בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלושת הטנורים

ההוצאה המשותפת בעברית בסדרת "אכסדרה" מפתה למצוא מכנה משותף בין שלושת מהפכני הרוח זיגמונד פרויד, נועם חומסקי ומישל פוקו

4תגובות

פרויד: מבוא ביקורתי קצר
אנטוני סטור. תירגם מאנגלית: משה זינגר. הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 200 עמ', 98 שקלים

מישל פוקו
דייוויד מייסי. תירגמה מאנגלית: מיכל אילן. הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 268 עמ', 98 שקלים

נועם חומסקי
וולפגנג ב. שפרליך. תירגם מאנגלית: יפתח הלרמן כרמל. הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 222 עמ', 98 שקלים

 

לכאורה, אלה שלושה ספרים שכל קשר ביניהם הוא על אחריותו של העורך העברי בלבד, ולו בגלל שהוצאתם המקורית של הספרים לא היתה תחת אותה קורת הגג. ההוצאה המשותפת בעברית בסדרת "אכסדרה" מפתה למצוא מכנה משותף בין שלושת מהפכני הרוח שאמנם הגיעו מדיסציפלינות שונות - פסיכולוגיה, פילוסופיה ובלשנות - אך ייצרו השקפות עולם הנוגעות לטבע ההתנהגות האנושית בכלל; שנדע קצת יותר מי אנחנו, מה מניע אותנו, מהם גבולות ידיעתנו, ולמה לעזאזל אנחנו מזיקים כל כך לעצמנו ולזולתנו.

פרויד גילה לבני מינו כי הם אינם רציונליים ותבוניים כפי שהתיימרו להיות, וגם לא משנה מה השאלה - התשובה תהיה תמיד מין. מישל פוקו, הפילוסוף וההיסטוריון, היה בעצם ארכיאולוג של המחשבה האנושית, שביקש ללמדנו כי גם מושגינו הבסיסיים ביותר אינם מובנים מאליהם אלא תלויי תרבות, זמן ומקום: לכל מושג יש היסטוריה שקיבעה אותו, מה שמערער כמובן את תוקפם המוחלט של כל רעיון, מסגרת חשיבה וצורת שלטון. נועם חומסקי, הבלשן, הפילוסוף והאקטיביסט הפוליטי הבלתי-נלאה, תהה כיצד אנחנו רוכשים את מה שאנחנו מכנים שפה, על יסוד כל כך מעט נתונים מסביבתנו הלשונית. מסקנתו היתה ששפה אינה התנהגות נלמדת, כפי שטוענים הביהייביוריסטים; העולל האנושי אינו מגיח לעולם טאבולה-ראסה אלא עם יכולת מולדת, מין מערכת הפעלה מובנית, המאפשרת לו את מעשה הקסם המדהים של תקשורת מילולית, המותיר אותו משאר ברואי העולם.

פרסומת גרועה לפסיכואנליזה

המוצלח, השיטתי והנהיר מבין שלושת הספרים הוא "פרויד: מבוא ביקורתי קצר", המאזן בין המרכיבים הביוגרפיים, העיונים והביקורתיים. פרויד על פי אנטוני סטור הוא אמנם ענק שחיבר את כללי הדקדוק והתחביר לכל שיח עכשווי על נפש האדם, אך גם מי שחלק גדול מרעיונותיו, שיטותיו ותובנותיו אינם תקפים בפרספקטיווה עכשווית.

אי-פי

סטור כופר ביומרתו של פרויד לראות בפסיכואנליזה סוג של מדע. הן בשל הכללותיה הגורפות על הטבע האנושי על סמך מדגם קטן של אורגניזמים אנושיים (כמו ההנחה שכל מטופליו של פרויד התנסו בפיתוי מיני בגיל צעיר), והן בגלל שאת הנחותיה של הפסיכואנליזה אי אפשר להפריך או לחזות. בין שאר טעויותיו המוכחות של פרויד, מונה עוד סטור את ההשקפה כי חלומות צופנים תמיד דחפים שדוכאו והודחקו; את הקביעה כי משחק ופנטסיה הם אמצעים להגשמת משאלות ובריחה מן המציאות; שלא לדבר על הניסיונות ליישם את עקרונות הפסיכואנליזה בתחומים כמו אנתרופולוגיה, דת ואמנות, שישכנעו "רק חסיד נלהב ביותר".

סטור גם מטיל ספק בכישוריו התראפויטים של פרויד, שהתגאה תמיד בהצלחתו עם "איש הזאבים": כינויו של רוסי עשיר שטופל שנים רבות בשל התקפי דיכאון, והוגדר על ידי פרויד "כאדם שנתרפא". בראיונות שהעניק בערוב ימיו, סיפר "איש הזאבים" כי כל מצוקותיו נותרו בעינן, מה שמביא את סטור לקבוע בהנאה לא מוסתרת כי גם "המטופל המפורסם ביותר של פרויד הוא לאו דווקא פרסומת טובה לפסיכואנליזה" (מה שמזכיר את האיש שנשאל אחרי 20 שנות טיפול אם נרפא ממצוקותיו, וענה כי עכשיו הוא יודע למה הוא סובל).

גם ברמה האישית מתגלה פרויד של סטור כאיש רב סתירות - אדם אנושי, אנושי מדי. מצד אחד, קשוב ורגיש לכל שריטת נשמה נסתרת. מצד שני, חסר יכולת לשאת ביקורת או מתנגדים, שסטייתם מ"הדת הרשמית" הפכה אותם מיד לאויבי נפש פסיכוטיים או נוירוטיים; עיין ערך אדלר, יונג ואחרים.

מתקשה להשלים

מוצלחת פחות היא הביוגרפיה האינטלקטואלית שכתב דייוויד מייסי על מישל פוקו, שקצת הולכת לאיבוד במרחב שבין הרעיונות לאישי; בין הפילוסוף, ההיסטוריון, האקטיביסט הפוליטי וההומוסקסואל האקסצנטרי. נקודת המוצא האפולוגטית של מייסי עוסקת באופי הזיקית החמקמק של גיבורו, ש"תמיד ניחן בכישרון לחיות כמה חיים בו זמנית" וגם "חונן ביכולת להימצא בכמה מקומות ולהתגלם בכמה דמויות בעת ובעונה אחת". זה אפיון מדויק לכל הדעות, שרק מגרה עוד יותר להכיר מבפנים את אחד האינטלקטואלים המבריקים, המרתקים והחדים של המאה שעברה.

אי-אף-פי

אולם התוצאה הסופית אינה מספקת, למרבה הצער, מספיק מידע המאפשר היכרות אינטימית עם האיש שמאחורי הדמויות, אלא נראית יותר כאוסף אנקדוטאלי של כתבות מגזין שעברו מתיחת פנים והוכנסו לכריכה קשה. החל באמירות מצטדקות כמו "מעט מאוד ידוע על חייו האישיים של פוקו", וכלה בקביעות ספקולטיביות בנוסח "מקובל להניח כי הגורם שביסוד דיכאונותיו של פוקו היה הקושי שלו להשלים עם היותו הומוסקסואל".

תינוק שנשבה

הספר המוקדש לנועם חומסקי, היחידי מבין השלושה שעודו בחיים, "נכתב על ידי תלמיד מובהק ובשיתוף פעולה עם נועם חומסקי עצמו" (על פי דף המידע שצורף לספר), אך סובל גם הוא מהיעדר קוהרנטיות והגדרת מטרות מדויקת. אם סטור כתב את "פרויד" על תקן של מבקר מנומס ומייסי של "מישל פוקו" היה הביוגרף שאינו יודע לענות, אז שפרליך של חומסקי הוא תינוק שנשבה. ככזה, הוא אינו מנסה כלל להסתיר את רגשותיו למורו ורבו, כמי ש"המיומנות שלו היא להרים את המסך ולגלות את האמת"; "אחד מאלה שאומרים מהן הסיבות לכך שזהו עולם של דיכוי"; ו"חושף היקום המכוער, המניפולטיבי וחסר הרחמים שמתחבא מאחורי המלה היפה חירות". לזכותו של שפרליך ייאמר, שתופעת חומסקי היא אכן תופעה, ולו רק כשמרפרפים על כרוניקת העובדות היבשות: בגיל עשר כתב את מאמרו הראשון על מלחמת האזרחים בספרד, בגיל 33 מונה לפרופסור מן המניין באם-איי-טי, עוד בסוף שנות ה-80 החזיק תחת שמו ביבליוגרפיה שכללה 180 פרסומים, ומספר כפול של פרסומים על אודותיו, כשעד 2005 צבר 30 תארי כבוד, פרסים ומענקים.

ארכיון: רויטרס

נכון להיום, חומסקי הוא "בין עשרת האינטלקטואלים המצוטטים ביותר בכל הזמנים, והראשון בין בני זמננו". לא רק מדען פורץ דרך, שקולו נשמע ממדעי המחשב ועד מדעי המוח, מאנתרופולוגיה ועד חינוך, ממתמטיקה ועד ביקורת הספרות, אלא גם רדיקל פוליטי שמשנתו האידיאולוגית נעה בין מרקסיזם לאנרכיזם, על פי חוק יסוד אחד המבדיל בין טוב לרע: "הכוח הוא תמיד לא לגיטימי, אלא אם כן הוא מוכיח את עצמו כלגיטימי".

גם בשנות ה-90 לחייו חומסקי עדיין מצית סערות בכל פעם שהוא פותח את פיו או מקיש על מקלדת נגד נבחרת שאר העולם: מלחמת וייטנאם, המדינה היהודית, "מוקיונים אימפריאליסטים" (דוגמת הנשיא רייגן), דיכוי הכורדים בטורקיה, המצור הכלכלי האמריקאי על קובה, הטכנולוגיה המודרנית ("שחלק גדול ממנה הוא פשוט הפעלה גסה של כוח"), השוק החופשי, ועוד ועוד.

צורה חילונית של גאולה

השוואה מעניינת בין שלושת האישים צריכה להיעשות בנוגע למידת השפעתם הנוכחית, כמו גם שרידותם העתידית בתודעה. במקום הראשון נמצא כמובן הפסיכולוג הווינאי שהנחית מכה שלישית לאגו של נזר הבריאה, אחרי קופרניקוס ("אנחנו לא מרכז העולם") ודרווין ("אנחנו לא עבודת יד של בורא עולם"); ללמדנו שכולנו עבדים של תת-מודע ערמומי ונסתר. סוד הצלחתה של הפסיכואנליזה כ"לשון הדומיננטית בדיון על אישיותם של בני אדם", נעוץ, לטענת סטור, בזמן הופעתה - רגע אחרי ההכרזה על מותו של אלוהים, כתחליף לדתות שפג תוקפן. בתור שכזו, חרגה הפסיכואנליזה מייעודה הראשוני כדרך טיפול והיתה ל"צורה חילונית של גאולה": שיטת מחשבה או השקפת עולם המתיימרת להסביר כמעט את כל הפעילויות האנושיות - מדת, אמנות וספרות, ועד מוצא האדם וצורות השלטון.

גם מתנגדיו הנמרצים ביותר של פרויד יודו כי בזכותו אנו מקדישים היום יותר תשומת לב לילדינו וצורכיהם הרגשיים, מבינים יותר את מקורות הסטייה והפתולוגיה הנפשית, ובכלל, מקשיבים יותר ומנסים להבין. מפרויד למדנו עוד כי במובן מסוים, כולנו משוגעים, וההבדל בין ה"נורמלי" ל"משוגע" הינו בדרגה ולא במהות.

מישל פוקו הוכיח כי הגבולות בין נורמליות לשיגעון שרירותיים לגמרי, כשלצורך העניין התחקה אחר מקורותיו ההיסטוריים של מושג השיגעון בספרו המרתק "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (הוצאת כתר). מסוד גדול ואפוף מסתורין בימי הביניים והרנסאנס, דרך סיבה לכליאה והרחקה של אנשים מהחברה במאה ה-17, הגדרת משוגעים כחיות נעדרות תבונה במאה ה-18, ועד לתפישת השיגעון כמחלה בימינו. הגבול העכשווי בין המשוגע לנורמלי, החליף, לפי פוקו, את הגבול בין המצורע לבריא באירופה הימי-ביניימית. מה שמשותף לשני הגבולות הוא, שבאמצעות התבוננות בחריג ואפיונו יצרנו לרווחתנו את מושג "האדם הנכון": שחלילה לא נשתגע גם אנחנו מהיעדר גבולות מוסכמים.

בני האדם רובם זבל

כמו הרבה אנשים גדולים לפניהם, כך גם שלושת גיבורינו איבדו לפעמים בקרה על לשונותיהם. "מצאתי מעט מאוד שאפשר להגדירו כ'טוב' בבני אדם בדרך כלל. לפי ניסיוני, רובם זבל", ציין פרויד באחד ממכתביו. ואילו נועם חומסקי התלונן בשאט נפש "עד כמה מטורפים הם היצורים האלה הקרויים אנשים, החיים על פני כדור הארץ". במסגרת פעילותו הפוליטית הגן גם הבלשן על זכויותיו של מכחיש שואה, השווה בין "מכסת המוות השולית" של פיגוע התאומים לקורבנות "הטרור הקיצוני לאין שיעור של מדיניות החוץ של ארצות הברית", ואף הצדיק את הירי על ערי ישראל בפגישה עם חסן נסראללה.

פוקו היה משוכנע כי המהפכה החומיינית באיראן היא ביטוי של "רוחניות פוליטית.. ביטוי אותנטי לרצונו הכללי של העם", ובקיצור, שחר של יום חדש. כשמחלת האיידס הפציעה בתחילת שנות ה-80, וכונתה בתחילה "סרטן של הומואים", התחכם פוקו כמתבגר לא מפותח: "למה אני צריך לפחד מאיידס אם סקס עם בחור גורם לי הנאה, כשאני יכול להיהרג במכונית?"

השיעור החשוב ביותר שלמדנו משלושת האנשים החכמים, המרתקים והמורכבים האלה הוא דווקא בהכרה במגבלות הידע האנושי, שלעד יהיה תחום בפגמי אישיותנו והתניותיה הזמניות של החברה. אפילו חומסקי, הנחרץ מבין השלושה, הבין כי בחיים האלו לפחות אין מתכון מנצח לחברה צודקת, זאת משום ש"הדברים שהכי היינו רוצים להבין, כמו מהו טבע האדם, או מהי חברה טובה, או הרבה דברים אחרים, עלולים להימצא מחוץ לתחום של המדע האנושי האפשרי".

גם פוקו הודה ברוח דומה שהוא אינו "מסוגל להגדיר מודל חברתי אידיאלי לפעולתה של החברה המדעית או הטכנולוגית שלנו". מי שניסח את התסכול ברמה אישית יותר היה הפסיכולוג הווינאי, שבסיום אחד מטיפוליו נאלץ להצהיר בהכנעה: "המקרה קשה לי מאוד, כמעט מעבר לאמנות התיאור שלי, באיזו עליבות אנו מפרקים את יצירות המופת של הטבע הנפשי".

הערה קטנונית לסיום. בדף המידע המצורף לסדרה נמסר כי "סדרת ספרי העיון הקצרים, פונים לכל קורא ללא צורך בידע קודם בפילוסופיה או בספרות". סוג של הכרזה אוטומטית המתנוססת על כריכתו של כל ספר עיון פופולרי, שלא בהכרח הולמת הפעם חלקים בספרים על פוקו וחומסקי, כמו למשל החיטוט בתיאוריית הבלשנות של האחרון, עם מושגים כמו "פסוקיות משועבדות", "פרטים לקסיקליים", "מטריצות תכוניות", צירופים שמניים" ו"טרנספורמציות פעיל-סביל". ידע קודם בפילוסופיה וספרות אולי לא צריך, אבל שיעור לשון בהחלט היה מוסיף.

Sigmund Freud Anthony storr

Michel Foucault David Macey

Noam Chomsky Wolfgang B. Sperlich



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו