בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיר ההשכלה

תגובות

מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות

סראב אבורביעה-קווידר. הוצאת מאגנס, 131 עמ', 69 שקלים

האסוציאציות שמעוררת ברבים המלה "בדואים" רוויות בסטריאוטיפים: גמלים, אוהלים, מרעה, גששים, קפה. וגם: דיכוי נשים, ריבוי נשים, ילודה גבוהה, שמלות שחורות ארוכות ורקומות מתבדרות ברוח המדבר. האסוציאציות האלו אינן לוקחות בחשבון שינויים החלים בחברה הבדואית בישראל ואף בחייהן של נשים בדואיות, המתמרנות בין מסורת לקדמה, ומתמודדות עם כללים חברתיים, שבטיים ומשפחתיים, העומדים מול הרצון לפרוץ דרך.

ד"ר סראב אבורביעה-קווידר היא פורצת דרך. בתם של אם ערבייה שאינה בדואית ואב המוכר כרופא הבדואי הראשון, היא חיה במרחב הישראלי בין החברה הערבית, החברה הבדואית והחברה היהודית. בילדותה נהנתה מכל העולמות אך בבגרותה, ובעיקר כשהגיעה לאוניברסיטה, החלה להבין עד כמה היא מנותקת וזרה בחברה הבדואית, ואף נתונה לביקורת.

זהו השלב בו התחברה מחדש לשורשיה הבדואיים, תהליך שהיה כרוך בלמידה, גיבוש זהות, והתמודדות עם קונפליקטים, ובהמשך, עם שילוב ההתנסות האישית בלמידה אקדמית ובמחקר. "קשה לכתוב על דברים כואבים, במיוחד שאת חווה אותם בעצמך", היא כותבת בפתח ספרה.

המפגש המחודש והמעמיק של אבורביעה-קווידר עם החברה הבדואית היה מבלבל. היא זכתה להערכה על הישגיה האקדמיים, עבדה כמורה בכפרים והתנדבה לפעילות קהילתית. "מצד אחד הייתי אחת הנשים המשכילות הראשונות, אך מצד אחר המשכתי להשתייך מבחינה תרבותית-חברתית לחברה הבדואית בנגב", היא כותבת. "יכולתי לממש את רצוני לבחור במקצוע, אבל לא הייתי חופשייה לבחור לי בן זוג... התאכזבתי כאשר גיליתי כי כוחות שבטיים היסטוריים ביקשו לקבוע את גורלי".

אני מוחדרמה

הכאב והמאבק עוררו בה את הרצון לבחון באופן אקדמי את ההוויה של נשים בדואיות משכילות והובילו למחקר עליו מבוסס ספר זה, המגולל את סיפורי החיים של הנשים הבדואיות שהיו הראשונות לצאת מהכפרים כדי לרכוש השכלה גבוהה.

אבורביעה-קווידר בחנה במחקר גם את השאלה מה עלה בגורלן של נשים אלו לאחר שסיימו את לימודיהן, ואת השפעת ההשכלה שרכשו על חייהן האישיים, המקצועיים והזוגיים.

"אני חושבת שאני 'מוחדרמה', שמשמעו 'אדם החי בשתי תרבויות'", אומרת נור בתחילת סיפורה. כמו כל בת או בן לקבוצת מיעוט, נעות נור ושאר הנשים שאת סיפוריהן בחנה המחברת, בין שתי תרבויות. אך למרות שעולמותיהן של נשים אלו דרים לכאורה בכפיפה אחת, באותה מדינה ואף בקרבה גיאוגרפית רבה, נדמה לעתים כי המרחק ביניהם הוא כמרחק שנות אור. נור מספרת שכילדה, היא התחילה את יומה כרועת צאן. עשר דקות לפני השעה שמונה היתה אמה מגיעה להחליף אותה, כדי שתספיק להתלבש ולרוץ לבית הספר.

בכפר שבו גרה פעל בית הספר עד כיתה ג' או ד', אך היא המשיכה את לימודיה, אחת מארבע בנות לצד 20 בנים. לאחר שסיימה את בית הספר התיכון נתקלה נור בהתנגדות של הוריה להמשך הלימודים, אך היא לא ויתרה על חלומה, פנתה אל מרצים באוניברסיטה וגייסה את עזרתם. אלה פנו אל אביה, והבטיחו לאפשר לה לשוב הביתה לפני החשיכה ולהיות מלווה על ידי אחיה. "אני הייתי הראשונה שנרשמה, לא רק בתחום המקצועי שלי, אלא הראשונה שנרשמה לאוניברסיטה מהכפר", היא מספרת.

כדי להמשיך ללמוד היא הבינה שעליה לפעול בתוך המסגרת המסורתית, דבר שהיה קשה במיוחד סביב שאלת הנישואים. היא לא אבתה להינשא לבן הדוד לו יועדה וביקשה להתחתן עם רמי, אותו פגשה באוניברסיטה. גם כאן היא ביקשה לפעול במסגרת המסורת: רמי בא לבקש את ידה מאביה, כמקובל, אך נדחה שוב ושוב ונור נזקקה לעזרה של בן משפחה, שהסביר שהיא בחרה באדם השייך לקבוצה שמקובלת על השבט ועל המשפחה. ובכל זאת, לרגע היא לא חשבה לעזוב את הבית או המשפחה. בספר היא אומרת: "לא אעשה (זאת) להורים שלי שתמכו ועשו המון דברים למעני... (הדבר) בידכם, או תחתנו אותי או לא תחתנו אותי, אתם חופשיים... לא אעזוב אתכם, ולא אברח עם אף גבר בעולם, אתם היקרים לי".

"אני הראשונה שיוצאת מהשבט, הייתי חייבת להיות דוגמה ומופת", היא אומרת ומסבירה שחששה שאם תנהג שלא כראוי, הורים אחרים ימנעו מבנותיהם לצאת ללימודים גבוהים.

17 נשים, שנור היא אחת מהן, שיתפו את אבורביעה-קווידר בסיפוריהן, ומהן היא למדה על הדרה, על כוח ועל אהבה בחייהן, ועל השוליות שהן חוות כנשים בחברה פטריארכלית מסורתית, כבדואיות בחברה הערבית, וכחלק מהמיעוט הערבי בישראל.

מכיוון שכחוקרת היא באה מתוך החברה הנחקרת, היתה אבורביעה-קווידר ערה לקרבתה לנחקרות, ולעתים אף חלקה אתן את סיפורה האישי. היא מציגה את הבדואיות הראשונות שיצאו ללמוד כגיבורות: הן ביצעו שינוי חברתי והצלחתן סללה את הדרך עבור הבאות אחריהן, שכן הן הוכיחו כי אפשר לשלב בין שני העולמות - לרכוש השכלה ומקצוע, אך גם לשמר את אורח החיים הייחודי ואת המסורת של החברה הבדואית.

בזכות הקונפורמיות

לראשוניות הזו היה מחיר. באוניברסיטה או במכללה הן לא יכלו להיות "כמו כולן". היה עליהן להקדים ולצאת מהכפר המרוחק - מלוות בגברים - כדי להגיע לשיעור הראשון, לסיים בשעה מוקדמת כדי שיצליחו לחזור לכפר לפני רדת החשיכה, כדרישת הגברים במשפחה, וללמוד לאור מנורת נפט בכפרים שאינם מחוברים לחשמל.

אך הן חוו העצמה אישית והובילו לשינוי בקהילה, באמצעות הרחבת מעגלי ההשכלה של נשים נוספות. היה לזה מחיר אישי. הנשים האלה הבינו כי יצליחו להשיג את מטרתן וללמוד רק בתנאי שיישארו מחויבות למסורת, שכן רק בזכות הקונפורמיות בתחום האישי והתרבותי הן זכו לתמיכה שאיפשרה להן לרכוש השכלה.

המחיר הכואב ביותר היה בתחום הרגשי. הן נחשפו לאפשרות של נשים אחרות לבחור את בני זוגן על פי נטיות לבן, על בסיס אותו מושג חמקמק המכונה "אהבה". אך הן עצמן לא זכו באפשרות לבחור בן זוג מחוץ לגבולות השבטיים ונאלצו להסכים לנישואי שידוך בתוך המסגרת השבטית והמשפחתית, על פי כל כללי המסורת.

אחת מהמרואיינות, שהסכימה להינשא בשידוך, אמרה: "הקושי היה להיפרד מדבר שמאז שיצאת לעולם הוא חי בתוכך. רגשות, להיפרד מהרגשות שלך שחיים בתוכך".

למרות חזרות תיאורטיות ותוכניות רבות, שפוגמות לעתים ברצף הקריאה, ספרה של אבורביעה-קווידר הוא מסמך מרתק המאפשר מבט בלתי שגרתי, שובר סטריאוטיפים, אל חלק מהחברה הישראלית שמזוהה אצלנו פעמים רבות מדי עם נחשלות.

במאמר שבספרה "נשים פלסטיניות בישראל: זהות, יחסי-כוח והתמודדות", אותו ערכה ביחד עם נעמי וינר-לוי (מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 2010), מציגה אבורביעה-קווידר שלושה טיפוסי זוגיות של הנשים המשכילות הבדואיות. הראשון הוא "הגיבורה הטראגית", שוויתרה על אהבה אסורה כדי לרצות את השבט וכדי לא לפגוע באב או באח שנתנו לה חופש. נשים בקטגוריה זו נישאו בכבוד ולא מאהבה, או נתפשו כחריגות שיכולות להינשא רק לחריג (כאשה שנייה או לגבר גרוש).

הטיפוס השני הוא של ה"מקדימה את זמנה" - נשים שמצאו גבר ראוי לו רצו להינשא, אך ויתרו עקב התנגדות משפחתן. והטיפוס השלישי הוא של זו ש"אין דומים לה", דהיינו שאין במערכת השבטית גבר הדומה לה ושהיא מוצאת כי הוא ראוי להינשא לה. היא נתפשת כ"אחרת", בין אם היא בוחרת ברווקות ובין אם היא נישאת על פי כללי השבט, לאדם שאינו תומך בבחירות שלה.

אבורביעה-קווידר מצאה כי בניגוד לתפישות הרווחות לגבי נאורות, המזוהה עם חירות, ההשכלה בחברה הבדואית בישראל יוצרת משמעויות מורכבות יותר. ההשכלה הופכת את הנשים ל"מיוחדות", מקור לכבוד, כוח והערכה עבורן ועבור משפחותיהן, אך היחס אליהן הוא דו-ערכי, שכן חייה של האשה הבדואית המשכילה אפשריים רק במסגרת התרבות השבטית הקיימת.

על הנשים להתמודד עם הפער בין ההשכלה לבין התרבות וכן עם ניכור ותסכול הדורשים דיאלוג מתמשך ואף מאמץ יתר בתרומה לקהילה ובשמירה על כלליה. "בהתנהגות קונפורמית, הן השפיעו על אבות אחרים מקהילותיהן לשלוח את בנותיהן לצאת ללמוד, מאחר שאבות אלה השתכנעו כי דור הלומדות הראשון לא הפר את המודל הנשי או את הסדר החברתי", היא כותבת. הן היו "חיל החלוץ, גשר מתווך".

דורית אלדר-אבידן היר דוקטור לעבודה סוציאלית. ספרה, "בשם הילדים", יצא בהוצאת עם עובד

מיכל פתאל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו