בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בכוונה תחילה": אהבה התלויה בדבר

את הספר של תמר הגר מן הראוי לקרוא ולו בשל האומץ והכנות המובעים בו ביחס לחדוות האימהות

4תגובות

בכוונה תחילה

תמר הגר. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 496 עמ', 94 שקלים

האימהות הפכה בעשורים האחרונים לאחד מנושאיה המרכזיים של הסיפורת העברית. בצד סיפורים ורומנים שהוקדשו לנושא, הופיעו בעשורים אלה גם ספרי מחקר רבים (מקור ותרגום כאחד) שעסקו בפניה השונים של האימהות. זה היה רק עניין של זמן עד ששני ענפים אלה ייפגשו: הסיפורת תמצא דרך להכיל את המחקר, ואילו המחקר יהפוך לספרותי/יצירתי יותר. כך, למשל, נמצא ברומן של דריה מעוז, "בית היולדות" (כתר, 2011) דיונים מפורטים בתיאוריות של כמה וכמה חוקרים שעסקו באימהות (בעיקר חוקרים הקשורים לתיאוריית ההתקשרות, ג'יין לידלוף, הארי הרלו, ג'ון בולבי ואחרים).

ספרה של תמר הגר מנסה גם הוא לצמצם את הפער שבין מחקר לסיפורת. לפנינו ספר שקשה למעשה להגדיר את הז'אנר העיקרי שלו. מצד אחד, הוא מציע מחקר היסטורי מפורט על הרג ילדים באנגליה במאה ה-19, לצד מחקר דוקו-ספרותי על שתי אימהות אנגליות שהרגו את ילדיהן. מצד אחר, לפנינו סיפורה האישי של המחברת על חוויית האימהות שלה, על המתח שבין היותה חוקרת/אשת קריירה לבין היותה רעיה ואם, ועל הקשיים הגדולים שעליהם נדרשה להתגבר כדי להשלים את המחקר המובא בספר.

תומר אפלבאום

בפרק הפותח את הספר מספרת המחברת: "הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר ייוולדו לי ילדים". במהלך ההריון היא קוראת במקרה ספר העוסק, בין השאר, באימהות שרצחו את הילדים שלהן, ומחליטה שספרה הבא יעסוק באחת האימהות האלה. הצל-הדימוי של האמא-הרוצחת ממשיך להעסיק אותה גם אחרי שהיא יולדת תאומות, והוא מרבה להופיע במהלך הטיפול המייגע בהן. בהדרגה היא מבינה ש"הדימוי הזה הוא ההשתקפות האמביוולנטית שלי כלפי האימהות, שלא נמחקה גם מול הילדות הפרטיות שלי".

המוטיבציה לכתיבת הספר ולמחקר העומד במרכזו שבה ומופיעה בפרקים הבאים: "החיפוש הזה הוא בשבילי. הסיפורים של אלן וסלינה (האימהות הרוצחות שסיפוריהן מובאים בספר) מאפשרים לי לבקר את הרגעים שבהם אני רוצה להיפטר מהאימהות שלי אחרי שהיא כבר קרתה, בלי לשלם את המחירים. המחשבה הזאת על האופציה של הרצח, סילוק הילדים שכבר נולדו, מאיימת, מפחידה, מרתקת ובלתי נתפסת עבורי. אני חייבת להכיר אותה מקרוב".

את הספר הזה מן הראוי לקרוא ולו בשל האומץ והכנות המובעים בפיסקה הזאת.

כדי לבקר את הרגעים שבהם היא רוצה להיפטר מהאימהות שלה בלי לשלם את המחירים, יוצאת המחברת למחקר בלשי בעקבות נסיבות חייהן של אלן וסלינה שרצחו את ילדיהן באנגליה הוויקטוריאנית. היא אוספת כל פיסת מידע עליהן, על משפחותיהן, על הסיבות האפשריות לרצח, על המשפטים שנערכו להן ועל גזרי הדין. ייחודו של הספר הוא בכך שהמחברת אינה מסתפקת במידע שצברה מתוך הפרוטוקולים של בית המשפט, ממכתבים ומקטעי עיתונות, אלא מנסה להשלים את החורים הגדולים הקיימים במידע שאספה. היא רוצה להביא לקורא את "החיים היומיומיים" של הגיבורות שלה, לתת את הריח ואת הצבע ואת הטעם למה שקרה: "זה משמעותי שהשירותים של הדמות שלי היו בחצר, שהשביל שבו היא צעדה לכפר היה מלא בוץ, שהיא היתה חייבת לכבס בשכר עבור בעלי האחוזה האמידים כדי לא לרעוב ללחם".

כדי לספר את החיים היומיומיים האלה מבקרת המחברת במקומות מגוריהן של אלן וסבינה, ומנסה לדמיין מה חוו ומה הרגישו ואיך קרה שהפכו לרוצחות. כך מביא "בכוונה תחילה", מצד אחד מחקר היסטורי מדוקדק ומתועד, אבל מצד שני לפנינו סיפור שהוא סיפור אפשרי בלבד. במלים אחרות, לפנינו לא מחקר היסטורי אלא מין יצור כלאיים שבין מחקר היסטורי לרומן היסטורי.

בשילוב הזה טמון אחד ממקורות הכוח של "בכוונה תחילה": חייהן של נשים אנגליות עניות באנגליה הוויקטורינית קורמים כאן עור וגידים, והקורא יכול לראות לנגד עיניו את האומללות האלה, ואת העליבות והייאוש שהובילו אותן לרצח.

כדי לקדם את המחקר ההיסטורי שלה, בודה המחברת דמות של היסטוריונית בשם נועה, שהדוקטורט שלה עסק בהיווצרות התפקיד האימהי במאות ה-18 וה-19. הדמות הזאת, שהמספרת שבה ומדגישה שהיא בדויה/מומצאת, מספקת למספרת מידע רב בנושא האימהות. בו בזמן מהווה נועה מעין הרחבה של המספרת עצמה, ובאמצעותה המספרת בוחנת ומקצינה כמה צדדים בחייה.

למשל, אנחנו שומעים שוב ושוב על ניסיונה של המספרת למלא בהצלחה את תפקידה כאשה וכאם לתאומות, וזאת בצד עבודתה כמורה וכחוקרת. חייה של נועה ממחישים מה קורה כשהאיזון הזה בין אימהות לקריירה מופר. היא נוסעת ללונדון לארבעה חודשים כדי להמשיך את המחקר שלה, ובעלה נשאר בארץ ומטפל בילדתם. בשובה ארצה מתייחסים אליה בעלה ובתה בניכור גמור, ובסופו של דבר היא נפרדת מבעלה.

הדגשת אופיה הפיקטיבי/הבדוי של נועה אינה משרתת לטעמי את היצירה. נועה מוסרת שפע מידע היסטורי על אימהות באנגליה הוויקטוריאנית, אבל המחברת מזכירה לקורא שוב ושוב כי המידע הזה מגיע מפיה של דמות בדויה/מומצאת. ההדגשה כי נועה היא דמות פיקטיבית, שהמחברת מעלה על הבמה ומפנה מהבמה על פי צרכיה, מבליטה את אופיו הספרותי (הפוסטמודרניסטי למעשה) של הספר, אבל התרומה הזאת פוגעת במהימנות של המידע שנועה מוסרת ובמוחשיות של תיאוריה.

עם זאת, דומה שחסרונו העיקרי של הספר טמון בכך שהמחקר ההיסטורי שבמרכזו עוסק בשתי נשים עניות באנגליה הוויקטוריאנית. תנאי חייהן של נשים בנות המעמד הנמוך באותם ימים היו לא אחת עלובים ומייאשים, והרג תינוקות היה תופעה שכיחה למדי. הפער בין חיים עלובים אלה לבין חייה של המספרת הוא גדול מכדי שאפשר יהיה להסיק מסקנות כלשהן מן ההשוואה ביניהם.

הגיוני יותר היה לנסות לספר את סיפורן של אימהות רוצחות בנות ימינו, שתנאי חייהן דומים פחות או יותר לתנאי חייה של המספרת (קוראים העוקבים אחרי העיתונות המערבית יודעים עד כמה הרג ילדים על ידי אימהותיהם נפוץ גם בימינו). היינו מפסידים, אמנם, מחקר היסטורי מעניין, אבל מרוויחים תובנות בעניין רצחנות אימהית שאינה תולדה של ייאוש ושל תנאי קיום בלתי נסבלים.

"בכוונה תחילה" הוא ספר בעל אג'נדה ברורה. המחברת מעמידה "בסימן שאלה את הציפיות המקובלות מאימהות", ואת המבנה המשפחתי הפטריארכלי הנובע מהן. ציפיות אלה מבוססות על אמונה באינסטינקט אימהי, על "המיתוס שאומר שכל האימהות בהכרח אוהבות את הילדים שלהן". אני מסופק אם הספר החשוב הזה אכן ישיג את מטרתו.

המחברת פונה כאן לקוראים/ות שמראש תומכים בעמדתה, ומקבלים כמובנת מאליה את ההנחה ש"החיבור המיידי, הטבעי, הברור בין אמא לילדים... הוא בעצם סיפור מומצא, שנוצר-נכתב בהדרגה במהלך סוף המאה ה-19 והמאה ה-20, על ידי פסיכולוגים שונים שפיקחו על עבודת האימהות". ההנחה הזאת מקובלת על חוקרות פמיניסטיות מרכזיות (ראו למשל את ספרה היפה של אליזבת באדינטר, שתורגם לעברית לפני למעלה משנות דור תחת הכותרת "וגם אהבה"). אבל הטענה הזאת אינה מקובלת כלל בציבור הרחב, המשכיל יותר והמשכיל פחות.

כדי לשרת את האג'נדה שלה, היה על המחברת למצוא דרך להעביר את ההנחה הזאת, שעל פיה אינסטינקט אימהי הוא דבר נרכש, באופן סיפורי-חווייתי, ולא להסתמך עליה כעל עובדה מובנת מאליה. עם זאת, "בכוונה תחילה" הוא ספר אמיץ, ספר חשוב ומעניין, המחייב את הקורא לשוב ולבחון את עמדותיו בנוגע לאימהות ולמעמדה של הרעיה/האם במשפחה.

ספרו של פרופ' אברהם בלבן, "תשע אמהות ואמא: ייצוגי אימהות בסיפורת העברית המודרנית", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו