בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיגל בן יאיר על "ספר העדר"

תגובות

הספר המומלץ של השנה שלי הוא "ספר העדר" מאת יצחק לאור (הקיבוץ המאוחד). "הייתי ילד, אמי אהבה אותי, אני צמא לאהבה, אני מוותר, מוכן ללכת, רק עוד רגע". תקראו את המשפט הזה לעצמכם בקול.

למה לרוץ ולקרוא את ספר שיריו החדש של לאור? כי כשלאור אוהב, או מתגעגע, או כועס, הוא הולך עם זה עד הסוף, בלי לוותר לעצמו או לקוראים, בלי לנסות לשאת חן. הוא כמה וזוכר את הכאב ואת היופי, הוא מבכה את הזמן שחולף וכותב שירי אהבה ליריים עדינים, במוסיקה של המלים הייחודית לו, ופותח סדק לאינטימיות הפרטית שלו ומרשה לנו לדחוק רגל. קראו את הספר ולו בשל השער האחרון, "הבדלה", ובו חמישה שירים נוקבים וצובטי לב שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו - לבנו ולאשתו. ובמלותיו: "אין כלום בידי, יש לי די".

ספר שלא זכה לחשיפה הראויה לו הוא "משירי אוגאווה יוקימיצו" של יובל אידו טל (מוסד ביאליק). לספר הזה הגעתי במקרה. למעשה, שמעתי את יובל קורא בערב שירה והתרגשתי.

שיריו כתובים בתבנית הקאנשי, שירה יפאנית שנכתבה בסימניות סיניות. השירים בספר הם חמקמקים כמשיכת מכחול, כמו צליל חולף, משב של ריח: "רק מדי פעם/ שרנו יחד/ רוח ערב ואני/ התנשבויות של פעמון/ ללא ענבל", ומצד שני - הטקסט מרוכז וסמיך ומוחלט כל כך. השירים נהפכים עם הקריאה לתלת ממדיים בעיני, כאילו אפשר היה ממש לאחוז במלים, למשש אותם. לטעום. כל שיר הוא מעין יקום וקיום בפני עצמו והעברית נענית לחיזורי התבנית היפאנית ומשתלבת בה כאילו היו אחת.

ספרה של סיגל בן יאיר, "לא מעודן", ראה אור בהוצאת הליקון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו