בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"טירזה": צריך ללמוד למות

ספרו של ארנון גרונברג הוא רקוויאם נוסף לבורגנות השבעה ולכל מה שנרקב מאחורי סמלי הסטטוס הנוצצים שלה

תגובות

טירזה

ארנון גרונברג. תירגמה מהולנדית: רחל ליברמן. הוצאת ספרית פועלים, 409 עמ', 92 שקלים

יורגן הופמיסטר לא רוצה להתווכח עם הדייר על מצב הדירה שהוא משכיר לו, הוא לא מעוניין לשמוע מאשתו שנטשה אותו שוב ושוב איך מעולם לא נמשכה אליו, ובוודאי שלא לייעץ לבתו טירזה, למרות בקשותיה, באיזה מבני כיתתה כדאי לבחור כדי לאבד את בתוליה. הוא בסך הכל שואף לחיים נורמטיביים, שבהם האושר והביטחון הכלכלי מצויים מעבר לפינה. כלומר, להיות בן-בית בתרבות המערבית שהוא חי בה. האם זו בקשה מוגזמת? רוב הקוראים ישיבו בשלילה ויחושו חיבה אל גיבור הרומן "טירזה". אולם זו חיבה שתעמוד למבחן פעם אחר פעם. כבר מההתחלה אפשר לחוש במעין חריקה בנורמטיביות של הופמיסטר, כאילו משהו יצא מכיוון ומשווה להתנהגותו סגנון מלאכותי, כמעט מכאני לעתים ("הוא נזכר שעליו להרים את קולו, שהחליט לשאוג בקולי קולות"), המזכיר מאוד גיבור רומן אחר של גרונברג שתורגם לעברית - "מבקש המקלט".

הרומן של ארנון גרונברג (הרביעי המתורגם לעברית) מצטרף לרומנים משפחתיים רבים, כגון "התיקונים" (ג'ונתן פראנזן) ו"חלון פנורמי" (ריצ'רד ייטס), הבוחנים את גבולות הגיהנום הבורגני-מערבי. "טירזה" הוא רקוויאם נוסף לבורגנות השבעה ולכל מה שנרקב מאחורי סמלי הסטטוס הנוצצים שלה: קופת החיסכון שלעולם אינה מלאה כדי מימוש "העצמאות הפיננסית"; הארוחות המשפחתיות הכפויות והמשמימות שאמורות לייצר מראית עין של לכידות משפחתית; העבודה הפקידותית המסתתרת מאחורי כותרת של משרה זוהרת. וכיאה לגיבור גנרי ברומן שכזה, הופמיסטר אינו מוצג כקורבנן של שיטה ומנטליות, ואף לא כסימפטום שלהן. הוא חלק מהמחלה עצמה. אדם אשר מגדיר את עצמו לפי שכונת היוקרה שהוא מתגורר בה באמסטרדם; אדם שמכיר בכך ש"האושר הוא פוזה, הוא מיתוס, הוא צורה של נימוסים, שמפגינים במסיבות"; כזה שיצמיד לאויב חסר הפנים, "המשבר הכלכלי", את פני המהגרים המוסלמים ה"פולשים" למדינתו. ההווה שבו העלילה מוצאת את גיבור הרומן הוא תחילה של תהליך התפכחות מכמירת לב לעתים, מכאיבה בעיקר, ואף הרסנית. הופמיסטר מגלה כי "הסיפור, המיתוס שסביבו רקם את זהותו כל השנים האלה, כבר לא תקף".

גרונברג פורש את עולמו הפנימי של גיבורו, על תהליכיו ומניעיו הפסיכולוגיים, ובכל כמה משפטים מספק תצלום רנטגן בסגנון טולסטוי, החושף תובנה ומשרטט את נתיב היטלטלותו של הופמיסטר, הלוך ושוב, ממצב של קורבן למצב של מקרבן. כך, בעצם, הוא מייצר אמפתיה וניכור כמעט בעת ובעונה אחת. השאיפות הבורגניות (כסף, מעמד, השכלה, נוחות) מתנקזות כולן אל הצורך בתחושת ודאות ושליטה. לכן סדיקתה של תחושה זו ושל מראית העין שלה היא תחילת סיפור חורבנו של הופמיסטר, וזהו בעיקר סיפור על צמצומה של זהות. כך, למשל, "לפני שנים, כשהבין שאין לו במה להצטיין, בחר באבהות", מודה הופמיסטר בפני עצמו ומוצא תכלית חיים זעירה בהאכלת טירזה ואורחיה (למעשה הטריטוריה שבה הוא מרגיש נוח מצטמצמת כולה לגבולות המטבח).

השאיפה להישגים הגדולים - קרן גידור חלומית, מקצוע שבו ניבאו לו גדולות בתחילת הדרך - מומרת בשאיפה נמוכת הרוח: רק לא להיות מיותר. הופמיסטר מכיר בכך ש"עליו ללמוד למות", כלומר להשיל מעצמו את סממני התרבות כמו הגינונים והבושה, ולשחוק את הריטואלים של יצירת הרושם החוזרים על עצמם כמו תפילה ("ניבאו לי עתיד מזהיר כמוציא לאור"; "טירזה היא ילדה מאוד-מאוד מחוננת").

לגרונברג יש לא מעט מה לומר גם על חיי הנישואים. על האופן שבו בני הזוג ממירים חרטה בהטחת האשמות, מוכנים לסלוח רק לאחר שירו את חציהם המורעלים; ואיך נוצרת ביניהם קרבה למרות, וגם בגלל, הכישלון המשותף ("גועל הוא הדרגה הגבוהה ביותר של אינטימיות"). אשתו של הופמיסטר כלל אינה נזכרת בשמה, אלא נקראת "האשה", כמו מתוך ניסיון מחיקה לא מוצלח שעורך בן זוגה. תחילה נראה כי ההבדל היחיד בין "האשה" לדייר של הופמיסטר, הוא שהיא לא משלמת שכר דירה. אך תפקידה המשמעותי הוא בהיותה מפוכחת וחסרת רסן, מתריסה וכנה עד כאב, ובעוד הופמיסטר נלחם על אשליית הנורמליות, היא מורדת ועושה כל שביכולתה לחבל בה ולקרוע את כל מסיכות העמדת הפנים.

אפשר לומר שכמו כל המשפחות האומללות, גם זו שבספר היא אומללה על פי דרכה, אולם רוב הזמן אין זו דרך ייחודית שבדומה לה לא נתקלנו בספרות ובקולנוע. טוב היה גם לו יד עורך היתה מסייעת לגרונברג ללטש את המקומות שבהם הוא חש צורך לפרש נקודות מסוימות, ובמקומות אחרים למנוע ממנו לדוש באריכות יתרה בקונפליקט זה או אחר. אך אין בחסרונות אלה כדי לפגוע פגיעה של ממש בהנאת הקריאה, ואפשר להבין כיצד "טירזה" נהפך לרב מכר בהולנד ואף עובד לסרט. הופמיסטר אמנם מתקשה למצוא סיפור משמעותי, הן לחייו והן בעבודתו כעורך בהוצאת ספרים, אך סיפור נפילתו יחד עם סופו המפתיע של הרומן הופכים את "טירזה" לרומן ראוי ומסקרן.

Tirza \ Arnon Grunberg



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו