בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נערי הכרך": זהב הוא לנצח

ברגישות נהדרת מספרת ס"א הינטון טרגדיה בנויה היטב המעוררת הזדהות, מחשבה וצער, על קונפליקט פשוט שכולו כלכלי - עניים מול עשירים

תגובות

נערי הכרך

ס"א הינטון. תירגמה מאנגלית: מאירה פירון. הוצאת טל-מאי וידיעות ספרים, 158 עמ', 88 שקלים

אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשסבא שלי קנה לנו מכשיר וידאו. לכבלים החוקיים לא היינו מחוברים אז, ובוודאי שלא לכבלים הלא-חוקיים. בין הסרטים הראשונים שאחי הגדול הביא היו "ראסטי ג'יימס" ו"נערי הכרך" של פרנסיס פורד קופולה. אני נתפשתי אליהם מיד. את "נערי הכרך" ראיתי עשרות פעמים. לראשונה בכיתי בסוף של סרט. בחדר שלי, בגיל 13, היה תלוי פוסטר עם כל החתיכים הצעירים, שקניתי בטיול לתל אביב בחנות בדיזנגוף סנטר. איזה אוצר זה היה. מתישהו הבנתי שהסרט הזה מבוסס על ספר, אבל היה קשה למצוא אז ספרים באנגלית, ובספרייה הציבורית הוא לא היה. אחר כך התבגרתי, אבל תמיד קיוויתי שמישהו יתרגם אותו כבר. התרגשתי מאוד כשגיליתי שבהוצאת "טל-מאי" החליטו להוציא אותו לאור בעברית.

בעמודים הראשונים של "דבר, זיכרון" כותב נבוקוב: "אפשר שאני מפריז בחיבתי לרשמי הראשונים, אבל הרי יש לי סיבה להיות אסיר תודה להם. הם סללו את הדרך לגן עדן אמיתי של תחושות ומראות... אין דבר מתוק או מוזר יותר מלהרהר שוב ברישומים הראשונים הללו. הם שייכים לעולם ההרמוני של ילדות מושלמת וככאלה הם לובשים בטבעיות צורה פלסטית בזיכרון, שניתן ליישבו כמעט בלי מאמץ; רק כאשר מתחילים להיזכר בגיל ההתבגרות הופכת מנימוסינה בררנית ומעורפלת". כך אני חושבת היום על "נערי הכרך", והדברים הללו נקשרים למוטו הידוע של הספר, שנלקח מהשיר של רוברט פרוסט, "Nothing gold can stay", או בתרגום החדש לעברית - "זהב לא יחזיק עד תום". כל זה כדי לומר שניגשתי אל הספר "נערי הכרך" עם זיכרון מתוק ומקובע למדי הקשור בסרט, ולא רק בהתרגשות וציפייה, אלא גם בחשד.

"נערי הכרך", שנקרא "האאוטסיידרים" באנגלית, אולי נערי השוליים (שמו העברי ניתן לו, כנראה, על ידי חברת ההפצה של הסרט בישראל), הוא רומן נעורים מאת הסופרת ס"א הינטון שראה אור ב-1967 בארצות הברית. הוא מספר על היריבות בין שתי חבורות צעירים בטולסה שבאוקלהומה בשנות ה-60: כנופיית הגריזרים - "הפושטקים" המקומיים, שמסדרים את השיער עם שמן זול - גריז, נגד "הסוצים" - הסלוניים שלהם. הספר עובד לסרט מצליח בבימויו של קופולה ב-1983 ומופיעים בו לא מעט כוכבים הוליוודיים צעירים, רגע לפני שהתפרסמו. את הסיפור מספר פוניבוי קרטיס (שאת דמותו בסרט מגלם סי תומס האוול), נער בן 14 שגר עם שני אחיו הבוגרים, סודה פופ (רוב לאו) ודארי (פטריק סווייזי), אחרי שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים. פוניבוי וחבריו הטובים, ג'וני (ראלף מאצ'ו) ודאלאס וינסטון (מאט דילון), מתחילים בדרייב אין עם שתי בחורות סוציות וכשהחברים הסוצים שלהן מגלים, מתחילות הצרות ופוניבוי וג'וני מסתבכים בפשע.

שני דברים עולים בבירור מהקריאה בספר והצפייה המחודשת בסרט כעבור שנים - ראשית, אלה שתי יצירות מעולות, נפלאות, שעומדות במבחן הזמן - קלאסיקות לכל דבר ועניין. יש זהב שכן מחזיק עד תום. שנית, ההבדלים בין שני המדיומים - הקולנוע והספרות - נחשפים בחדות. בתקופה שבה לא מעט כותבים הם צופים הרבה יותר מאשר קוראים, ושבה ספרים רבים דומים יותר ויותר לתסריטים, "נערי הכרך" מציע הזדמנות נדירה לראות אילו מיומנויות שונות נדרשות מהקולנוען והסופר.

הדברים ידועים, ובכל זאת, יפה לראות את המרחק בין הדימוי החזותי לבין המלה. למשל, אם הינטון צוללת לתוך התודעה של פוניבוי כדי לספר את התסכול, הבדידות, את העוני והפערים המעמדיים, קופולה יוצא החוצה ומראה את השכונה, את הלבוש, את האווירה.

סוזן אלואיז הינטון החלה לכתוב את "נערי הכרך" בגיל 15 ופירסמה אותו בגיל 18. הספר מבוסס על שתי חבורות יריבות בבית הספר התיכון שלה. הוא זכה להצלחה אדירה ועד היום נמכרים כחצי מיליון עותקים שלו בשנה. ספרים נוספים שלה עובדו לסרטים (למשל "ראסטי ג'יימס" (Rumble Fish), גם הוא בידי קופולה - ב"נערי הכרך", מתברר, היא גם משחקת את תפקיד האחות שמטפלת בדאלאס בבית החולים).

"נערי הכרך" היה פורץ דרך מבחינת הכתיבה לבני הנעורים, אף שקשה מאוד לראות זאת בתרגום העברי. למרבה הצער, התרגום בעייתי מאוד, לא מדויק, קופץ בין משלבים וצריך ממש "להתגבר" עליו כדי ליהנות מהקריאה. כך למשל, אפילו בפסקת הפתיחה: "כשיצאתי מהחושך של הקולנוע אל השמש המסנוורת, חשבתי רק על שני דברים: פול ניומן וטרמפ הביתה" - משלב דיבורי, חושך ולא חשכת וכו'. אבל בהמשך מיד, "השיער שלי ארוך משל רוב הנערים, גזור ישר מאחור וארוך מלפנים ובצדדים...", והנה הלך לאיבוד הקול של פוניבוי בן ה-14. או בסצנה שבה הסוצים מרביצים לפוניבוי ואחד מהם צועק, "תסתמו לו את הפה, למען השם, תסתמו לו את הפה!", ולפתע נדמה שטולסה היא בעצם עיירה יהודית בפולין.

הרומן נכתב בידי נערה לבני גילה בשפה בלתי אמצעית למדי ויש בו קללות, מכות, פשע ולא מעט סלנג. הספר הוחרם בכמה מקומות בשנים הראשונות לפרסומו, אבל כיום מלמדים אותו ברבים מבתי הספר בארצות הברית. הינטון כותבת על הכנופיות בעיר מגוריה בלי להידרש לפוליטיקה מתקנת - אין שחורים בספר, כולם לבנים, למשל (ב-1921 התרחשו בטולסה מהומות על רקע גזעי, מן החמורות שידעה ארצות הברית, כאשר תושבים לבנים פרעו בשכונה שחורה ורצחו עשרות מתושביה). כנות הנעורים של הינטון, שכתבה את הספר אחרי שילד בשכבה שלה חטף מכות מסוצים מפני שהוא גריזר וזה הרגיז אותה, אינה פוגעת ברגישות המפליאה והאינטליגנטית שבה היא מסבירה בפשטות הרבה מאוד דברים אוניברסליים שנוגעים לצעירים - המנגנון של הכנופיה, למשל. מה הוא משרת, איך הוא נוצר ולמה. בלי צורך בניסיון של שנים ובתואר בסוציולוגיה, הינטון התיכוניסטית מפענחת בדיוק מה מניע את הילדים בסביבה שלה, ובעיקר את אלה שמעבר לגדר, שהרי היא היתה שייכת לסוצים, או לכל הפחות, כפי שמכנה אותם פוניבוי, "לאלה מהמעמד הבינוני".

מצחיק לראות איפה הספר בכל זאת מועד, ולזהות היכן בדיוק אותן דעות קדומות ביחס למעמד הנמוך קיימות גם כאן ועכשיו, ועד כמה מגוחך נראה פתאום הייחוס העדתי שלהן לאיזה "מזג מזרחי": "זה לא רק כסף", מסבירה המעודדת היפה צ'רי ואלאנס לפוניבוי את ההבדלים בין סוצים לגריזרים, "זה חלק מהעניין, אבל לא הכל. לכם, הגריזרים, יש מערכת ערכים שונה משלנו. אתם יותר רגשיים. אנחנו מתוחכמים - קרים עד כדי חוסר רגש. שום דבר לא אמיתי אצלנו". "בגלל זה אנחנו שונים", עונה לה פוניבוי, "לא בגלל הכסף, בגלל הרגש - אתם לא מרגישים ואנחנו מרגישים יותר מדי". מצחיק גם לראות כיצד הינטון נזהרת - אחרי הכל, היא בכל זאת ילדה טובה אמריקה: היא מספרת, למשל, שדאלאס מטריד את הבנות בדרייב אין ומקלל כשאומרים לו להפסיק, אבל היא לא מעזה לצטט מה בדיוק הוא אומר להן. קופולה כבר לא חושש לשים בפיו את הרמיזות הגסות: "תגידי, את ג'ינג'ית אמיתית", שואל מאט דילון את צ'רי, "איך אני יכול לדעת שהשיער הג'ינג'י שיש לך על הראש הוא אותו שיער ג'ינג'י שיש לך... כאן", הוא מצביע על הגבה שלה.

ברגישות נהדרת מספרת הינטון סיפור שקיים בכל חברת נעורים, טרגדיה בנויה היטב המעוררת הזדהות, מחשבה וצער, ובכל זאת, הקונפליקט הפשוט הזה, שכולו כלכלי - עניים מול עשירים - כבר כמעט נשכח היום, כשההבדלים התרבותיים ממסכים את העובדה שהכל מתחיל ונגמר בכסף.

למרות הכל, בספר הזה הוא ניצב במרכז העניין: העניים רזים, אוכלים רע ועובדים למחייתם במקום ללמוד. הם באים מבתים הרוסים. העשירים רחבי כתפיים. לבושים היטב, לא בטי-שרטס אלא בחולצות מכופתרות (ולא בחולצות כותנה, כפי שנכתב בתרגום). עתידם מובטח. לעניים אין עתיד. הניסיון לשבור את המחיצות נכשל ומסתיים באסון. התקווה של פוניבוי העני ושל רנדי העשיר לחיות בעולם שבו אנשים הם פשוט אנשים ולא סוצים או גריזרים מתבדה, הדמויות אינן מצליחות להימלט מגורלן הטראגי והוא משיג אותן בסוף קורע לב. הינטון רוצה להגיד לקוראים שלה, שבניגוד למה שמספרים להם בבית הספר יש מקומות שבהם אמריקה היא לא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היא ארץ מאוד מוגבלת. ארץ שבה העשירים הם תמיד עשירים, והעניים תמיד עניים, ושעליהם להילחם בגורל הזה ככל יכולתם. לא היה טריוויאלי לומר זאת לבני הנוער בספרים שנכתבו בשנים ההן. בעצם גם היום לא.

The Outsiders \ S.E. Hinton



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו