בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'י-פי-אס": תראו אותנו

למעשה, אף שהספר עוסק בפליטים מאפריקה, הישראלים הם גיבוריו: ועל המבט החומל שלהם, הכה סטריאוטיפי, שמחמיץ כל כך הרבה

תגובות

ג'י-פי-אס

עלמה גניהר. הוצאת עם עובד, 211 עמ', 88 שקלים

קשה היה לחשוב על עיתוי טוב יותר לקובץ סיפורים על מהגרים מאפריקה. דווקא כעת, כששנאה וזעם עולים על גדותיהם, נראה חשוב מאי פעם לספר על האנשים האלה, על הסיבות שהביאו אותם לכאן, על חייהם, אהבותיהם, תקוותיהם. כמה חבל שהספר לא מקיים את ההבטחה הזאת.

"ג'י-פי-אס" מבטיח להוביל את הקוראים למחוז שאינו מוכר להם - מקלט לנשים וילדים מהגרים מאפריקה. על גב העטיפה הספר מתואר כאמיץ ונוגע ללב, "לא רק מפני שהוא מעז לחדור לטריטוריה של הפליטים", אלא מפני שהוא מאפשר לראות אותם בממדיהם הטבעיים, כיחידים. אולם שוכני המקלט כפי שהם מתוארים בספר הם לא יותר מדמויות מטושטשות, שמשמשות רקע לישראלים המופיעים בו.

למעשה, הישראלים הם גיבורי הספר: על הרצון שלהם "לעשות משהו טוב" למען הפליטים מאפריקה ועל המבט החומל שלהם, הכה סטריאוטיפי, שמחמיץ כל כך הרבה, ועל נטייתם לראות את עצמם במרכז. הסיפור על הישראלים הוא מעניין ועתיר פרטים ולמעשה גם הוא סיפור חשוב דווקא בימים אלה, שבהם הגזענות פורצת.

כזהו, למשל, השכן שגר בסמוך למקלט (בסיפור "עניי עירך קודמים"). הוא מנהל מלחמת חורמה במקלט, ובו בזמן מנסה לחטוף פירורים מהאוכל שמביאים לשם. הסיפור מלווה אותו במרדפיו אחר הילדים שמטריפים אותו ברעש שלהם, ואחר משאית האשפה החולפת במהירות על פני הסמטה ואינה מנקה. אנו יודעים שהוא חולה סוכרת ולכן הוא עורך צעדות בלילות, ועוקבים אחריו כשהוא מציץ ורואה את שכנתו במקלט ישנה ושדה חשוף. אנו יודעים אפילו באיזה בית כנסת עלה לתורה. מה יודעים על שכנתו מהמקלט? שום דבר מעבר לעובדה שהיא זריזה ומגיעה לפניו לארגזי המזון וכן שפעם סטרה לו לאחר שבעט בבנה.

נכון שעלמה גניהר לא עושה הנחות לאף אחד. השכן אינו אדם סימפטי ביותר וגם שאר הישראלים - עושי מצוות ומתנדבים לרגע - מתוארים בלי אידיאליזציה. אבל בניגוד לאפריקאים יש להם חיים. המתנדבת התסריטאית (בסיפור "הנער") אמנם איכזבה את הנער האריתראי שהבטיחה לעזור לו, אבל היו לה סיבות: היא היתה עסוקה בסרט ובאהבה חדשה, לא היה זמן. על הנער, שגדל בינתיים עד כדי כך שהיא לא מזהה אותו, יודעים רק שהוא נשר מבית הספר ולמד להגיד "כוסית".

הכותבת מיטיבה לתאר מקומות ומצבים, וחבל שלא השתמשה באותה דקדקנות שבה הציגה את העליבות והזוהמה שבמקלט, גם כדי לתאר את הנשים שגרות בו. היחידה שיש לה היסטוריה ויש לה חיים - לפחות ברור שהיו לה חיים - היא "אשת השגריר" (בסיפור הנושא שם זה), שנהגה להיפגש עם חברות בבתי קפה בפאריס. כאן היא נאחזת באופן פתטי בסממני עושרה שחלף: היא מגיעה למקלט מכלא קציעות על עקבים, תיק גוצ'י תלוי על זרועה והיא פונה בצרפתית לאנשים בתחנה המרכזית. אפילו השעון שלה מכוון לזמן פאריס.

שאר הנשים במקלט מתוארות פחות או יותר כפי שאשת השגריר רואה אותן: חסרות השכלה ותחמניות. אם למי מהן יש היסטוריה, היא מגיעה רק עד לאונס בדרך לישראל. כאילו לא היו להן חיים לפני שברחו והגיעו לכאן, לפחות לא חיים שראוי לספר עליהם. לפי התמונה העולה מהספר, גם לא יהיו להן חיים. הן מוזנחות, תשושות ונרפות, ועיקר האנרגיה שלהן מגויסת לקבלת עוד חבילת פסטה, עוד שבוע במקלט.

ולא שהמקלט הוא מציאה גדולה: לעולם תהיה אשה שוכבת על מזרן בכניסה, גם בשעות היום. המקום צפוף, מטונף ורוחש ג'וקים, אפילו הרחוב מזוהם. הלכלוך משחק תפקיד מרכזי בספר. גם הריח. סירחון השתן המעופש והצחנה המתוקה-המבחילה של פירות נרקבים, שדרי המקלט שומרים בארגזי קרטון, מלווים את הקריאה ונשארים כטעם לוואי אחריה.

רק הילדים בספר זוכים למבט אוהד. הם למדו את השפה, אפשר לדבר אתם והם חכמים ומקסימים במידה כזאת, שאפשר לסלוח להם על שלמדו גם לחבק לבנים זרים כדי לזכות בממתקים. ובכל זאת בסיפור על שתי ילדות מהמקלט בטיול של בית ספר צפוני ברמת אביב, התיאור לא מתרומם מעבר לשטחי. רוזה, הילדה מאריתריאה, היא הוותיקה, שכבר יודעת מי היה מרדכי אנילביץ' ואף התיידדה עם הילדות המקובלות. לרחמה, הילדה החדשה מדרפור, אין מושג וגם אין מי שיתרגם לה, כי כמו בסיפורים על ילדי העולים משנות ה-50, רוזה משתדלת להתרחק ממנה, כדי שלא יכרכו את שתיהן יחד.

וכמו באותם סיפורים, המורה מתעקשת שרוזה תשב ליד הילדה החדשה ותתרגם לה. המורה בסיפור לא שואלת את עצמה אם בדרפור ובאריתריאה בכלל מדברים באותה שפה ואם לא - איך רוזה אמורה לתרגם? גם מהספר לא ברור באיזו שפה הן מדברות ביניהן ואפשר לחשוב שהמחברת עצמה מקבלת את ההנחה שמכיוון ששתיהן גרות במקלט, הן אמורות להבין זו את זו. דרפור, אריתריאה, מה זה משנה?

גיבורת הסיפור האחרון, ששמו כשם הספר, אינה המנקה האריתריאית, רותה, אלא מעסיקתה הישראלית. אף שאין לה שם, הסיפור הוא עליה - אשה בת 50, שיש לה חוש לאמנות וקריירה מלהיבה כאוצרת, שמרוצה מחייה ומאוהבת בבעלה, אהבה קנאית, רכושנית. היא חושדת שהוא מנהל רומן עם המנקה, שאותה לא חיבבה מלכתחילה. בעיניה המנקה כפוית טובה ומסריחה - דבר שהיא אומרת בקול, לפני משפחתה וחבריה שבאו לחגוג את יום הולדתה.

למנקה יש שם, אבל אין לה חיים. היא מעין רוח רפאים שעונה ב"או-קיי" לכל מה שאומרים לה. מה שידוע עליה - שהיא ברחה מאריתריאה, נאנסה בדרך, הרתה והפילה - לא נודע מפיה, אלא המעסיקה למדה זאת עליה ממעסיקה אחרת. למנקה אין מחשבות, אין לה תקוות ולא אכזבות. אין רמז על החיים שעזבה ולא על החיים שהיא רוצה שיהיו לה. לעולם גם לא נדע אם היה או לא היה לה רומן עם הבעל. הסיפור (והספר כולו) נגמר כשהמעסיקה רודפת אחרי המנקה וסוטרת לה כדי שזו תגיד תודה. וגם זו אמירה נוקבת עלינו, הישראלים. הנה, ככה אנחנו אוהבים את הפליטים שלנו: כנועים ואסירי תודה.

נורית וורגפט כותבת ב"הארץ" על הפליטים מאפריקה

אלון רון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו