בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יהודים נודדים" ו"אגדת השתיין הקדוש": מדעי היהדות

שני ספרים של יוזף רות שתורגמו כעת לעברית מבהירים שהיה עיתונאי הניו-ג'ורנליזם הראשון: מצד אחד כתב שטח חרוץ, מצד שני פובליציסט דעתן

תגובות

יהודים נודדים

יוזף רות. תירגם מגרמנית: יונתן ניראד. הוצאת סמטאות, 191 עמודים, 79 שקלים

אגדת השתיין הקדוש

יוזף רות. תירגם מגרמנית: אהוד אלכסנדר אבנר. הוצאת סימטאות,140 עמ', 69 שקלים

היה זה באביב של שנת 1933, כשפאריס נהפכה לעיר בירה ומקלט של הספרות הגרמנית. באותם ימים אפשר היה למצוא בבתי הקפה של מונפארנאס וסן-ז'רמן רבים מאנשי הרוח של מינכן וברלין, שגלו אל עיר האורות מהחשיכה הנאצית. לחלקם היתה זו אף יותר שיבה הביתה מאשר גלות, היות שתמיד נמשכו אל העיר הזאת, נאמנים למסורת אליליהם היינה ורילקה שמשוררים גרמנים טובים הולכים לפחות פעם אחת לפאריס. בין הגולים היה יוזף רות, הסופר והעיתונאי האוסטרי-יהודי, ששניים מספריו יצאו עתה.

יוזף רות נולד בגליציה ב-1894 לאם יהודייה ולאב לא ידוע. מין תלישות נטולת שורשים, שסימנה אולי את המשך חייו הקצרים כארכיטיפ של יהודי נודד, כפי שסיכם בעצמו את בליל זהויותיו: "צרפתי ממזרח אירופה, הומניסט, רציונליסט דתי, קתולי בעל מוח יהודי, מהפכן אמיתי". מיד אחרי שחרורו מהצבא האוסטרי החל לעבוד ככתבו הנוסע של ה"פרנקפורטר-צייטונג", שעבורו תיעד בין השאר את חיי הקהילות היהודיות בין מזרח למערב; רשימות שמהן נולד ב-1927 גם הקובץ "יהודים נודדים", כמעין תעודת זהות קולקטיבית של יהדות אירופה רגע לפני חורבנה.

"הספר הזה לא נכתב למען אותם מערב-אירופים הסבורים שעצם העובדה שגדלו בבתים מצוידים במעליות ובחדרי שירותים בעלי אסלות נשטפות מקנה להם זכות להשמיע בדיחות גרועות על כינים, פשפשים ופרעושים", הוא מבהיר כבר בפסקת הפתיחה את הטון והמסר של נטיות לבו. בהמשך הוא מתאר את מצבם של היהודים באשר הם כסוג של מלכוד בלתי אפשרי, בין שהם כפריים או עירוניים, עשירים או עניים, מתבוללים, חסידים, שוחרי לאום ציוני, מהגרים וסתם כאלה שאינם יודעים לשאול. כולם כאחד סבלו מאותה שנאת הזר והשונה, ולפיכך צריכים היו להיות תמיד מוכנים "לקחת הכל... את הלחם והבצל בכיס אחד, בכיס האחר את התפילין. מי יודע אם לא יהיה צורך לצאת שוב לנדודים בעוד שעה".

בבחירה בין גויי מזרח ומערב העדיף רות את הסלאבי הגס והמחוספס על "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו, בעוד ידו המפוחדת מסירה באדיבות את הכובע מראשו". על יהודי המזרח חמל על שום כמיהתם הנואלת לחופש, צדק ופרנסה, שאותם דימו למצוא במערב "על השעמום הקטלני, ההיגייני של הציוויליזציה הזו". כשכבר הגשימו את חלומם להגר לווינה ולברלין, היה גורלם גיטאות של עוני, מחסור וניכור; אפילו אחיהם שהקדימו את הגירתם לא שמחו על בואם של המהגרים החדשים, בבחינת "עוד אחד רוצה להרוויח את לחמו. עוד אחד רוצה לחיות". אין זה פלא שרק באמריקה ("הארץ המובטחת", בלשונו של שלום עליכם) יכול היה יהודי לחוש עליונות מסוימת, היות שיש בה "יהודים עוד יותר יהודיים, כלומר כושים".

מהר מאוד מבינים שרות היה בעצם עיתונאי הניו-ג'ורנליזם הראשון, הרבה לפני ששמות כמו האנטר ס. תומפסון, טרומן קפוטה וטום וולף גנבו לו את הבכורה. מצד אחד עיתונאי שטח חרוץ המסקר את מושאיו ממרחק נגיעה ועין חודרנית, שמיתרגמת לאותיות דפוס חושניות, מראות, ריחות ומצבי חיים. החל בריקודי שמחת תורה בשטעטל, שבהם מצא "איזו תשוקה אירוטית", דרך טקסי חתונה, לוויה ושבעה, עד ריחות רחוב בגטו היהודי "של בצל ונפט, של הרינג וסבון, של שטיפת כלים וכלי בית, של דלק וסירי בישול, של עובש ושל מעדנים".

מצד שני היה רות פובליציסט דעתן שלא ויתר על התרשמות סובייקטיבית, ביקורת נחרצת, סרקסזם עוקצני, חמלה, נבואה ואפילו אבחון פסיכו-סוציולוגי לאופיים של יהודים: אנשי עסקים צינים הנוהגים זה בזה כגויים, "אך נגיעה קטנה במיתר נסתר בלבם מוציאה מקרבם הקרבה, חסד ואנושיות".

כאזרח העולם ראה ברעיון הציוני "הכרח כואב מאוד" ורק ברירת מחדל לפתרון הבעיה היהודית. ביבשת אחוזת מאניה פטריוטית שמרו היהודים על תבונתם דווקא משום שהיו חסרי מולדת, אך מכיוון שהם נדרשים למות עבור ארצות לא להם, עדיף שיהפכו ללאום עצמאי. כך או כך הזהיר את קוראיו חובבי ציון, כי גם בארץ הקודש "האורתודוקסיה המזרח-אירופית והציונות מהסוג שסולל כבישים בשבת, לא יתפשרו לעולם".

*

צמד הנובלות שפורסמו עתה ביחד עם "יהודים" מפגינות את כישרונו של רות גם כמספר מסוג שכבר לא מייצרים היום. "אגדת השתיין הקדוש" מגוללת את ימיו האחרונים של אלכוהוליסט אביון וחסר בית, השותה את חייו העלובים תחת גשרי הסיין, עד שזר מסתורי מעניק לו ככה סתם 200 פרנקים, שהופכים לכאורה את גורלו.

"מנהל התחנה פלמראייר" הוא סיפורו של מנהל תחנת רכבת אוסטרית, שחייו הקטנים "בשום פנים לא היו נעשים מזהירים", אלמלא התאהב ברוזנת רוסייה שעבורה חצה יבשות, נלחם מלחמות והקריב את משפחתו. כפי שקורה לרוב עם מטורפים ואנשים משולהבים, אין לשני הסיפורים "סוף טוב", במובן ההוליוודי של המושג. שניהם נגמרים במין כאב חרישי על פליטי קיום המתאיידים אל האין בלי לצער אדם או להותיר סימן. אולם דווקא בדרכם המוזרה מצליחים צמד מפסידניו של רות לסחוט את החיים במלואם, תוך שהם הופכים לקורא את כל מושגיו האינסטינקטיביים על אושר, הצלחה, משמעות וגורל.

מנהל התחנה, למשל, הוא לכאורה איש פתטי, נמהר ומטורף, הנסחף למערבולת יצרים הרסנית המפרקת את חייו לחתיכות קטנות של כלום. בין השורות מבינים, כי חמלתו של הסופר על המנהל מהולה בעצם בקנאה, שכמו מתריסה מול השוכן במרומים: "אולי לא לכך התכוונת כשבראת את האהבה, אבל כך היא צריכה להיות".

גם השתיין אמנם נראה על-פי חייו האומללים כמו בן טיפוחיו של השטן, אך בזכות אותו ממון אקראי שנפל בחלקו "חש עצמו בן טיפוחיו של הגורל". ללמדנו כי האושר אף פעם אינו מה שקורה, אלא מה שאנו חווים, כי "ככה זה! כזה הוא טבע האדם".

אך סמלי הדבר ש"אגדת השתיין הקדוש", יצירתו האחרונה של רות, הפכה לסוג של הספד עצמי. בתור אחד שגם הטביע באלכוהול כמעט חצי מ-44 שנותיו רות הכיר מקרוב את "השקיעה האטית שהשתיינים לעולם מוכנים ומזומנים לה": מין צלילות שפיכח לא יבין, המסלקת את כל הסחות הדעת של דאגה חומרית, שער הדולר, חרדות ודימוי עצמי. בשנת חייו האחרונה סבל מעוני, בדידות והזיות שיכר, שבעטיין כתב מכתבים נרגנים למו"לים ושועי עולם, בינהם הנשיא רוזוולט.

מותו בבית קפה סמוך לביתו ברובע הלטיני במאי 1939 היה לפיכך פתאומי, אבל לא בלתי צפוי. סביב קברו הפתוח בפאריס התכנסו קתולים אדוקים ואורתודוקסים יהודים, כיאה ליהודי הגליציאני שרצה להיות אזרח העולם, אבל העולם לא רצה לאזרחו. שלושה חודשים לאחר מותו פרצה המלחמה שאיששה לדראון עולם את קביעתו על יהודי אירופה, שהם "חסרי מולדת בשום מקום, אך קבריהם מצויים בכל בית קברות".

Juden auf Wanderschaft \ Joseph Roth

Die Legende vom heiligen Trinker, Stationchef Fallmerayer \ Joseph Roth



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו