בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרים

"ויקטור ומאשה": האחר הוא הנורמלי

בספרה החדש, מתענגת אלונה קמחי בלי חשש על הסטיות של הדמויות שובות הלב שלה, וגם מאפשרת להן להפליג לרגעים ספרותיים נהדרים

21תגובות

ויקטור ומאשה

אלונה קמחי. הוצאת כתר, 363 עמ', 98 שקלים

ויקטור ומאשה הם אח ואחות, הוא בן 16 והיא בת 17. הם גדלים בצור שלום, שכונת מהגרים קשה בצפון קרית ביאליק, בסוף שנות ה-70. הם איבדו את הוריהם בתאונת דרכים וכעת הם מתגוררים עם סבתם קתרין, גיורת ש"אף פעם לא סבלה את הז'ידים" ובאה לישראל לאחר האסון כדי לאמץ אותם. הרומן עוקב אחרי ניסיונות ההשתלבות שלהם בישראל שהוטלו לתוכה, ניסיונות הירואיים אשר כושלים בזה אחר זה.

ויקטור ומאשה, שקשורים זה לזה בלב ובנפש, וקתרין שאינה מצליחה להתקרב אליהם ולהבין את עולמם, הם דמויות נפלאות, שובות לב ומקוריות. ויקטור הצעיר, חלוש גוף ואופי, יפה כמלאך ובעל כישרון דרמטי וזהות מינית שטרם הוגדרה, מנסה לחדור לישראליות דרך נמרוד, חברו ללימודים, בן למשפחת "ותיקים" המתגוררת בשכונת בתים פרטיים בצד השני של הקריה, ואביו קצין בכיר בצבא. מאשה, ג'ינג'ית אתלטית עזת מצח, ממזרית וקשוחה, מתחברת עם בני העשירים של הכרמל, מרדנים לרגע שנדחו כמוה מהתיכונים הרגילים ולומדים אתה בבית הספר האקסטרני בחיפה. כדרכם של בעלי פריווילגיות הם מחוברים אל התרבות העולמית וחושפים לפניה את הרמן הסה, את קרלוס קסטנדה, את ה"סקס פיסטולז" וכמובן את החשיש שהחל לזרום בשנים ההן מלבנון. קתרין, אחת הקשישות הנהדרות שנכתבו בעיני בעברית, מורה לצרפתית, למודת מלחמות, מיתות ובגידות, מוצאת דווקא בשיכון העלוב חברת נפש, בעלת המכולת ג'ולייט, המטופלת בבן אוטיסט. דווקא אל הבן הזה, גבריאל, ואל אמו, נקשרת קתרין כפי שלא נקשרה לאיש מעולם.

טלי שני

אלונה קמחי מתענגת בלי חשש על הסטיות, החולשות והרשעויות של הדמויות שלה וגם מאפשרת להן להפליג לרגעים ספרותיים נהדרים ששולפים אותן מתיאורי הריאליזם הקודר של השכונה בלי שום מלאכותיות - למשל התמונה שבה קתרין מצילה את גבריאל מן הים; או המסע של ויקטור ומאשה אל המטווח בבריכות הדגים של קיבוץ אפק. יש בהם, בוויקטור ומאשה וקתרין, הרבה אומץ לב וזעם והתרסה כלפי העולם שנקלעו אליו, והם אפקטיוויים פי כמה מכל אמירה פוליטית או אידיאולוגית מפורשת. בשונה מסופרים אחרים, שמאפיינים רבים של כתיבתם מקורם באיזו עמדה ספרותית או פוליטית, הכוח בספריה של קמחי טמון בכך שהיא לא מתארת את אנשי השוליים או המשוגעים כדי לסמן עמדה אופוזיציונית לסדר הקיים - דומה שעבורה זו פשוט מציאות החיים ואין סדר אחר, הסטייה טבעית לה כמו השימוש במקלדת. ואולי משום כך הדמויות שלה אינן קלישאתיות ושטוחות, אלא תמיד סקסיות, מלאות חיים ומשכנעות מאוד, וכזה הוא גם העולם שהיא בונה.

הנה אפילו כשהפוליטיקה פולשת לתוך הרומן, בדמות בחירות 77', בצור שלום ממלאים הפוליטיקאים את תיבות הדואר של הדיירים בפתקי הצבעה של מפלגותיהם, אך הילדים "שיחקו בהם משחקי קלפים שהומצאו במיוחד, ניגבו את ישבניהם כשהתעצלו לעלות הביתה לעשות את צורכיהם, השליכו אותם בכל מקום שרק אפשר וכך אבדה למלבני הנייר משמעותם המקורית, הנושאת את הבשורה הדמוקרטית, והם הפכו לעוד אחת מהמוזרויות שסיפקה ארצם החדשה בשפע".

אצל קמחי האחר הוא הנורמלי, בלי קשר לעדה, למין או לגיל. בנאום תוכחה אירוני, מדויק ונהדר, מטיחה מאשה בוויקטור החמוד, הממרר מולה בבכי: "הם לא קוראים ספרים, רק עיתונים ושטויות של עצמם על כל מיני קיבוצניקים שנהרגים במלחמה או עצובים בגלל שהרגו ערבי. לא בלזק, לא זולא, לא דיקנס... הם מיובשים. בלי הומור, בלי דרמה, בלי בכי, בלי אהבות גדולות. הרגשות שלהם קטנים. עכבריים. הם לא יודעים להתלבש באלגנטיות, לא מבינים אירוניה, לא משתכרים, לא יודעים לחגוג ולבלות כמו שצריך. לכל מרוקאי או גרוזיני שהם כל כך מזלזלים בהם יש יותר אישיות וטמפרמנט מלהם. לכל ערבי. הם מתרחקים מאתנו כי אנחנו לא הרוסים לפי התוכנית שלהם עם 'מלחמה ושלום', ו'תכול המטפחת'... אתה יודע מיהם, הישראלים הוותיקים האלה? הם פשוט חצי קולחוזניקים וחצי צבא. או סתם קרתנים. זעיר בורגנים. אנשים אפורים גסים ושחצנים. זה כל מה שהם".

אבל מה זה להיות נורמלי? ויקטור, מאשה וקתרין בזים לנורמלי. בחייה הקודמים תחת המשטר הקומוניסטי קידשה קתרין את האגואיזם, הנהנתנות והיופי. היא אהבה תרבות גבוהה ובגדים יפים ומאכלים מעודנים, ובזה לאמם של ויקטור ומאשה שהיתה "אזרחית למופת". החומה שמוקמת לבסוף בינה לבין ג'ולייט נבנית במלים "זה לא בסדר, זה לא טבעי" שמוטחות בה. החברים של מאשה, בני הטובים, מתגלים כצבועים ושמרנים ובוגדניים, וכך גם המשפחתיות שמציעים נמרוד והוריו לוויקטור. בעולם הזה, הקוראים מבינים, מי שנורמלים הם גיבורי הרומן - המבולבלים, הדחויים, התלושים, העניים.

הרומן נע בין הנעורים הפורחים והיציאה אל העולם לבין הזיקנה והקבלה של המוות הקרב. קדחתנות הנעורים של ויקטור ומאשה עולה יפה עם הצורך הדוחק והאובססיבי כמעט ללוות את כל מעשיהם בהסברים ומניעים והוא מבליט את דמותה המבוגרת, העייפה והיגעה כבר של קתרין ומדגיש את פריחתה המקסימה לקראת סוף הרומן.

הספר מלא נוסטלגיה נהדרת לשנות ה-80 בקריות, שגם אני גדלתי בהן, בדיוק באותה שכונה "של הוותיקים" שבה מתגורר נמרוד. ואף שתהום עצומה מפרידה בין קרית ביאליק שלי וקרית ביאליק של קמחי, היא בכל זאת אותה הקריה. אותו ריח ומגע של קליפות אקליפטוס, אותן נסיעות בקו 57, אותו בית ספר מישל"ב בחיפה ואותו תיכון אורט-דרום. אף שקריית ביאליק היא עיירה, וגם אז היתה, קמחי בוחרת לקרוא לה "היישוב", ובכל הספר לא מזכירה אותה בשמה. אולי אפשר לפענח את הכינוי הזה מתוך המבט של המהגר באותה התקופה: הוותיקים "האשכנזים" עם בתיהם הפרטיים (ברומן הם מכונים "וילות"), הרחובות הירוקים השקטים והאווירה המפא"יניקית הבלתי מעורערת. כל אלה מסמנים את "ארץ ישראל" שעליה למדו בבתי הספר - כל הזר והבלתי מושג והנחשק בעיני המהגר - כל זה מושלך על קריית ביאליק, אף שיש בה הרבה שיכונים ומעט מאוד שיתוף, קהילתיות או חקלאות. מה גם שלקרוא למקום בשמו אולי ממסמר אותו לגיאוגרפיה והיסטוריה כללית וגוזל את המרחב הנפשי שמתומלל לראשונה ברומן ודורש בלעדיות - נוף הילדות כפי שהוא משתקף בזיכרונה של הסופרת ומרכיב את עולמה הנפשי והפואטי.

כאמור, אחד אחרי השני מגלים מאשה, קתרין וויקטור שהם רומו. שניצלו אותם. שלאותם ישראלים מקומיים, שעבורם היו מוכנים לבגוד אפילו בבני משפחתם, הם לא היו אלא שעשוע.

הניסיונות של ויקטור ומאשה לגדוע את הסימביוזה ביניהם, או של קתרין ליצור סימביוזה במקום אחר, נכשלים. כשההשתלבות בסביבה החיצונית לא אפשרית נותרת רק ההתכנסות פנימה. בני המשפחה שבים אל תוך הבית, שגם אם הוא בשיכון מטונף בארץ זרה, הבדידות והכישלון (ולא ה"אין כמו בבית" של המשפחות הנורמטיביות) מחזירים אותך אליו. העמדה הזאת של המהגר - ההקרבה שנדרשת ממנו, ושהוא מוכן לה כי הוא כמה להשתלב עד כדי כך - היא עמדה קשה וחריפה שראוי לתת עליה את הדעת, בעיקר משום שהמחיקה העצמית והריחוק מהשורשים שעשויים לדרוש התערות בחברה חדשה היא דבר מה שהחברה הישראלית התעלמה ממנו במשך דורות, ועודה מתעלמת.

"ויקטור ומאשה" הוא רומן נהדר, שעוסק בנושא שמבעבע כאן זמן רב ונדמה שבא סוף סוף הזמן שבו הוא יכול לפרוץ ולקבל את ביטויו גם בספרות (אולי גם ההתקבלות היפה של "מט ילדים" מאת בלה שייר מצביעה על הכיוון הזה). ייתכן שעתה, כאשר מה שנחשב לשוליים כבר חדר עמוק אל המרכז, התפנה מקום, לצד מרוקו והמעברה ועיירות הפיתוח והערבית, גם לצ'רנוביץ', מוסקווה והקריות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו