בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עברית של צער

3תגובות

המתים והחיים מאוד

תמר גלבץ. הוצאת עם עובד וחרגול, 204 עמ', 94 שקלים

ספרה החדש של תמר גלבץ עוסק באובדן כפול: יתמות מהורים, והיעדר היכולת לספר את הילדות כרצף ביוגרפי יציב ועקבי. לעתים קרובות, אובדן אחד מכתיב את השני: הפרידה מההורים היא גם פרידה מסיפור קודם של ילדות. כאשר ההורים נוכחים בחייהם, סיפור הילדים תמיד מנהל דין וחשבון לעומתם, ובשל כך זיכרונות הילדות נצבעים בגוונים אחידים של התרסה או של נוסטלגיה. כשההורים אינם, הסיפור נוטה להתערבל. הוא נטול נושים ישירים, ולעתים משוחרר מאחריות כלפיהם; הוא מאפשר להפקיע את הזיכרונות מהרצף הנתון-מראש שבו הם נכחו, מסודרים כמו כלי האוכל בארון המטבח. הם, הזיכרונות, מסתכסכים זה בזה, מסייגים את הצנזורות שפעלו עליהם בעבר, מפגינים את עוצמתו של אסון היתמות, וגם את השחרור היצירתי שעוצמה זו עשויה להניב.

המספרת של "המתים והחיים מאוד" כותבת על אובדנה ברצף של אנקדוטות חיים שנעות קדימה ואחורה בזמן. לעתים מספרת על הילדה שהיתה בבית הוריה בחיפה, ולעתים על חייה הבוגרים האוטונומיים לכאורה בתל אביב, רק לכאורה, משום שנוכחות הרפאים של הוריה עדיין מהלכת בבית ומנכסת את צליליו ואת צלילי הרחוב והשכנים; כופה מעשים לא רצוניים ומשחררת רגשות של אשם ורווחה. וכשהיא כותבת עליהם, ועל ילדותה בצלם, על אף שהיא כמבוגרת אוחזת בסיפור ושולטת בו, המספרת חוזרת להיות ילדה קטנה. היא מצטיירת בעל כורחה כמוצפנת וכזעירה, או כמתבגרת שהיתה ועודנה, גם כאשר היא אם לילדה משלה.

ארכיון: ורדי כהנא

הספר כתוב בזרם תודעה שמגולל מצב נפשי של אובדן בפורקן בולימי, כלומר תאב ובולמוסי. ספר מסוג זה, והאווירה שהוא מבקש לייצר, חייבים להישען על ארכיטקטורה פואטית יציבה ומובהקת; על קשר עמוק, מוצדק ושריר בין תוכן לבין צורה. בלעדיהם, הוא עלול להיקרא כטקסט תרפויטי, מפונק ומרוכז בעצמו. בלעדיהם, הוא מכיל רצף של זיכרונות שוליים ופרטיים, שהצטברותם מצומצמת אל מעשה התיקון, הסליחה והאשמה של כותב אחד מול הוריו.

הבחירה הפואטית של גלבץ ממוקדת בתחביר, וליתר דיוק בכתיבה שמייצרת הייררכיה פסקנית בין סימני הפיסוק. יש בו הרבה נקודות, ומעט מאוד פסיקים. אין זה עניין שולי או טכני: הוא מכתיב את קצב הקריאה ואת המחוות הרגשיות שהיא מעוררת. הרומן מורכב ממשפטים קצרים מאוד, למעשה לא משפטים, אלא צירופי מלים שנחתמים בנקודות, כמו מטח של יריות; או במשפטים ארוכים מפותלים סוערים קצרי נשימה נאנקים שמבקשים להספיק יותר ממה שנתון להם.

על אף שיש להעריך את הניסיון לייצר עברית פרטית, עברית של צער וכאב, התחביר של "המתים והחיים מאוד" מכריע את הרגישויות הליריות של הספר. הוא מביס אותן. והסיבה לכך היא, שהתחביר יוצר רומן שכולו השתנקות; וכאשר כל הספר כתוב בנימה של השתנקות, היא נהפכת לאוטומטית. היא מייצרת רצף קצוב של שיאים מתמשכים. וכשהכל שיא, לא קיים כלל שיא.

הסיבה למטחי המשפטים מוצהרת בפתיחת הרומן. היא באה לשחזר את המטח הראשון, של שיחת הטלפון המבשרת על מות האב: "ככה הוא אמר. קרה דבר נורא אבא מת. ככה בטלפון. קרה. דבר. נורא". ועוצמתן הקצובה, הנוראה והאכזרית של המלים הללו מתפשטת ברומן כולו, גם בחלקיו הארוכים שאינם מזמנים עוצמה כזו ואינם נדרשים לה, וגם כולאת את הסיפור בסגנון מונוטוני ומנייריסטי: "בא לי לנסוע אליו. הפעם. אל הקבר. לבד. אל הריבוע. אל המלבן יותר נכון. להסתנן. לבד לבד. בלי לגלות. לאף אחד. בשקט. רק אני. לבד לבד לבד. לראות איך זה נראה. אחרי עשרים. ושתיים. שנים. מתחת לאדמה. עם עלים יבשים על הראש. רק אני. בלי אף אחד. אבל אין לי אומץ. או כוח. או חשק. או ראש".

חלקים רחבים מהספר כתובים כך. הטרנס הפואטי הזה מעוות את הרגש שמציף את הסיפור, ומשאיר אותו על פני השטח של ההתרחשויות הנפשיות. הסגנון היה יכול לפרנס סיפור קצר (ושני הפרקים האחרונים, שהם הטובים בספר, היו יכולים להיות, כמו שהם, סיפור קצר מעולה), אך לא רומן שלם. הסיבה לכך היא שמצד אחד, נוכח הסגנון החופשי והמשוחרר של זרם התודעה - תיאורים מדוקדקים של מה המספרת אוהבת ולא אוהבת לאכול, של יחסי המין הראשונים שחוותה, של הילדה שיצאה למחנה הצופים ובלילה הראשון בכתה ובכתה עד שהוריה באו לקחת אותה, או של מרקם של סלט תפוחי אדמה במיונז. חומרים של חיים, שנמסרים כמו שמופיעים בתודעה, ללא מיון או תכנון מוקדם. ומהצד השני, נוכחת הדומיננטיות התחבירית, האלימה והעצלה, שהופכת ככל שהקריאה מתמשכת לשטיק דרמטי קבוע, עקר וצפוי מראש. המפגש ביניהם בתוך ספרה של תמר גלבץ צובע כך את החומרים הליריים של הזיכרון, הוא מכיל את הכתיבה והזיכרון בתוך עולמו השתלטני של מה שמסכן אותם, כפי שנרמז כבר בשם הספר: הוא מכיל את "החיים והמתים" בתוך ה"מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו