בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמא של אלף שמונים וארבע": רומן חיים מפעים

הסופרת הבנגלית מהשוטה דוי הצליחה לכתוב רומן עדין, שקט, לכאורה לא דרמטי. דווקא משום כך הוא לוכד את חוסר האונים של מי שמגלה בערוב ימיו כי אין בכוחו לשנות את מר גורלו

5תגובות

אמא של אלף שמונים וארבע

מהשוטה דוי. תירגם מבנגלה: ניב סבריאגו. הוצאת אסיה, 155 עמ', 84 שקלים

היש סיוט גדול יותר להורה מלהתעורר יום אחד ולהבין שילדו שלו - שעבר מן העולם טרם זמנו, כלומר לפני הוריו - אינו מה שהוא חשב והאמין? האם אפשר לדמיין רעידת אדמה וחורבן קשים יותר למי שהגדרתו כהורה היא כל קיומו בעולם הזה, מהות חייו? האם תיתכן תחושת החמצה נוראה יותר מאשר תחושת הורה שלא זכה להכיר באמת את הילד שהוא חיבק, ליטף ועטף כל חייו הקצרים? החמצה לא של החיים שיתפספסו אלא של החיים שכבר פוספסו. הרי תחושה זו קשה לא פעם יותר מהמוות שקדם לה. אף ששתי החוויות מזוויעות, לתחושה הראשונה נלוות גם רגשות אשמה. אשמה של אם שלא נותר לה כעת אלא להיאחז בשברי חייו האמיתיים של בנה המת - שברים שמתגלים לה רק עתה משרידי חייו והשברים חותכים בידיה העייפות, חודרים למחזור הדם שלה ועתידים להשפיע על חייה עד כדי כך שהם ישנו את שמה שלה ואת מהותה.

אי-אף-פי

גיבורת הספר שוג'טה נהפכת מאמו של בראטי, השם שנתנה לו עם לידתו אך נגזל על ידי אביו והשלטונות שרצחו אותו, ל"אמו של הרוג מספר אלף שמונים וארבע", זהו שמה החדש. אלף שמונים וארבע מבין לוחמי החירות בקולקטה, צעירי המהפכה שביקשו להביא סוף לשלטון המדכא, לשיטתם, שהתקיים בבנגל.

האם החיה, גיבורת הרומן, יוצאת למסע בן יום שסובב למעשה חיים שלמים, בעקבות חייו האמיתיים של בנה. היא לומדת ממנו מחדש - ייתכן שבפעם הראשונה - חירות אמיתית מהי. בשובה בערבו של אותו יום היא מסרבת להמשיך ולהיכנע לדפוס המחשבה האחיד של השכבה השלטת שהיא נמנית עליה לכאורה, ולראשונה זועקת מול כולם את שמו, שהוחרש משעה שהתגלה דבר מותו כחבר בכת המורדת - "בראטי". והצעקה העצורה והכואבת שלה "התפוצצה כמו חומר נפץ, כמו שאלה עצומה, התפשטה בכל בתי קולקטה, זחלה מתחת לעיר, התרוממה לשמים. הרוחות נשאו אותה כל חברי המדינה, בכל כיוון, לחדרים האפלים ולעמודי הזיכרון של הסטופות, עדות ההיסטוריה, ומעבר להיסטוריה, לאמונות שבבסיס הפורנות. הקינה נשמעה מבעד לשיכחה, מבעד לזיכרון, מבעד לעבר, מבעד להווה ולעתיד. הכל רעד, הזדעזע". והכל בשם זעקה מקפיאת דם אחת של אם שמתעקשת על שם בנה ועל החיים שהם כולם היו אמורים לחיות. "ואז הכל החשיך".

משום יופיו הנדיר של רומן צנוע זה אני חש חוסר נוחות להעתיר עליו שבחים, אף שהוא ראוי לכל אחד שנמצא. בעיני זה פשוט ספר חובה לכל אדם קורא. מסוג הספרים שהקוראים חשים זכות בסוף הקריאה על שניתנה להם אפשרות לקרוא יהלום עדין שכזה. מהשוטה דוי, הסופרת הבנגלית, מצליחה לכתוב רומן חיים מפעים, עדין, שקט, לכאורה לא דרמטי. דווקא משום כך זהו ספר שלוכד בצורה החזקה ביותר שקראתי מעודי את חוסר האונים הנורא של מי שמגלה בערוב ימיו כי אין בכוחו באמת לשנות את מר גורלו. דווקא הכתיבה הצנועה, הכמעט מתביישת של דוי, כתיבה שנעדרת זיקוקין די-נור שכה אופייניים לכתיבה המערבית, מצליחה במקום שספרים כה רבים כשלו: היא גורמת לקוראים להבין באמת את נוראות הקיום הזה; היא מעבירה בצורה אמיתית את משמעות השיתוק של מי שנולד נעדר-כוחות או את מי שחייו הביאו אותו לכדי מוחלשות מוחלטת שכזו. הכתיבה הטהורה שלה גם מצליחה להעביר במדויק את תחושת חוסר הצדק שקיים במצב דברים זה. חוסר הצדק של מי שנוטל לעצמו את הכוח באמצעות הכללים שהוא בעצמו קובע - מהשלטונות שרודפים את המורדים הצעירים שלהם ועד לאביו של בראטי, שברגע שנודע דבר מותו של הבן כאחד מהמורדים בשלטון מסלק כל זכר לבן מהבית, ואף מעז לקבל בחיבוק את נציגי השלטון שרצחו אותו חיים, בנוכחות האם הגיבורה.

לכאורה, זה עוד ספר מתורגם מספרות המזרח שמגיע אלינו, רוכב על טרנד הרב-תרבותיות בספרות שפשה בשנים האחרונות. אלא שכאן יש הבדל: מרבית הספרים שתורגמו לעברית מהספרות ההודית העשירה הם מהענף האנגלי שלה, זה שמיועד למעמד הביניים הגבוה בחברה ולייצוא למדינות העולם. הספר הזה נכתב בנגלית וכוון לחברה המקומית. תרגומו לעברית על ידי ניב סבריאגו הוא לא פחות מאשר חגיגה. סבריאגו עשה מלאכת מופת בתרגום, כך שגם הקוראים העברים, שיודעים מעט מאוד על בנגל ותרבותה, מקבלים ספר קולח וקל לקריאה ויחד עם זאת עשיר בניואנסים ובטעמים חדשים לחיכו הספרותי.

לא בכדי מהשוטה דוי לא כתבה באנגלית אלא באחת השפות ההודיות הנפוצות. היא ביקשה - בעעשותה שימוש בשפת העם, שפת היומיום - להשפיע טוב על קורבנות השיטה שהאנגלית אינה שפתם. לתת גם להם נחמה ולו לרגע קריאה אחד.

דוי היא אחת הפעילות החברתיות הנודעות בעולם ההודי (נתקלתי בתצלומים שלה תלויים על קירות במשרדיהם של כמה ארגוני זכויות נשים בנפאל, שלמרות עצמאותה היא למעשה סוג של פרוור הודי) וכל חייה מגויסים לתיקון עולם. למרות זאת, זה לא ספר הפעלה לפעיל חברתי אלא ספר השכמה למצפון האנושי באשר הוא. הספר מציג תמונה מורכבת של מצב הדברים. אין "רעים" מול "טובים". אף שתחושת אי הצדק מנוסחת ברור: גם הרמוסים וגם אלו שגרמו לעוול מוצגים בספר כבני אדם שלמים, כולם קורבנות של השיטה, מי בכוח ומי בפועל.

אתה מסיים את הקריאה מוכן לפעולה, אבל לא ברור מה צריך לעשות בדיוק. ברור רק שמשהו חייב להשתנות. מורכבות זאת היא שמכניסה את הספר למדפי ספרות החירות הגדולה ומעמידה את דוי בשורה אחת יחד עם סופרות גדולות ואמיצות אחרות שעשו זאת, כמו הארייט ביצ'ר סטואו (שעל ספרה המופלא "אוהל הדוד תום" אמר אברהם לינקולן כי היא "האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזאת" ובכך זקף לזכותה של הסופרת האמיצה את הקמת התנועה לשחרור עבדים ששינתה את פני אמריקה ואת פני העולם כולו); וכמו הסופרת המצרית הנודעת נואל אלסעדאוי (שגם בספרה "אלוהים שוכב בערשו של הנילוס", שראה אור בעברית בהוצאת מפרש 1991, שיטת הדיכוי זהה, וגם אצלה האלוהים מנמנם מרבית הזמן ולא עושה הרבה כדי לסייע לנשים שזקוקות לו).

אלסעדאוי כתבה פעם ש"מלים לא צריכות לנחם, לא צריכות לכסות על הצלקות בגופנו אלא להפך. מלים צריכות לכאוב ולפצוע כדי שנוכל לטפל בזיהומים שמדממים אצל חלקנו כבר אלפי שנים". אני מסכים עם התיאור, אבל לא לגמרי. תמיד האמנתי שמלים יכולות לרפא. למען האמת, אני מאמין שיש מצבים שרק מלים יכולות לרפא. שאלו את אמא של בראטי. שאלו את הקוראות והקוראים של מהשוטה דוי. שאלו אותי.

Hajar Curasir Ma \ Mahasweta Devi

ספריו של יובל אלבשן "תיק מצדה" ו"סיפו-סיפור לא גמור" ראו השנה אור בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו