בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בזעיר אנפין": זה לא בעל, זה אפנדיציט

כשסופר מונע על ידי אמפטיה ולא על ידי סרקזם, להומור שלו יש הכוח לחדור אל הלב. ירמי פינקוס חוזר אל קיץ אחד בלתי נשכח

34תגובות

בזעיר אנפין

ירמי פינקוס. הוצאת עם עובד, 310 עמ', 94 שקלים

תחושת העונג שמלווה את הקריאה בספרו החדש של ירמי פינקוס "בזעיר אנפין" נובעת מכך שאפשר להתמסר לחלוטין למלותיו של סופר שיודע מה הוא עושה, כך בפשטות. הוא מנצח על הלשון, על התחביר ועל מהלכי העלילה באופן משוכלל, מפתה, בוטח ומיומן, ולכן גם מרשה לעצמו להשתעשע ואפילו להשתטות. בספרו הראשון והמצוין, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (עם עובד, 2008), עוד ניכר דוק חמצמץ של שאפתנות יתר; ב"בזעיר אנפין" כבר אפשר לחגוג ניצחון ספרותי ללא סייגים.

ואיזו חגיגה זו! משולחת רסן, אירונית ומצחיקה עד מאוד. כבר זמן רב לא קראתי ספר שהכריע אותי תכופות בפרצי צחוק בלתי נשלטים. ההומור של הספר ממזג את דקות ההבחנה של פיליפ רות, את הפראות הגרוטסקית של חנוך לוין ואת המלנכוליה הדקה של אפרים קישון; ועל אף שאסתכן בניחוש ששלושת היוצרים הללו השפיעו על פינקוס, הוא לא מחקה אותם: בקולו שלו, הוא יוצר רומן הומוריסטי, שמונע על ידי אמפטיה ולא על ידי סרקזם, ובשל כך מצליח גם לבדר וגם לרגש באופן עמוק.

דן קינן

לא מעט תעוזה נדרשה כדי לכתוב את "בזעיר אנפין" על רקע נוף ספרותי שמיוגע ממאמץ לשרטט דיוקן מחמיא ונשוא פנים של החברה הישראלית, על הנעותיה ועל בחירותיה המוסריות. הספרות הישראלית העכשווית נוטה להתגדר בתחומים ידועים מראש: סביב מלודרמות זוגיות יומרניות, סביב סיפורים הירואיים של רעות גברית שעומדת במבחני נאמנות ויכולה להם, או בניסיון לשכתב עבר יהודי ולהצביע בכובד ראש על מורכבותו ועל סודותיו. ובתוך שלושת הענפים הללו של כתיבה ספרותית, שלעתים קרובות גם משמשים זה את זה במשולב, יש מעט מאוד מקום להומור. הם טרודים בפואטיקה של קורבנות - אישית, משפחתית או חברתית. זאת הספרות הישראלית המכובדת, "הרצינית", שפינקוס לועג לחשיבותה העצמית ולנוקשותה, ומציב לה חלופה.

אמנם, לא הכל ורוד בחייהם של משפחות צינמן וזלצמן, שמתגוררות ברחובות הצפוניים של תל אביב בסוף שנות ה-80, עוד לפני שהאזור נהפך ל"צפון תל אביב", על המשמעות המעמדית והפוליטית של המושג. שני ענפים של משפחה זעיר-בורגנית ממוצא פולני נאבקים על פרנסתם: משפחה אחת מפעילה פרפורמריה מאובקת שנמסרה בירושה, ממלכתה של השנייה היא חנות מכולת שכונתית מעברו השני של הרחוב. ועיני שתיהן נשואות אל חלום נכסף: לנסוע יחדיו לנופש בעיירה האוסטרית זייפלד, לפנסיון קטן בהרים, שם יוכלו לפטם את כרסם במיני מעדנים, לרקוד במסעדה הסמוכה ולטייל במפלים. העיניים נשואות לשם, אל "אירופה" הממוזגת והשלווה, הרחק-הרחק מהפרנסה המתמעטת, מהחמסינים ומהפיגועים.

יש מכשולים שצריך לעבור. צריך לגייס כסף לנסיעה ולהתחמק מהאויב הנורא, המשתק, של ביקורות מס ההכנסה. לשם כך הוגה ציפי צינמן הנמרצת תוכנית נהדרת: את פרנסתה היא מוצאת בארגון "תצוגות אופנה" חגיגיות באירועי ועדי עובדים, המלוות בתחרות בינגו, בארוחת ערב ובעיקר בדוכנים של אופנת-סמרטוטים שהדוגמניות מציגות ברוב רושם על מסלול מאולתר, וההמון נחפז לרכוש. היא משדלת את אחותה דבורה שלוסמן להצטרף לעסק, ולהעמיד בו דוכן של חולצות טריקו ומכנסי גולשים עם הדפסי דקלים. דבורה ואחיינה, צעיר עסקני וממולח בשם טוביה השמן, נכנסים ברוב עסק אל "עולם העסקים", שמגיע לשיא תפארתו באירועים ההמוניים בפארק המים בשפיים.

ויש עוד מכשול בדרך לפנסיון האוסטרי: היחסים המשפחתיים הסבוכים וההדוקים, שמונעים בו-זמנית על ידי תחושה עמוקה של שותפות גורל, אך גם של ניצול, קנאה ועלבון.

פינקוס מפליא לתאר את ההווי האשכנזי העירוני של סוחרים זעירים, שההיסטוריה עתידה להעלים את עסקיהם העמלניים תוך שנים ספורות לטובת רשתות ענק אנונימיות. מעמד נכחד, מבויש, מואשם תמידית, שאינו נושא על גבו את בניין האומה או את לקחי השואה, אלא רק מעוניין בנחמות של יומיום: שעוגות הלקח יהיו טריות ושהיציאות בבית השימוש יגיעו כסדרן. היחסים המשפחתיים מונהגים על ידי משפטים מוכרים: "זה לא בעל, זה אפנדיציט", "מי יודע אם בכלל אני אחיה עד אז", "נו, למה כבר אפשר לצפות", "שיאכלו אותי כבר עכשיו התולעים אם אני משקרת, ושיהיה להם בון-אפטי", ובעיקר הקריאה מרוממת הרוח של ההתכנסות המשפחתית: "מי קפה מי תה?"

ובפולניה כמו בפולניה: החשבונאות של המסחר הזעיר נפרטת למאזן אינסופי של יחסים משפחתיים. הטון הוכתב על ידי האם הגדולה של שתי האחיות, הינדה שלוסמן המנוחה, שרוב הימים היתה שפוכה על פניה הבעה של מי שנעשה לו עוול איום, ובני ביתה עמלים ללא הרף לפצותה: "כשטוביה נופל למשכב הוא לא מעז לבקש אפילו כוס מים, שהרי די לו בהצצה חטופה בקלסתר-יגונה כדי להבין שאלמנתו לעתיד כבר קרובה לכרוע תחת הנטל. אבריימלה הבכור מקבל ציון נמוך בהיסטוריה של בית חשמונאים - שבוע שלם הינדה מסתובבת נעלבת כאילו היתה יוחנן הורקנוס בכבודו ובעצמו. הבנות אוספות פרוטה לפרוטה וקונות ברוב עסק מטפחת שיפון כחולה ליום האם - הינדה מעווה לעומתן חיוך חמצמץ (שוב שכחו שירוק יפה לה יותר!) ואינה כורכת את המטפחת לצווארה אפילו פעם אחת".

כך, בשילוב מסחרר של חמיצות מהודקת שפתיים ושל מחויבות נטולת תנאים, של רקיחה סדיסטית של דייסות משפחתיות מבעבעות ושל קרבה שאינה מצויה, צריכות שתי המשפחות להתמודד עם העופות המוזרים שהן מאכלסות: האח אבריימלה, "רווק מושבע" גנדרן; הדודה מאשה, קשישה צפודה וציפורית, רוחשת מזימות וגרגרנית; האחות בינה, שסובלת מפיגור שכלי ועול הטיפול בה אינו מחולק שווה בשווה. דמויות פגומות ונפלאות, שרוצות לזלול בכל פה - או רק לטעום כזית - מהתבשיל הקודח שנקרא החיים.

ובחוץ, סוף שנות ה-80: כריות כתפיים, תמי בן-עמי, קופסאות שימורים בהקפה, תפוס ככל יכולתך. התיאור של פארק המים בשפיים, שם מגיעים העסקים המשפחתיים לשיאם, הוא תמצית מדויקת של כלכלת העונג הישראלית: הנופשים נדחקים לפארק בתורים שאינם תורים, דוחקים ונדחסים, מיוזעים ומרוגשים, ומיד פורצים פנימה בעיניים מצומצמות, דרוכות, לאתר חלקת דשא פנויה שתהיה למרבץ. ומרגע שזו נכבשה - היא נחלה פרטית ויקרת ערך, מולדת איתנה; יש לשמור עליה מכל משמר, אולי להרחיבה מעט כשהשכנים יוצאים לטבילה בבריכה. נפרשות השמיכות, מפוזרות הצידניות, ילדים חלקלקים נאנקים תחת לפיתת קרם השיזוף, מישהו נשלח חיש מהר לרכישות במזנון, בגדים מוסרים, מטפחות נקשרות בזריזות מעל משמנים חיוורים, הרמקולים צווחים בקולי קולות, זבובים מזמזמים בחום היוקד: הכיף מתחיל!

משפחות צינמן וזלצמן נאבקות גם הן על הזכות להנאות החיים, קפוצות ומאומצות ככל שיהיו. חלומותיהן צנועים, ורגע לפני שתרבות ההיפרים והמרקטים והפארמים תכריע אותן, הן נאבקות להשיג מעט רווחה, עוד כמה גרושים, רגע של "שיגעון!" חופשת "לוקסוס" משותפת. וגם אני הקצבתי לעצמי את מסען המשותף לכמה דפים בכל יום, כדי למתוח עד כמה שאפשר את הנאת החיים שהרומן מספק. כשהקריאה בו הסתיימה, נותרתי עם חיוך רחב שממאן להימחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו