בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הפלישה לנורמנדי": היום שבו התחיל הסוף

אנתוני ביוור מעמיק בדרמות המוכרות בעזרת מחקר יסודי, ומביא את הקוראים לחוש את המתח הנורא המונח על כתפי המפקד הכללי של המבצע

תגובות

הפלישה לנורמנדי

אנתוני ביוור. תירגם מאנגלית: רפאל קינן. הוצאת יבנה ובונוס, 538 עמ', 129 שקלים

אמרה צינית, אבל נכונה, קובעת: "במשפט שמופיעה בו המלה 'אבל', כולל משפט זה כמובן, כל מה שמופיע לפני ה'אבל' אינו חשוב". בבואי לכתוב את הביקורת הזאת התלבטתי, ואני מתלבט עדיין: האם לפתוח ב"אנתוני ביוור, מחבר "הפלישה לנורמנדי", הוא אולי גדול ההיסטוריונים הצבאיים החיים כיום, אבל..." או ב"ספרו החדש של אנתוני ביוור, 'הפלישה לנורמנדי' אינו חף מבעיות, אבל..." בכל מקרה, נתעלם מבעיותי המצפוניות וניגש לעיקר.

"הפלישה לנורמנדי" - העוסק בפלישת בעלות הברית לאירופה הכבושה בידי הנאצים, האירוע הרה הגורל שהתרחש היום לפני 68 שנים - הוא הספר השישי של ביוור הרואה אור בישראל, ותבורך הוצאת יבנה על המפעל הזה (בספר הזה חברה אליה הוצאת בונוס). ביוור, בוגר סנדהרסט, איש צבא בריטי, היסטוריון ונצר למשפחה ספרותית ודיפלומטית, כותב על המאה ה-20, בעיקר על מלחמותיה, כשתת-ההתמחות שלו היא מלחמת העולם השנייה. הוא מנתח קרבות - אם כי לא בנוסח הישן, המתמקד בטקטיקה ולכל היותר במעשי ובמחדלי הגנרלים, אלא מביא מתוך הארכיונים הנפתחים יותר ויותר, מתוך ספרי הזיכרונות של החיילים הפשוטים את האנקדוטות המחיות את הקרבות, את המלחמות. זכורים לטוב ספריו שתורגמו לעברית על קרב סטלינגראד ועל נפילת ברלין במלחמת העולם השנייה, וספר שונה מעט אך מעולה אף הוא - פאריס לאחר המלחמה, בין השנים 1944-1949, שבו שאב מזיכרונות משפחתו.

ארכיון: אי-פי

אין צורך לומר שביוור אינו הראשון, ויש להניח שאינו האחרון, הכותב על הפלישה לנורמנדי. גם על סטלינגראד נכתב בהרחבה לפניו, גם על ברלין, ובכל זאת ספריו על סטלינגראד וברלין הם לטעמי ספרים מעט טובים יותר מספר זה. מדוע, בעצם? התשובה הרי אינה בהעדר דרמה - הפלישה לנורמנדי היא קרב אפי, אירוע שהונצח (ובצדק) בספרים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה; גיבוריו ונבליו מרתקים לא פחות מאשר בקרבות אחרים, והשאלה "מה היה קורה אילו..." ממשיכה להדהד עד עתה ומרתקת אף היא.

חלק מהתשובה מדוע הספר הזה מרתק פחות הוא שהפלישה לנורמנדי מוכרת לנו היטב, בניגוד לקרב על ברלין, או אף על סטלינגראד, שהיתה נתונה תחת ערפל סמיך של תעמולה סובייטית. חלק אחר מהתשובה נעוץ בהחלטה, התמוהה בעיני, לא לתרגם את דרגותיהם ושמות היחידות של המעורבים בקרב הזה. כך למשל אנו מתוודעים לגנרל דר פאנצרטרופן לאו פרייהר פון שוואפנבורג, האס-אס פאנצר דיביזיון ה-1 לייבשטאנדה אדולף היטלר; האס-אייץ'-אי-אי-אף, אר מרשל האריס מהבומבר קומנד, גנרל-לויטננט קארל-וילהלם גראף פון שלייבן, מפקד האינפנטרי דיביזיון ה-709 וכו' - כך בדיוק מופיע התעתיק בעברית של כל האישים והיחידות האלה.

ייתכן שהשארת המונחים המקוריים היא במקומה בספר המיועד רק להיסטוריונים צבאיים. אבל ספר זה מיועד לקורא הסביר, ובעיני, כקורא ותיק ומיומן במונחים צבאיים, שם ותואר המשתרעים על פני שורה וחצי הם מעט יותר מדי. המונחים דיביזיית רגלים, דיביזיית שריון (או אף אוגדת רגלים, אוגדת שריון), שלא לדבר על פיקוד המפציצים של מרשל האוויר האריס שגורים, וגם אם אין - ואין - מקבילה ישראלית מדויקת לבטליון, רג'ימנט ועוד, הרי ניתן לפתור זאת בקלות יחסית בהערות באגרון המונחים (המבורך כשלעצמו) שאכן מופיע בתחילת הספר.

הספר חוזר שוב אל הדרמות המוכרות ומעמיק בהן בעזרת עבודת מחקר יסודית בארכיונים הממשיכים להיפתח, ממשיכים לספק חומרים חדשים שלעתים משנים פרספקטיבה או אף תובנות: ספרים קודמים ציינו, למשל, את המתחים האישיים, האיבה והבוז ששררו בין מונטגומרי הבריטי, היהיר עד כדי שיגעון גדלות, לבין המפקדים האמריקאים, את הזלזול שחש פאטון כלפי מפקדו הישיר אייזנהואר וכך הלאה.

"הפלישה לנורמנדי" מוסיף ציטוטים מתוך שיחות, מביא את הקוראים לחוש את המתח הנורא המונח על כתפי המפקד הכללי של המבצע כשהוא צריך להחליט האם הוא מסתמך על תחזית מזג אוויר שאינה בטוחה במאה אחוזים כדי לצאת לדרך, לאחר ביטול קודם - שהרי בסופו של דבר האחריות אינה מוטלת על כתפי המטאורולוג, ד"ר ג'יימס סטאג, מחיל האוויר המלכותי, שצריך לנבא תחזית בתעלה האנגלית הידועה לשמצה בהפכפכנותה - אלא עליו, ורק עליו. ופלישה שתיכשל תהיה אסון - בראש ובראשונה אסון תדמיתי - אך גם אסון צבאי, ובל נשכח, מדיני.

אחד הדברים ש"הפלישה לנורמנדי" אינו מעמיק בהם, וחבל, אך במקרה זה היריעה אכן קצרה מדי, היא העובדה שבשעת הפלישה הצבא האדום הסובייטי כבר שיחרר למעשה את רוסיה כולה. כך שגם אם הפלישה לנורמנדי היתה נכשלת תוצאת המלחמה בשלב זה כבר אינה מוטלת בספק - השאלה היא כמה דם עוד היה נשפך.

"הפלישה לנורמנדי" מצליח להביא אל הקוראים את מערכת השיקולים של המפקדים, מכל הצדדים, וגם את הפחדים של החיילים והקצינים הזוטרים. להראות לנו מה קורה כאשר התכנון המבריק, המדוקדק, על הנייר מגיע לשטח - בצניחה של הדיביזיות האמריקאיות מס' 82 ו-101, ובלחימה בבוקז - הגדרות של השדות הקטנים, הצפופים, בנורמנדי. מתברר, כרגיל, שהקשר בין התכנון ליישום לעתים משתבש בצורה נוראה.

"הפלישה לנורמנדי" גם מזכיר לנו שהמיתוסים אמנם יפים, אמנם מצטלמים היטב אבל, שוב, לעתים האמת פשוטה יותר: מתוך חמישה חופי פלישה: סורד, ג'ונו, גולד, אומהה ויוטה - כאשר שלושת הראשונים הם באחריות הארמיה הבריטית השנייה ושני האחרונים באחריות הארמיה האמריקאית הראשונה - נצרבו במוחנו, בתודעתנו רק הכוחות האמריקאיים, ובעצם רק הנחיתה באומהה, המכונה "אומהה העקובה מדם". בחלק מהחופים האחרים כמעט שלא היתה לחימה ב-24 השעות הראשונות, אבל אי אפשר להתחרות במיטב שיש להוליווד להציע, למשל בפתיחת הסרט "להציל את טוראי ריאן" של סטיבן ספילברג, השואבת במידה רבה מהעיבוד הקולנועי שעשה קן אנקין לספרו של קורנליוס ריאן, "היום הארוך ביותר" - אחד מאותם עיבודים שתעשיית הקולנוע התמחתה בהם בשנות ה-70 של המאה העשרים, שבהם כוכבי קולנוע צעירים ומזדקנים נכנסו למדים ושיחזרו קרבות הרואיים.

לתעשיית הגבורה תרמו כמובן גם היסטוריונים, שוב - בעיקר אמריקאים, אך גם בריטים - שסיפרו, שיחזרו וחקרו את הגבורה של העם הבריטי, של הלוחמים.

צ'רצ'יל התווה את הטון המפאר והמרומם, מונטגומרי וגנרלים נוספים בזיכרונותיהם כמובן הציגו את עצמם בצורה הטובה ביותר האפשרית, אמריקאים חזרו שוב ושוב אל הדור הגדול מכולם, דור מלחמת העולם השנייה. הבריטים במיוחד היו זקוקים לנחמה הזו, כששבו מהמלחמה למדינה פושטת רגל ואימפריה מתפוררת ושקועה בחובות עקב המלחמה. אבל, וגם "הפלישה לנורמנדי" מראה זאת (ודאי כשקוראים אותו לצד סטלינגראד למשל, שלא לדבר על ספרים מצוינים דוגמת "ארמגדון", מאת מקס הסטינגס, או "סערת המלחמה", מאת אנדרו רוברטס ועוד), הצבאות המערביים, בעיקר הבריטים, היו טובים פחות מכפי שפיארו אותם במהלך השנים, הלחימה בחזית המערבית היתה ג'נטלמנית יחסית למזרח. כפי שאמר לימים בתסכול קצין בריטי שהיה להיסטוריון מלחמה - "למדתי הכל על הצבא הגרמני ב-1944 בקורס פיקוד. למדתי מבנה, למדתי יחדיות, הכל חוץ מדבר אחד: מה עשה אותם טובים כל כך, לעזאזל?"

אחת האמיתות העצובות של מלחמת העולם השנייה היא שהצבא הגרמני היה טוב בהרבה מיריביו. רק הצבא האדום משתווה לו בנחישות ופראות. הבריטים והאמריקאים לא השתוו אליהם. זו אמיתה שכיום היסטוריונים בריטים, וביוור ביניהם, מכירים בה. יחידות מהוללות כמו הדיוויזיה השביעית, "עכברי המדבר", נשחקו והגיעו לסף מרד, ודאי לחוסר נחישות שכפסע בינו לבין פחד המוני ומשתק. ולא רק הם.

בספרו ביוור לא עוסק רק באותו יום, אלא ממשיך את המעקב אחרי זירת הלחימה, את המחדלים שבאי-התקדמות בזמן לתפוס את נמלי התעלה, את ההתאוששות הגרמנית, את הקטטות והניהול הדיפלומטי של אייזנהואר שצריך לתמרן בין הגנרלים שלו, בין צבאות שונים, רגישויות שונות ולנהל מלחמה על אדמה שאינה אדמת אויב אלא אדמה שיש לשחררה, כשיחידות צרפתיות, פולניות, קנדיות, ומה לא, הן חלק מהצבא הדמוקרטי העצום הזה.

אין נושא שנחקר רבות כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. מיליוני כותרים שונים פורסמו, ובכל יום מופיעים ספרים מעולים המאירים שוב את המלחמה הגדולה מכולן, מאבק הטיטנים שבו נהרגו ונרצחו בממוצע 1,000 בני אדם ויותר בכל שעה במשך שש שנים. בחישוב של מספר האבידות הפלישה לנורמנדי היתה קרב לא גדול - ואת המחיר הכבד ביותר שילמו, ושוכחים ומשכיחים זאת - החקלאים הצרפתים בנורמנדי, אלה שהופצצו ללא רחם מהאוויר, ועל אדמתם התנהלו הקרבות: יותר צרפתים נהרגו מהפצצות בעלות הברית מאשר בריטים מהפצצות הלופטוואפה. זהו נתון מאיר עיניים שמביא ביוור ולו כדי לדעת אותו הספר שווה, וכמובן יש בו הרבה יותר מכך. אז נחזור אל המשפט הראשון בסקירה זו ונעמיד אותו בצורה הנכונה: ספרו החדש של אנתוני ביוור, "הפלישה לנורמנדי", אינו חף מבעיות, אבל הוא תוספת ראויה - ויותר מכך - למדף ספרי המלחמות, למדף ספרי מלחמת העולם השנייה.

D-day \ Anthony Beevor

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1 ועורך המהדורה העברית של "ימים ששינו את העולם" בהוצאת מטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו