בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בינינו, הלבנטינים": מסעות בנימין הרביעי

כל ספרו של בני ציפר כתוב כשיטוט שאין לו סוף ואין לו יעד, בעיקר במרחב הלבנטיני, ירדן, מצרים, יוון, טורקיה - וגם ירושלים המזרחית

7תגובות

בינינו, הלבנטינים: סיפורי מסעות

בני ציפר. תצלומים: ניר כפרי. הוצאת עם עובד, 291 עמ', 88 שקלים

בקריאת הספר הזה, שאפשר לכנותו "מסעות בנימין הרביעי", חשתי שהדפים והמלים זורמים דרך כפות ידי כמו חול על שפת הים. אני אומר זאת לשבחו של הספר, שהסב לי הנאה גדולה. באתונה ראה ציפר תמרור ש"מכוון את הנוסע אל מרכז", אבל אין מרכז לעיר, והשלטים מובילים אל יעד שלעולם אין מגיעים אליו. כל הספר כתוב כך, כשיטוט שאין לו סוף ואין לו יעד, בעיקר במרחב הלבנטיני, ירדן, מצרים, יוון, טורקיה - וגם ירושלים המזרחית. המקומות מתחלפים זה בזה, איסטנבול "מתנדנדת על מים רבים", ו"מה שתיכננתי מראש לראות ולעשות באיסטנבול נמוג בעשן והנחתי לעצמי להיסחף בזרם הדברים החדשים". העט רושם פסקה אחת או שתיים על מקום שאפשר היה לכתוב עליו עשרות כרכים, כמו כף יד החולפת בנהר זורם ואינה יכולה לדלות יותר מלגם.

לא רק בגלל הגודל העצום של המקומות ובגלל גודש המראות מתפוררת המציאות שציפר מטייל בה, אלא בגלל הזמן. "כאן למדה אמי רפואה לפני יותר מ-50 שנה", הוא כותב על בית חולים באיסטנבול. משפט פשוט, אבל כמה העדר יש בו, כמה שאלות, זמן ענק שנפער, הן בדמותה של האם והן בדמותו של הבן. "עם מי באתי להיפגש כאן אם לא עם רוחות המתים?", הוא שואל. ומפגש כזה הוא מפגש שאין מקום, או רגע, שבו הם מתממשים, שכן מהותו של העבר היא שהוא כבר עבר.

ניר כפרי

הורי המחבר מופיעים כרוחות רפאים בפתח הספר. המסעות הם, במידה רבה, מסעות של אדם אל העבר, אל המרחב שהוא מדמיין שהוריו היו בני בית בו. "להיות יהודי", הוא כותב, משמעו לחיות "חיים בתוך אי-אפשרות לנער מעליך את קורי העכביש של העבר". המסעות בספר הזה הם חיים בתוך קורי העכביש הללו, אבל כמעט בלי ההקשר של הילכדות והינשכות ארסית. וכרשת עכביש הם מסתעפים עוד ועוד.

עצם השיטוט לאורכם ולרוחבם של קורי העכביש של העבר, ושל המקומות הקרובים, יש בו הצעה לסוג אחר של התנהלות במרחב, התנהלות שזרה הן ללחץ של מערכת הכלכלה הקפיטליסטית המקומית (שהמרחב המובהק שלה הוא מסך המחשב, המקבע את האדם במקומו ומגביל את שדה ראייתו באשליה של דימויי מרחבים לא-מוגבלים), והן ללחץ של המציאות ה"ביטחונית" הישראלית (שהמרחבים שלה הם המקלט והחומה). יש חופש והנאה גדולים בספר הזה, גם ברגעיו המלנכוליים הרבים. ציפר מגשים את האפשרות שהוא מנסה ללמוד מאחד האמנים שהוא כותב עליהם בטורקיה: "האפשרות להיות סופר וגם משהו אחר בעת ובעונה אחת, כלומר האפשרות ליצור אמנות בלי להרגיש את המאמץ שבכך, אלא לתת לדברים לבוא מאליהם". כך, הוא בוהה בעננים ומתוכם מתגלה לו, ללא שום הכנה, "צדודית של הדודה אידה... שנשארה ברומניה ושולחת משם איגרות דואר אפורות". אפור הגלויות כמו עולה מאפרוריות העננים. העננים נהפכים לאיגרת ששולחת הדודה, והאיגרות של הדודה מתפזרות ונמוגות כעננים, כזיכרונות. והרי זו בדיוק מהותו של השיטוט: אינך יכול לבקש את הדברים, אלא עליך להניח להם להיקרות על דרכך, להופיע לפניך. כך מוצא ציפר ספר של ביאליק - חמישה עותקים ממנו! - על מדף בחנות ספרים בעמאן. והרי מציאה כזו בחנות ספרים ישראלית היא כמעט בלתי אפשרית. המשוטט אינו צד פרפרים, אלא יוצא לרחוב ומייחל שהם ינחתו על עפעפיו ועל אוזניו.

ניכרת אהבתו של ציפר למקומות האלו, שהיו יכולים להיות שכונת המגורים שלנו, ממש כמו שאמסטרדם נמצאת בשכונת המגורים של הפאריסאי. אין בכך כדי לומר שהוא אינו כותב על הצדדים האפלים, הדכאניים וההמוניים של המקומות הללו. כן, גם בעמאן יש קניון רועש וצעקני, וגם סואץ היא "עיר מוכת חום הנראית כמקום בלי עבר ובלי צל ובלי טיפת רחמים. גיהנום של בתי זיקוק וארובות יורקות אש ועשן שחור, והאטרקציה המרכזית שלה היא כמדומה כיכר ירוקה, ובצדה התמרור 'לקהיר'".

חשיבותו הגדולה של הספר היא היותו ספר עתידני. כל המתואר הוא בהווה ובעבר, אבל המכלול הוא עתידי לגמרי. כלומר, הוא מתווה אפשרות עתידית, דמיונית עדיין, של מפה ושל תנועה במרחב בעבור קוראי העברית - גם בעבור הקורא שכותב את רשימת הביקורת הזאת. דומה שלא אחטא בניחוש לא מבוסס, אבל המסעות של ציפר נראים כמסעות שרק אדם אחד בישראל עורך כיום במסירות ובמחויבות כאלה. לעצמי, איני מכיר שום איש שמרחב ה"חוץ-לארץ" שלו דומה לזה של ציפר. הספר הזה מלא בהבחנות וברגעים יפים, אבל חשובה אף יותר היא ההצבעה על עצם קיומם של המקומות הללו. קיומם לא במובן של היחסים הבינלאומיים או הפוליטיים (כלומר ברמה של כותרות בעיתון), אלא קיומם כמקומות שבהם חיים בני אדם. כמו ב"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים, לב העניין הוא בהצבעה על כיוון של מסע, גם אם המסע עצמו לא יכול להתממש.

עבור הישראלי הממוצע (אני מדבר על עצמי, אבל כנראה שלא רק על עצמי), נדמה לי שפירנצה או מדריד נדמות קרובות יותר מאשר עמאן או קהיר. במובן מסוים, הירח קרוב יותר לישראלי הממוצע מאשר אלכסנדריה. כלומר, הסיכוי שישראלי יבלה את חופשתו באלכסנדריה הוא שווה, ואולי פחות, מהסיכוי שיגיע לירח. למען האמת, בעבור ישראלים רבים גם ירושלים המזרחית רחוקה כירח. ואין בדברים משום הגזמה כלל.

עיקר הטון של הספר, כנרמז, מלנכולי. המקום העיקרי שבו מתגלה צדו האירוני והארסי של הכותב (המוכר לקוראי עיתון זה מרשימותיו) הוא כשהוא מדבר על ארץ המוצא, כלומר על ישראל. הוא מביא ציטוטים של מרק טוויין, שהיה תייר כאן, ו"שנא כל רגע". האנשים שראה טוויין היו "נבערים, שטופים באמונות הבל, מזוהמים, ריקים, אנשי חמס", ונדמה שציפר נהנה להניח את התיאור הישן על ההווה, ולהניח לקוראים להסיק את המסקנות. על נצרת כותב ציפר, שהיא אמנם "העיר שעליה קרויה הנצרות", אבל "היא עדיין אינה אלא מרכז של פקקי תנועה". זה אולי ההבדל בתמצית בין המסע ביוון, שבו "המרכז" הוא אמורפי וחופשי, לבין "המרכז" בעיר הישראלית, שבו המרכז הוא פקק תנועה מזדחל מתחת ליומרה של "קודש".

הפרק הישראלי מצחיק מאוד, ושיאו בשיחת טלפון מהמוסכניק של ציפר, המדווח על "בועות בצמיגים הקדמיים", בעוד ציפר, המשוחח אתו בטלפון הנייד, ניצב "מול עמוד ההלקאה של ישו".

הספר הזה הוא מעין "אלטנוילנד" חדשה. ספר אוטופי, אבל מפוכח וספקני בהרבה מספרו של הרצל, כלומר ספר שאינו מאמין בתמימות לחזון שלו עצמו. וכמו באוטופיות רבות, חזון העתיד מבוסס על זיכרון העבר. זיכרון של "תקופה במזרח התיכון, שאנשים יכלו בה להרגיש בבית בכל מקום, מוגנים כביכול משיגיונותיה של הלאומיות". מזרח תיכון שבו יכול היית לעלות על רכבת בחיפה בשמונה בבוקר, ובשמונה בערב לרדת בתחנת דמשק. נסיעתו של ציפר באוטובוס לקהיר, במשך 12 שעות, היא מחווה קטנה למסעות הלבנטיניים האלה, שפעם היו פתוחים לכל הכיוונים, בקווים רבים מסתעפים.

האם יש בחזון הזה ממש? האם הוא אפשרי? באחד הרגעים המרגשים ביותר בספר מבחין ציפר, בדוכן ספרים משומשים בקהיר, בספר "שושנת העמקים", של בלזק, שאמו ביקשה ממנו לרכוש בעבורה, שכן קראה בספר בנעוריה וחפצה לשוב ולקרוא בו. הוא ניגש לדוכן, ואז הוא מבין ש"אמי איננה ושוב אין לי למי לקנות אותו". הרגע הזה מאיר את הספר כולו כניסיון נרגש ונואש לחזור אל עבר אבוד, לקרוא בספר שכבר אולי אין לקוראו, להריח את ניחוח שושנת העמקים שכבר קמלה. אבל הספר הזה קורא ותוחב את האף אל הפרח, בכל זאת.

ספרו האחרון של דרור בורשטיין, "נתניה", ראה אור בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו