בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עץ, בית, טקס": למה לחנוק את הצעקה

כל תיאור בספרה של אפרת דנון אכן מדויק, אבל התיאורים הרבים נערמים ברצף המדכא כל רצון לבחון את מה שמסתתר מאחוריהם

6תגובות

עץ, בית, טקס

אפרת דנון. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 237 עמ', 89 שקלים

ההבטחה המסוימת שהיתה בספרה הראשון של אפרת דנון, "דג בבטן" (הקיבוץ המאוחד, 2004), התממשה רק בחלקה בספרה השני, "קרח" (הקיבוץ המאוחד, 2009), והיא מתפוגגת כליל בספרה השלישי, "עץ, בית, טקס". היה כוח מסוים בילדות והנערות הכועסות והאלימות שתוארו בספריה הראשונים של דנון, אבל המעבר מן הסיפורים הקצרים לשלוש הנובלות הארוכות הכלולות בספר החדש הוליד טקסטים מייגעים.

העלילות של הנובלות מתמקדות סביב סוגים שונים של אובדן שחווים הורים וילדיהם, והן דרמטיות וטעונות למדי. שירה, גיבורת הנובלה "עץ", התייתמה מאמה ועולמה נהרס, ממש כמו העץ המחורר שעליו היא אוהבת לטפס. אבי המשפחה מתקשה לתפקד מאז התאבדות אשתו. שירה מוצאת נחמה בעישון, מתחילה להזניח את לימודיה, ועלייתה לחטיבת הביניים מוטלת בספק. הנובלה מלווה את נקודת התצפית של שירה, הנזכרת בגעגועים באמה. הנובלה השנייה, "בית", מסופרת דרך עיניהם של הורים שאיבדו את בנם החייל בתאונת דרכים. האם השכולה חשה רגשי אשמה על כך שלא מנעה מבנה לצאת לדרך למרות עייפותו. היא אינה מסוגלת להמשיך לחיות עם בעלה ומנתקת כל קשר אתו. האב, מצדו, מנסה להבין מדוע אשתו מסרבת לראותו ומדוע היא מנסה למכור את הבית שבו חיו עד מות בנם.

האובדן בנובלה השלישית, "טקס", דרמטי פחות. הגיבורה היא אם צעירה, המבקרת את חברתה הטובה, ומגלה שהקשר הנפלא שהיה ביניהן מילדותן אינו קיים עוד, ומסך של ניכור חוצץ בינה לבין עולמה העכשווי של חברתה הרווקה. אפילו העברית של חברת-ילדות שוב אינה העברית של המספרת.

דניאל צ'צ'יק

תחושה של אובדן וזרות מלכדת, אם כן, את שלוש הנובלות, והזיקה ביניהן מתהדקת על ידי כמה וכמה נושאים ופרטי מציאות חוזרים. המחברת חוזרת כאן לסגנונה המוכר, שבו היא מלווה את נקודת התצפית של גיבוריה, ומתארת בפרטי-פרטים כל סיטואציה וסיטואציה. לעתים עולה בידה להעניק לתיאורים אלה שובל משמעות נוסף, המעשיר את הטקסט. כך, למשל, גיבורת הנובלה "בית", שופכת כוס קפה לכיור, ו"הקרום נשאר על מסנן-הכיור כמו עור מת. האוטו נבלם אבל המשכת לנוע. בפנים". התמונה של הקרום, הנראה על מסנן הכיור כמו עור מת, היא מקורית ומדויקת. היא מנומקת יפה על ידי נקודת התצפית שממנה היא נמסרת, ומכינה את הפנייה של הגיבורה לבנה שמת בתאונת דרכים. אבל תיאורים כאלה הם מיעוט ניכר בספר.

על השער האחורי של הספר נכתב כי לפנינו "עולם ישראלי אופייני ונורמלי, שפרטיו והדיאלוגים שלו מעוצבים כה באמינות, מאכלס את פני השטח של כל אחד מן החלקים. אבל מתחת לשגרה הכמו-טריוויאלית, ולמחוות החוזרות שלה, כבושים התהליכים האמיתיים הזורמים כל העת, שבהם גיבורי הספר מדברים אל עצמם". לפנינו אכן עולם ישראלי אופייני ושגרתי, המתואר באמינות: התיאורים של דנון מדויקים והדיאלוגים שלה משכנעים. כאן מסתיימים שבחי הספר ומתחילים ליקוייו.

השגרה בספר זה אינה "כמו-טריוויאלית" אלא טריוויאלית להחריד. הפואטיקה הזאת, המנסה לטעון את פרטי היומיום השגרתיים בעוצמות רגשיות מרומזות, פשוט אינה עובדת כאן. כל תיאור ותיאור אכן מדויק, אבל התיאורים הרבים נערמים זה על גבי זה ברצף משמים, המדכא כל רצון לבחון מה מסתתר מאחוריהם.

אביא דוגמה אחת. דניאלה, גיבורת הנובלה "טקס", מגיעה אל אמה, אחרי שחברתה איחרה לפגישה שקבעו. האמא מנסה לשכנע את דניאלה למדוד בגדים ישנים שחזרו לאופנה:

"דניאלה נעקרת ונכנסת לחדר-השינה. אמא יושבת על המיטה ולפניה ערמת בגדים.

'בואי, שבי'.

דניאלה נשארת לעמוד, לא מתמסרת. כפות הרגליים כואבות לה.

'שבי כבר, נו'.

היא מתרצה ומתיישבת. אמא מרימה את הפריט הראשון בערמה ופורשת על המיטה, מציגה בפניה. 'זאת חולצה שקניתי לפני עשרים או עשרים-וחמש שנה. אבל זה חוזר עכשיו'.

החולצה אדומה, כמעט שקופה, בעלת שרוולים עבים, קשיחים. דניאלה ממששת אותה בעדינות.

'תנסי אותה'.

'לא, אני לא אלך עם זה', היא ממלמלת ונמלאת תשישות, כאילו העצמות שלה מלאות אוויר.

'למה לא, דניאלה? אחר-כך קונים חדשה במאות שקלים'.

בגרון בעירה. היא משתעלת.

'מה יש לך?'

'כלום, אני בסדר'.

אמא פורשת פריט נוסף, שמלה כחולה קצרה בעלת צווארון מלחים ועם כפתורי זהב לכל האורך".

וככה זה נמשך ונמשך, לא על פני עמוד אחד ולא על פני שניים אלא על פני חמישה עמודים תמימים. תיאורי האם והבת אמינים, אבל חסרי כל עניין מבחינה ספרותית. תיאורי הביניים הקצרים, שעניינם מצבה הרגשי של דניאלה, אמורים לטעון את הסיטואציה ביתר משמעות אבל אינם עושים זאת, והקוראים אינם למדים על מצבה יותר ממה שידעו קודם לכן. דנון כמו שמעה על הצורך בדיוק ובאמינות, אבל לא שמעה על הצורך בחסכנות ובקיצור.

הנובלה השנייה, "בית", ממחישה את הבעייתיות של שלוש הנובלות. האם השכולה מתארת את מעשי היומיום שלה, את ההתחמקות שלה מבעלה ואת ניסיונותיה למכור את הבית. היא פונה מדי פעם בפעם אל בנה המת, מעלה זיכרונות הקשורים בו, ובעיקר בתאונת הדרכים שגרמה למותו. הפניות האלה נעשות תכופות יותר ויותר ככל שהנובלה מתקדמת, וארבעת עמודיה האחרונים של היצירה הן פנייה ממושכת אחת של האם לבנה. אבל סיפור התאונה וסיפור מערכת היחסים בין האם לאב מקוטעים מדי והולכים לאיבוד ב-80 עמודי הנובלה, המתארים בפירוט מייגע את מעשיהם של ההורים השכולים. יש כוח מסוים לעמודי הסיום, אבל הנובלה כולה חסרת עניין.

נחוץ נפח סיפורי מסוים כדי לתאר תהליכים נפשיים כאלה או אחרים, אבל את הנפח הזה צריך למלא בפרטי מציאות מעניינים, מקוריים, לא בשגרה טריוויאלית. ניסיונה של דנון לאפק את הצעקה אינו מעצים את הכאב, אלא מחניק ומשתיק אותו כליל.

הפרופ' אברהם בלבן הוא חוקר ספרות וסופר. ספרו "שבעה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו