בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בארצי הזרה לי" של הנס פאלאדה: מתחת לפני השטח

סיפור העורף של הסופר הגרמני משכנע, אך מוזר שיש בו רק עדויות מועטות ועמומות למה שהתחולל בחזית, והוא חף מכל אמירה על גורל היהודים

תגובות

בארצי הזרה לי

הנס פאלאדה. תירגמה מגרמנית: יוסיפה סימון. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 327 עמ', 98 שקלים

באחד העמודים האחרונים של "בארצי הזרה לי" מתאר הנס פאלאדה חלום ובו משפחתו חיה מתחת לפני הקרקע עד שהמלחמה תחלוף. החלום הזה אוצר בחובו אחדים מן המאפיינים של הספר: את הרצון לברוח ובכל זאת להישאר, את הקושי לנקוט עמדה משמעותית ביחס למציאות, את קלות הקולמוס ועושר התיאורים, וגם את הדיווח הלאקוני על כמה שקשה לו, עצמו, האיש שכותב שורות אלה.

את הדוח האישי שלו חיבר פאלאדה בהיותו נתון במאסר בבית כלא למעורערים בנפשם, לאחר שנחשד בירי לעבר רעייתו, עוד רגע הלשעבר שלו. רק 92 עמודי קווארטו ניתנו בידיו של האיש השרוי במאניה ועליהם הוא כתב את ספרו "השתיין", כמה סיפורים קצרים ובין השורות, בכתב יד זערורי, גם את עדותו האישית על התקופה הנאצית. מידת האותנטיות של העדות מוטלת בספק מסוים: לא זו בלבד שמחברה היה נתון בסערה פסיכוטית, נראה שהוא שכתב את עצמו לאחר תבוסת הנאצים; אם לא די בכך, הספר ראה אור רק ב-2009, ולא ברור מה עלה בגורלם של חלקים נוספים ממנו. כיום כולל היומן זיכרונות שהועלו על הכתב בין 23 בספטמבר ועד 7 באוקטובר 1944, ומגוללים את השפעת עלייתו של המשטר הנאצי על החברה הגרמנית. באחדים מן הימים כתב פאלאדה בפרץ בלתי נלאה: תיאוריו מ-2 באוקטובר 1944, למשל, מחזיקים יותר מ-40 עמודי ספר.

"בארצי הזרה לי" מזמן קריאה מטלטלת במובנים שונים. ראשיתו בכתיבה שכמוה כמשיחות מכחול רחבות המתוות לפני הקוראים את מראיה של ברלין במעבר שבין רפובליקת ויימאר התוססת למשטר הנאצי הבולש אחר הפרט ומטיל עליו מורא. פאלאדה עוד זולל וסובא עם המו"ל האגדי שלו, ארנסט רובולט, מגולל פכים קטנים מתפישת הזוגיות של המו"ל הססגוני, מספר על הרגלי השתייה שלו עצמו. ברקע מסתובבים כבר חומי המדים, כשם שעשו בגן הבירה של הסרט "קברט" (1972) של בוב פוסי ובמקור הספרותי שלו, "פרידה מברלין" (1939) של כריסטופר אישרווד.

ככל שהעדות מתקדמת ואת מקומו של הדקדנס הוויימארי תופסות הנוקשות הנאצית והרדיפה של מי שאינם סרים לסדר החדש, כך מצטמצם גם מקומן של אותן משיחות מכחול רוויות צבע. פאלאדה מסתפק באיור פסטלי חיוור שצבעיו נמוגים בהדרגה לשחור-לבן המוכר היטב מתפישתם של הנאצים עצמם. יש טובים ויש רעים, יש רודפים ויש הנסים על נפשם. פאלאדה חש עצמו נרדף ולא בכדי. במשך חייו נכלא פעמים אחדות מסיבות מגוונות: פעמיים בשנות ה-20 ריצה עונשי מאסר בגין מעילה; באפריל 1933 נעצר לימים אחדים במעצר מינהלי; ומאז ניסיון ההתאבדות שלו ב-1909, סבל מהתמוטטויות עצבים ודכאונות שהובילו לכמה אשפוזים.

הרדיפה ניכרת בכתיבתו, הכורכת יחדיו את בריוני האס-אה (פלוגות הסער), שכנים מתעמרים וסחטנים, שאחדים מהם גם הלשינו עליו וחשפו את הבוז שהביע כלפי הנאצים בביתו פנימה. בתחילה האמין פאלאדה שהנאצים ישרדו את המערכת הפוליטית לא יותר מארבע-חמש שנים. משנקפו השנים והוא עצמו היה לקורבן משטרם פעמים אחדות, הציג עצמו כמתנגד המשטר. מקצת אמירותיו נראות כשיפוץ אוטוביוגרפי שנועד לנקותו מן החשדות כאילו טובתו האישית קדמה בעיניו לכל עניין אחר. כמי שלא יכול היה לוותר על זהותו האישית כגרמני, ייתכן שפאלאדה התעלם מן המשמעות הרחבה של ריסוק הקוד המוסרי על ידי הנאצים. תגובות אחרות משקפות התנגדות לגורם שלטוני נוקשה, תופעה שאדם כמו פאלאדה - חובב שתייה ונהנתן באופן כללי - לא יכול היה לשאת.

כמה מן ההערות, כמו זו הגורסת כי מבין כל שלושה גרמנים אקראיים חזקה על אחד שיהיה מלשין, הן עדות נוספת למה שידוע כבר על המנגנון הנאצי שכולו רשת צפופה של משרדים לניהול ולמעקב אחרי כל צעד ושעל של אזרחים או גופים, ציבוריים ופרטיים. העדות של פאלאדה על אחריתו של המו"ל סמואל פישר, "יהודי זקן, איש חכם, מחונן בחוש טבעי לאיכות שיהודים רבים ניחנו בו", מצטרפת לפסיפס הידיעות על שיטת הפעולה של הנאצים. תיאור המעקב הצמוד של המנגנון הנאצי אחרי כל תו ותג בהוצאת ס' פישר הוא דוגמה מצוינת לשיטת הפעולה של משרד התעמולה על כל אגפיו: בדיקה דקדקנית של כל פעילות תרבותית ותהיה זו הופעה של שלישיית נגנים בכפר נידח או פרסום של סופר אלמוני שאיש אינו מתעניין בו.

ספק אם פאלאדה היה מקדיש מקום נרחב לפרשה אלמלא היה הסיפור נטוע בשנאה התהומית שחש כלפי המו"ל פטר זוהרקמפ, סופר בינוני ועורך סביר, שהיה ליד ימינו של פישר והשתלט על ההוצאה שלו (מה שפאלאדה לא ידע הוא, שההשתלטות הזמנית הסתיימה במאסרו של זוהרקמפ על ידי הגסטאפו ב-1944; בתום המלחמה שוחרר וחזר לבית ההוצאה, אבל סכסוך פנימי בהוצאה ב-1950 גרם לפרישתו של זוהרקמפ, אז הקים הוצאה משלו הנושאת את שמו).

כמו אחרים שנשארו בגרמניה, גם פאלאדה נדרש להצטרף ל"איגוד הסופרים הגרמנים של הרייך" שקם במקום האיגוד הדמוקרטי הקיים. למרות זאת, פרסום ספרו "לב זקן יוצא למסע" (1935) עורר עליו את קצפם של הנאצים והוא הוכרז כסופר בלתי רצוי. לעומת זאת, הרומן "זאב בין זאבים" (1937) זכה להצלחה גדולה ופרויקט להסרטתו בכיכובו של אמיל ינינגס זכה לתמיכתו של שר התעמולה יוזף גבלס. הפרויקט נקטע, אך את שיתוף הפעולה אי אפשר למחוק. פאלאדה מלין על חיבוק הדוב ועל העלילה שהעלילו עליו הנאצים כאילו הוא כותב למענם רומן אנטישמי רחב יריעה.

אבל פאלאדה עצמו אינו חף מהתבטאויות נגועות באנטישמיות. את מקצת התנסחויותיו אפשר לתלות בשיח בן התקופה. בראש וראשונה, עצם האזכור של היות אדם זה או אחר יהודי. שנית, בהיאחזות בהתוויות מוכרות. לא רק פישר תויג כ"יהודי". את בעלת בית המלון האהוב עליו הוא מתאר כ"יהודייה זקנה, חכמה מאוד", ובאותה נשימה מוסיף ש"היתה קפדנית בענייני כספים והמחירים שלה בהחלט לא היו זולים". אולי כזו היתה הגברת, אבל רבים הסיכויים שגם גרמני לא-יהודי היה דורש תשלום גבוה בעבור שהות באזור המבוקש ביותר במערב ברלין, כלומר - ההערה האנטישמית שהסתננה מבלי משים היא חלק מהחיים.

ובכל זאת, לבו של פאלאדה נכמר כשהוא רואה את המו"ל הנערץ שלו נדרש לפטר עובדת יהודייה ותיקה. התיאור של "ליל הבדולח" חושף את הקו הדק המפריד בין אנטישמיות מובנית לביקורת על הנאציונל-סוציאליזם: "זו היתה התפרצות מאורגנת להפליא של זעם העם, רק חבל מאוד שהיהודים ידעו על כך שבוע מראש". סרקזם? רמיזה לכך שהפגיעה ביהודים היתה פחותה מכפי שנטען? לקראת סוף דבריו ניכר שיותר מכל, פאלאדה היה מעדיף להישאר במסעדה שבה ישב עם רובולט ולא להידרש לנוכחותם של בריוני האס-אה. הוא מביע זאת באופן גלוי ומשכנע שכבר הוזכר בפתח הדברים. בדמיונו בונה פאלאדה עולם שבו יוכל לחיות עם משפחתו מתחת לאדמה, ממש כמו בסרטו של אמיר קוסטוריצה, "מתחת לפני השטח" (1995).

ככל שנוקף הזמן כך נהפך העולם המדומיין למכשלה: כיצד יסביר לילדיו מהם גרמי השמים שאותם לא ראו מעולם? היעלמותו של העולם של אתמול על פי פאלאדה אכזרית פי כמה מזו שתיאר באותן שנים סטפן צוויג הגולה בברזיל. אחד מחלומות הבלהה של פאלאדה הוא על היום שאחרי: מה יקרה אם יתעורר מן הסיוט הנוכחי ויגלה כי העולם שמעל פני האדמה נותר טוב כשהיה ואילו הוא היה לאב מרושע ומתנכר לילדיו.

החלקים האחרונים של הספר, כמו הראשונים, כתובים בלהט ובעושר ספרותי סוחף. פאלאדה נפרד מן החיים בחברה המוכרת לו בשתי דרכים: בהתרפקות על הנהנתנות של רפובליקת ויימאר ובשרטוט עדין של החברה הנורמלית, היודעת להבחין בין טוב לרע, שאת אובדנה הוא מבכה. החלקים הללו מזכירים את העוצמה הספרותית של שני ספריו האחרים שתורגמו לעברית, "איש קטן, לאן?" ו"לבד בברלין", שהתקבל בארץ בהצלחה אדירה.

רמזים לספר ההוא מצויים בממואר, למשל בסיפור האותנטי על אדם שהתבקש לשמור על מזוודה של מאן דהוא ולימים התברר שהמזוודה הכילה מכונת דפוס ששימשה להפצת עלונים קומוניסטיים.

ערנותו של פאלאדה לסכנות הפוליטיות בארצו עומדת בסתירה לרצונו לחמוק מכל מה שהוא פוליטי. סיפור העורף כפי שחווה אותו - משכנע; אבל מוזר שיש בו רק עדויות מועטות ועמומות למה שהתחולל בחזית, והוא חף מכל אמירה על גורלם של היהודים. ייתכן שעדותו של פאלאדה מאששת את מה שאדגר רייץ העז לומר בסדרת הסרטים שלו "היימאט" (1984): הסדרה, המגוללת את ההיסטוריה הגרמנית בין השנים 1919-1982, חוללה מהומה בשל הדרך שבה הציגה את גרמניה מאז ימי ויימאר ועד תום מלחמת העולם השנייה. ההתעסקות בתפוקה של התרנגולות המטילות היתה מרכזית יותר מן ההחלטה על "הפתרון הסופי". גם פאלאדה הוטרד מבנו של השכן שזלל את תנובת עצי השזיף שלו יותר מאשר מן השאלה מה עלה בגורלה של המזכירה היהודייה, הלקטור היהודי, ובעלת בית המלון החמדנית.

"בארצי הזרה לי" מצטרף לעדויות נוספות שראו אור בעברית בעשור החולף. "סיפורו של גרמני: 1914-1933" מאת סבסטיאן הפנר (חרגול, 2002) שתירגמה והקדימה לו מבוא ההיסטוריונית שולמית וולקוב, והעדות השונה בתכלית, "יומנים: 1933-1945 מבחר" (עם עובד, 2004) של ויקטור קלמפרר, זימנו היכרות עם החיים כפי שנראו תחת מגפיהם של הנאצים. פאלאדה מספק עוד זווית, צרה אך מעניינת, של החיים תחת עינו הפקוחה של משטר טוטליטארי.

את המבוא לספר חיבר ההיסטוריון משה צימרמן, המצייד את הקוראים בהקשר רחב ובכמה סימני שאלה על יחסי הגומלין בין תרבות לטוטליטאריזם. יש לקוות שהיסטוריונים של גרמניה ימשיכו להנגיש לציבור הרחב את ההיסטוריה המסוכסכת והתרבות המפוארת של אחת החברות המרתקות במערב.

In Meinem Fremden Land \ Hans Fallada



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו