בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורי מנור על "אגדת השתיין הקדוש" ו"דווקא"

תגובות

כספר הטוב של השנה בחרתי בספרון קטן של יוזף רות, "אגדת השתיין הקדוש" (סמטאות, מגרמנית: אהוד אלכסנדר אבנר), הכולל שתי נובלות קצרות ומופלאות - "אגדת השתיין הקדוש" ו"מנהל התחנה פלמראייר". רות, שנולד ב-1894 למשפחה יהודית בעיר ברודי שבגליציה, היה בבגרותו לסופר אוסטרי ולאחד מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה ה-20. לקוראי העברית הוא ידוע בראש וראשונה בזכות הרומן המונומנטלי הנהדר שלו "מארש רדצקי"; אבל מאז תרגומו, פרי עטה של אילנה המרמן, כבר עברו שנות דור (לא נעים, אבל 1980 זה כבר "לפני שנות דור").

את הנובלה שעל שמה קרוי הספר כתב רות בעת ששהה בגלות בפאריס סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, זמן קצר לפני מותו ב-1939. רות היה שתיין מושבע, סוציאליסט מושבע, מונרכיסט מושבע, מיסטיקן מושבע, רציונליסט מושבע, יהודי מאוד אבל גם חובב מושבע של הדת הקתולית - ואיכשהו הכיל בתוכו, בהרמוניה אסתטית גמורה, את כל הניגודים והסתירות הללו. השתיין הקדוש שעל שמו קרויים הנובלה והספר הוא במידה רבה בן דמותו של רות: קלושר פאריסאי חכם ומושחז, אלכוהוליסט גאוני וחסר-כל, שנעשה לו נס, ואחר כך עוד נס, ועוד אחד, ועוד אחד - ונסים אלה הם ראשיתה של הרפתקה מוזרה ופרועה, הרוויה כולה באווירה אגדתית ומיסטית בתכלית. "הצוואה שלי" - כך כינה רות עצמו את הנובלה הזאת. תרגומו של אהוד אלכסנדר אבנר הוא מהיפים שקראתי בשנים האחרונות.

ככותר המוחמץ בחרתי בכתב העת "דווקא" (הוצאת בית שלום עליכם), שיש בו משהו מטעה. אולי כותרת המשנה שלו, "ארץ יידיש ותרבותה", היא שגורמת לרבים מקוראיו הפוטנציאליים לסבור שזה כתב עת המיועד ליודעי ח"ן ולשוחרי יידיש מובהקים. ואולי זהו פשוט היחס הכללי לשפה היידית ולתרבותה, שאמנם השתפר מעט בשנים האחרונות, אבל הוא עדיין מתאפיין באיזו תחושה של עליונות צברית, של זרות, אפילו של לגלוג מסוים.

על כל פנים, העובדה שרוב קוראיו של כתב העת הזה עדיין נמנים כנראה עם הגוורדיה הוותיקה, המידלדלת למרבה הצער, של שוחרי היידיש, היא הפסד גדול לאותם קוראי עברית - מזרחים כאשכנזים - שאין להם זיקה ישירה ללשון הגולה הנהדרת הזאת. השנה ראה אור גיליונו השמיני של "דווקא", שהוקדש ליחסים בין יקים לבין אוסט-יודן (עורכים: בני מר ומיכה לימור; הגיליון הופיע בשיתוף פעולה עם "יקינתון", כתב העת של צאצאי היקים בישראל).

"דווקא" הוא אחד המפעלים התרבותיים החשובים ביותר המתקיימים כאן בשנים האחרונות. זהו כתב עת עשיר ומוקפד, המכנס מאמרים מרתקים, תרגומים מעולים ואף יצירות מקוריות בעלות ערך רב. וחשוב לא פחות: זהו כתב עת בעל אג'נדה אידיאולוגית ברורה, שחותר בדרכים מרתקות תחת הרוח הבדלנית והנבערת המאפיינת כיום חלקים נרחבים מהחברה הישראלית, ומציע לה, בדרכו הצנועה והלא צעקנית, אלטרנטיווה רב-תרבותית, אנטי-לאומנית ואינטלקטואלית. שום קשר ליידישקייט ולפולקלור עיירתי מפוהק.

דורי מנור הוא משורר, מתרגם ועורך כתב העת "הו!". באחרונה ראה אור מבחר שיריו "אמצע הבשר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו