצת בעליזות כמו לא קרה דבר. בגידתה של אנסטסיה, ונטישתו את הוריו בתחנת הרכבת ביום הגירוש - הפכו להיות מד המצפון שלו.

לעתים נראה כי גיבורי "עד חוד הצער" כמו נוצרו מסך כל ספריו של אפלפלד. צירל, ישישה מופלאה, היא מעין ישות-על, המופיעה בלבושים שונים ברבים מספריו. הלוחמים שמצאו אותה התקינו לה אלונקת אפיריון ונושאים אותה ממקום למקום. צירל, בת ה-93, שזיכרונה ארוך כשנותיה, זוכרת את אבותיו של כל אחד מחברי הקבוצה. היא כמו מסמלת את תמצית השבט היהודי. הישישה ראתה הרבה אכזריות בחייה, אך זה לא פגע באמונותיה ובאהבת האדם שבה. בעולמה האדם והאלוהים נותרו בחיבור שאי אפשר להתיר. לפרקים נראית סבתא צירל ככוהנת שהשבט שלה אבד והיא מנסה להעביר אל המעטים הנותרים אמונות שהן מעבר להשגתם.

הפעוט האילם מיליו בן השנתיים והילד מיכאל בן התשע, שהתגלגלו עם הנמלטים, מעוררים את יצר האב והאם אצל כל אחד. באמצעותם מתחברים האנשים אל בתיהם ואל ילדותם, והמשפחה שהתפזרה חוזרת לחיים. מיליו אינו מוציא מלה מפיו, רק מתבונן בתמיהה. אולי בעוד 50 שנה הוא יספר מה ראה ומה שמע. באמצעותו מסמן אפלפלד את השתיקה הגדולה שאפיינה את ניצולי השואה, ואותו בתוכם, אותה שתיקה שהוא הפך לכוחו הספרותי.

החיים בהרי הקרפטים קשים ואכזריים. הגרמנים, בעזרת משתפי פעולה אוקראינים, אינם מרפים מן הקומץ שנמלט. לילה-לילה הם משלחים פטרולים. לא די להם ברוב היהודים שנשלחו אל המחנות. הם אינם מוכנים לוותר גם על הקומץ. עיקשותו של האויב זורעת לעתים ייאוש בלב הלוחמים. המפקד וסגנו, כמו גם סבתא צירל, מנסים להפיח אמונה במקום שהתקווה דעכה.

ואכן, באורח פלא, מתוך הייאוש צומח רצון עז להציל את מה שאפשר. קמיל, המפקד, מחליט לרדת מההרים ולהשבית את הרכבות שמובילות יהודים אל מותם. הפעולה מסוכנת אך הלוחמים נחושים. ברור לכל שבלא הצלתם של הנידונים למוות, לא יהיה צידוק לחייהם. הפעולה הנועזת מצליחה, אך לא הצלחה מלאה. עולה בידם להוציא כ-100 יהודים מתוך קרונות המוות, רבים גוססים וכבר אי אפשר להצילם.

חורף 1944 הוא חורף קשה. החזיתות אמנם נפרצו על ידי הצבא האדום, הצבא הגרמני בנסיגה, אך כיצד ישיגו הלוחמים אוכל, בגדים והסקה למאה אנשים מורעבים וחלשים? המחנה מתגייס כולו לקימום הניצולים. ההתגייסות מעניקה משמעות חדשה לחייהם. הלוחמים פושטים על חוות האיכרים כדי להביא מזון. לוחמים אחרים, בעזרת המבוגרים, רוחצים, חובשים ומאכילים את הניצולים. הפצועים כואבים, התרופות מעטות, אך אל דאגה, עוד מעט יירדו הלוחמים, יקחו בשבי רופא ויבזזו בית מרקחת.

"תורת האדם במצוקה" שאפלפלד חוקר כבר 50 שנה קיבלה בספר הזה תנופה חדשה: פחות ביקורת ויותר אהבה. ביצירתו לכל אורכה התנהל שיח מורכב, אירוני, מר לעתים, בין יהודים מתבוללים הרואים בדת את אסונם, לבין קומץ מאמינים שאינם סוטים מדרכם גם בימים הקשים ביותר. מספרו החדש עולה ניחוח מפויס יותר, אירוני פחות. הוויכוחים לא שככו אמנם, אך מה שמחבר עתה בין גיבוריו - חילונים, קומוניסטים ומאמינים - הוא הצורך והמחויבות לעזרה הדדית ולאהבת אדם.

המלחמה שאפלפלד מעצב בספרו החדש היא מלחמה מתוקנת ומתקנת: יש בה אוכל, סדר, שוויון, הזדהות ומסירות כלפי הזולת, ויש בה תקווה להיטהרות ולחשבון נפש, ואפילו להתקרבות אל סודות האמונה. הקטעים המרגשים ביותר בספר הם אלה שבהם מעמיד הסופר את לוחמיו במבחן האנושיות: האם יבזזו מכל הבא ליד כשיפשטו על בית באישון ליל; וכיצד ינהגו עם שבוייהם, קצין נאצי שחלה בטיפוס, משתף פעולה אוקראיני, ורופא גוי שמסרב לטפל בחולים. חשוב לזכור: אפלפלד אינו בא לתעד את מלחמת העולם השנייה. אמנם זיקתו למציאות רבה, אך תוקף האמת של יצירתו הבדיונית נסמך על כוחה לשמש משל קיומי, כדברי חוקרו יגאל שוורץ.

הספר החדש הוא בבחינת "הבט אחורה באהבה". הוא אמנם נתון כולו במלחמת העולם השנייה באירופה, אך הוא לא יכול היה להיכתב בלא רוחן של הכשרות הנוער מכל התנועות והזרמים שאימנו צעירים לעבודת האדמה ולהתגוננות אקטיבית. מבחינה זו, זהו רומן ארץ-ישראלי שמתרחש הרחק מישראל.

"אפלפלד מספר לנו בשקט סיפורים אינטימיים שמותכים לכדי יצירות אמנות חורכות, מתוך יכולתו העמוקה להבין אובדן, כאב, אכזריות ואבל", אמר עליו פעם פיליפ רות. כמו מים שקטים המחלחלים עמוק, גם ספר זה ילווה את הקוראים עוד ימים רבים.

הד"ר מיכל גולדויכט היא חוקרת ומרצה לספרות ולתקשורת. עבודת הדוקטורט שחיברה היא "מאובדן השפה לשפות האובדן: מוסיקה, חלום וגמגום ביצירתו של אהרן אפלפלד, ומשמעותם הרליגיוזית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו