בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פרשיות ומשפטים": כבוד האדם וחווה וחירותם

ספרו של אביעד הכהן מגלה להדיוטות שלא רק שההגות התורנית תומכת בריבוי קולות, אלא שהיא אף הקדימה את הליברליזם המערבי במאות שנים

3תגובות

פרשיות ומשפטים: משפט עברי בפרשת השבוע

אביעד הכהן. הוצאת ידיעות ספרים, 575 עמ', 118 שקלים

הד"ר אביעד הכהן ידוע ומוכר זה מכבר כמי שמצליח לשלב בווירטואוזיות בין מצוינות אקדמית (כדיקן מכללת שערי משפט וכחוקר במכון ון-ליר), לבין פרקטיקה ענפה כעורך דין, לבין פעילות ציבורית אינטנסיבית, וכתיבה פובליציסטית ופרשנית בעיתונות. החוט המקשר בין כל אלה הוא חתירה בלתי מתפשרת לביצור זכויות האדם ובעיקר ערך השוויון. בשנים האחרונות הוא עתר לבג"ץ גם נגד עסקת הטיעון הנפסדת עם משה קצב, גם נגד אפליית התלמידות המזרחיות בעמנואל, גם נגד הדרת נשים מכרזות פרסומת על אוטובוסים בירושלים, וגם נגד הדרת ספורטאים חובשי כיפה מתחרויות ספורט. בה-בעת הוא משמש בהתנדבות בהנהלתם של ארגונים חברתיים כמו "קולך", "צדק לנשים" ו"מעגלי צדק".

דניאל בר און

"פרשיות ומשפטים", קובץ המאמרים עב-הכרס שלו על פרשות השבוע, הוא ספר החותר בנחישות ובאומץ נגד הזרם העכור המציף את החברה והתרבות היהודית בישראל, ובעיקר את המגזר הדתי-ציוני. בימים שבהם נדמה שנושאי-דברה של ההלכה היהודית בזירה הציבורית והתקשורתית מקצינים והולכים, ומזוהים יותר ויותר עם הדרה וביזוי של נשים ועם אפלייה ושנאה של האחר, מפרסם הכהן ספר המתעקש להציג תורה בכתב ותורה שבעל-פה שונות והפוכות לחלוטין. תורות כאלו לא רק שאינן שוללות את הדמוקרטיה, אלא אף הקדימו אותה בטיפוחם ובקידומם של ערכי השוויון וכבוד האדם (וחווה) וחירותו. ואכן, הקוראים בספר מתרשמים שהעיסוק שלו בפרשיות השבוע אינו אלא אמתלה בידי המחבר להראות שההלכה והדמוקרטיה אינן בחזקת קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אלא יכולות בנקל לדור בכפיפה אחת ואף להזין האחת את רעותה.

הכהן כמובן מודע היטב לכך שמסריו של הספר שונים והפוכים ממה שהציבור הישראלי רגיל לשמוע מפי המתיימרים בדרך כלל לבטא "דעת תורה". לכן כבר בפרק הראשון של הספר הוא טורח להסביר שאין "דעת תורה" אחת שאין בלתה, אלא, כנאמר בתלמוד הבבלי, "אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו". כמובן, גם הלגיטימציה הזאת לפלורליזם נשמעת חריגה, כמעט חתרנית, בשיח ההלכתי הקנאי הרווח ונפוץ כעת במרחב הציבורי שלנו. ואולם, הכהן מראה כי היא מעוגנת היטב בהלכה. וכך הוא מצטט מהספר "ערוך השולחן" שכתב ר' יחיאל מיכל עפשטיין, מגדולי חכמי ההלכה בליטא במאה ה-19: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים, באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוהים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה זו תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משתנים זה מזה, וזה עיקר הנעימות".

הדיוט בהלכה כמוני, הקורא את הספר, אף יגלה בו, להפתעתו הנעימה, שבהגות התורנית לא רק שאפשר למצוא תמיכה בריבוי קולות ודעות, אלא שהיא אף הקדימה את הליברליזם המערבי במאות שנים בפיתוח התיאוריה הידועה של "שוק הדעות", המצביעה על התועלת החברתית הטמונה בריבוי הזה, ובמתן חופש ביטוי גם, ובעיקר, למי שחולקים על העמדה המקובלת. כך, כבר במאה ה-16 הסביר המהר"ל מפראג מדוע אין זה צודק, אך גם, ובעיקר, לא חכם, לסתום פיות ולהשתיק דעות ומסרים חתרניים, וכיצד הוויכוח החופשי - חריף ככל שיהיה - הוא דווקא המתכון הראוי לגילוי האמת ולהנחלתה: "כשנביא דעתנו וטענותינו בלי טענות החולקים עלינו, יהיה קיבול דברינו אצל אוהדי האמת יותר חלש... אף אם הדברים הם נגד אמונתנו ודתנו אין לומר אליו 'אל תדבר, ותסתום אמרי פיך', שאם כן לא יהיה בירור הדת... ולכן אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם ולעיין בדבריו... ועל ידי זה האדם בא אל תוכן אמיתת הדברים ולעמוד על האמת הגמור". נדמה שאבות התיקון הראשון לחוקה האמריקאית וגם ג'ון סטיוארט מיל האנגלי לא יכלו לנסח זאת טוב יותר.

ומאחר שההלכה היא פלורליסטית - ממשיך וכותב הכהן - אין להתפלא שיש בה גם קנאות וגם סובלנות, גם רשעות וגם צדק, גם "אמירות מפלות וגזעניות" וגם "שלל ביטויים והסדרים נורמטיביים המדגישים עקרונות שוויון וצדק, חסד ורחמים". כאמור, בספרו הוא מוציא לאור, פשוטו כמשמעו, את השלל הגנוז הזה.

תומר אפלבאום

כך, למשל, בעצם הימים שבהם רבנים בכירים מוציאים שם רע ליהדות, כשהם חותמים על עצומה לחון את האנס משה קצב, מגלה לנו אביעד הכהן, כי התופעה של החפצת נשים וניצולן בידי בעלי שררה היא שגרמה לאלוהים (לדעת חכמי הלכה בולטים ובהם הרד"ק) להתחרט על בריאת האדם. וכאשר דווקא שר חרדי מנהל את המצוד אחר פליטי חרב ורעב מאפריקה, מזכיר לנו הכהן שהתורה אוסרת במפורש להסגיר עבד שנמלט לארץ לידי אדוניו שבניכר.

ואי אפשר, כמובן, בלי סוגיית האפלייה בין דם לבין דם בנושא הגיוס לצבא. המעיינים בספר יבינו על-נקלה מדוע לשופטים חובשי הכיפה בבג"ץ - אליקים רובינשטיין וניל הנדל - לא היו היסוסים להצטרף לדעת הרוב בבג"ץ שפסל את חוק טל. הכהן קובע חד-וחלק שהפטור משירות ללומדי תורה "נשען על יסודות רעועים לא רק מבחינת עקרון היסוד הדמוקרטי של השוויון, אלא גם מצד ערכיה של מדינה יהודית". לדבריו, חז"ל גינו את מי שעושה את לימוד התורה קרדום לחפור בו, ואסרו על אדם להפיק הנאה כלשהי מן העובדה שהוא לומד תורה. יתרה מזאת, היו חכמי הלכה שאסרו לחמוק מחובה ציבורית כאשר ההתחמקות תעורר רינונים וטינה כלפי המשתמטים. הוא מצטט את הרב היהודי-גרמני דוד צבי הופמן שפסק שאפילו החשש של חילול שבת אינו מצדיק השתמטות מחובת הגיוס.

כמו כל פועלו הערכי המגוון והעשיר של הכהן, גם מלאכתו בספר החדש אינה לשם-שמים בלבד אלא נודעת לה תכלית מעשית חשובה. חוק יסודות המשפט משנת 1980 מחייב את שופטינו לחפש פתרונות לסוגיות שאינן נידונות בחקיקת הכנסת ב"עקרונות הצדק, החירות והשלום של מורשת ישראל". רבים משופטינו החילונים מתנכרים לסעיף הזה, אולי בגלל שגם הם נחשפים בדרך כלל רק לפניה הקנאיות והמפלות של ההלכה. רצוי אפוא ביותר שהספר "פרשיות ומשפטים" יימצא דרך-קבע על שולחנם, ויקרין על פסיקתם. אך רצוי לטעמי לא פחות שלד"ר אביעד הכהן, שכבר נכלל פעמיים ברשימת המועמדים לבית המשפט העליון, תינתן ההזדמנות ליישם בעצמו סעיף זה ממרומי כס השיפוט, ולהוכיח לעמיתיו ולכולנו, שחזון המדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, אכן אפשרי למימוש הלכה למעשה.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל". ספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" ראה אור בשנה שעברה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו