בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מחול העקרבים" של שפרה הורן: צייד בודד הוא הלב

שפרה הורן מתבוננת בעצמה ובכלל הנשים בעיניים של גבר אחד, ומה טוב להיווכח שהיא השכילה למצוא בדמותו הנוגעת ללב כעין אלטר-אגו

6תגובות

מחול העקרבים

שפרה הורן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 327 עמ', 92 שקלים

אין מלים מתאימות להמחיש את מהות ספרה המשובח של שפרה הורן - שכולו סתירות וניגודים והוא כורך יחדיו פריחה, קמילה, רשעות וחסד - כמו במשפט: "תאנים פקועות מגירות עסיסן על המדרכה ונמעכות בכתמים אדומים ברגלי עוברים ושבים". המחברת שמה הכל בפיו של אוריון, ילד יתום מאב שגדל בסביבה מטריארכאלית רוחשת תעלומות ותעתועי חושים. אוריון זה בגר, חקר, ואז התרסק כמעט אל קרקע האמת. בעולם שמקיף אותו הארעי והקבוע מתחלפים תדיר, האהבה אינה מובנת מאליה אבל מורעפת עליו בשפע, לפרחים שפה משלהם, לקולות ולריחות טעם וצבע, תוכי רב-לשוני ניחן ברגשות של בני אדם ואוטו-גלידה שהוסב לספרייה ניידת מפגין הומור ורצון עצמאי. הממד הסוריאליסטי הזה תומך היטב בסמליות הגורלית של שלושת המוטיבים המרכזיים בעלילה: עקרבים, ספרים, וריחו המתוק של הלילך.

דניאל בר און / ג'יני

אוריון, שנולד במזל עקרב, בנובמבר 1967, לא זכה להכיר את אביו, אורי-אולריך, שהגיע לארץ בן שלוש ונהרג במלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת. שתי הנשים שמגדלות את אוריון בבית ערבי נטוש בקטמון הישנה בירושלים באו "משם"; פליטות שואה עם עבר חתום, הווה שחוח ועתיד מעורפל. יוהאנה המבוגרת היא מיילדת ממוצא גרמני, אמו של אורי המת, ואביבה, כלתה הצעירה, יתומה ומורה לטבע. הראשונה מופנמת, קפדנית, מסורה לזכר בנה, לחינוך נכדה, לעבודתה, לתוכי שלה ולחתוליה, מסתפקת במועט ודוברת עברית משובשת להדהים. השנייה התאלמנה אחרי ארבעה חודשי נישואים, לפני שהספיקה לטעום טעם של משפחה; והיא רעבה לחיים, היפית אידיאליסטית מזן שנות ה-60, מבולגנת, נאה, קפריזית וילדותית. שתיהן אוהבות מוסיקה, ספרים וטבע, שתיהן משתוקקות לדבר-מה קמאי ורוחפות בחלל שהילד אינו מסוגל למלא, ועל כן שרוי הבית תמיד באווירה של אי-ודאות וציפייה. מיהן, הנשים הללו? מי היה האב? מדוע אין להם אף קרוב ורע? האם יש ממש במסמכי העלייה של יוהאנה ואביבה, או במה שנרמז בחצאי מלים, במבטים, ונלחש מפי הבריות מאחורי הגב?

אוריון, הנקרא על שם הצייד המיתולוגי שמת מעקיצת עקרב וזוהר כקבוצת כוכבים בשמים, מתנהל ביומיום שלו כמו העקרב עצמו בשעה של מחול החיזור הטקסי; תנועותיו הן תנועות זהירות, לפנים ולאחור, שמאלה, ימינה, שוקל כל מהלך מול הלא צפוי והלא נודע. הוא משיל מעליו את מכשלות החיים ונושא אתו בנחישות את סודותיו, סבלותיו ושאיפותיו, בדומה לנקבת העקרב ("הרגלים של עקרב רכשתי לי ואני מרוצה מחיי", הוא אומר). חוטי הסיפור הסבוכים כקנוקנות הוויסטריה דמוית הלילך על קירות ביתו של אוריון מתנקים ממשקעי העבר ונארגים למרבד שופע חיוניות. לכולנו חלק נקבי וחלק זכרי במוח. בחירתה של המחברת לדובב בכנות כה מרשימה את הזכר שבה היתה בגדר הימור, והתוצאה משמחת. שפרה הורן מתבוננת הפעם בעצמה ובכלל הנשים בעיניים של גבר אחד מסוים שבראה, על מכלול סגולותיו וחולשותיו, ומה טוב להיווכח שהיא השכילה למצוא בדמותו הנוגעת ללב כעין אלטר-אגו. רשות הדיבור ניתנת אפוא לקול הגברי, וזה עושה שימוש וירטואוזי בידע הרב והמגוון ובלשון העשירה והמרובדת שהוענקו לו.

יש קסם עמוק בספר, בשילוב שבין הריאליזם הדקדקני לבין מלות הפיוט הלטפניות. קל להשתכנע שאוריון חי ואותנטי והוא זה שיוצק רוח בכל דמות ודמות, מתאר התנסויות של כאב, חרדה, ערגה, אושר וסקס, מוליך את הקוראים ברחובות ירושלים ויוצר אווירה דחוסה ששואבת אותנו פנימה, אל שדות האש המרהיבים והמסוכנים של סיפור המעשה.

זוהי מרקחת כשפים של סופרת חכמה ואמיצה, שכותבת על החיים ועל המוות באותה אינטימיות חמה, עטויה בדוק של בדידות ואינה נרתעת מתיאורים מיקרוסקופיים מלאי אמפטיה וסבלנות, שיוצרים יחד תמהיל יחיד ומיוחד. תיאורי הטבע של שפרה הורן בספר זה הם מהיפים שקראתי, והעברית שלה מספקת תחושה של שובע נפשי. זוהי כתיבה עקרבית במיטבה; הפרטנות החושנית המושהית והסטיות מן המסלול הליניארי לצדדים אינן פוגמות בעוצמת הדמויות ובשלמות המסופר. לכתוב כך יכול רק מי שחווה אהבה גדולה ונכון לחלוק אותה עם אחרים. מחול העקרבים הוא שיר הלל לאדם שניצב בעוז מול גורלו. אין זה ספר במובן המקובל של המלה, אלא אורגניזם חי ונושם, שמוסיף ללוות את הקוראים בגווניו, בריחותיו ובקולותיו זמן רב עוד אחרי שנפרדנו ממנו.

ספרה האחרון של רבקה קרן, "הפקרות", ראה אור בהוצא1ת אגם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו