בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החצי השני של הלילה": פצצה שלא מתפוצצת

לשפרה קורנפלד יש חוש למבנה ולתיאור דמויות, ואוזן טובה ללשון של דמויותיה. עם זאת, הבעיה הגדולה של הספר היא שאין בו כל חידוש

44תגובות

החצי השני של הלילה

שפרה קורנפלד. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 251 עמ', 94 שקלים

מלחמת התרבות שפירנסה את ספרות ההשכלה העברית הולידה סיפורת שהיו בה יסודות סאטיריים מובהקים בצד יסודות של רומנסה: צעירים תמימים ואוהבים השואפים להתחתן נתקלים במחסומים חברתיים, בדמותם של רבנים או חסידים מושחתים, השואפים להשיא את האוהבים לבני זוג אחרים. כמובן, כדרך הרומנסה, האהבה מנצחת בסופו של דבר וגוברת על כל הקשיים. הרומן הראשון של שפרה קורנפלד מזכיר מאוד את הסיפורת הנשכחת ההיא, בהבדל גדול אחד: הסאטירה איבדה את שיניה, איבדה את רצונה להיות גורם משפיע בחברה היהודית. מרדכי דוד ברנדשטטר נהפך לנעמי רגן, פרץ סמולנסקין ליוכי ברנדס.

הרומן, המבוסס במידה רבה על חייה של המחברת ועל חיי הוריה, מספר את סיפורה של כת יהודית-אמריקאית, שמייסדה מוצא לו מרחב מחיה בכפר ערבי נטוש לאחר מלחמת ששת הימים. הגורו של הכת, ישרואל ויסגלאס, הוא דרשן יהודי אמריקאי כריזמטי, שכוחו בעיקר בגיוס כספים ובשאיפות אישיות מרקיעות שחקים, שבשמן הוא מציג עצמו כרב למרות שלא הוסמך מעולם לרבנות. השאיפות האלה מוצאות להן פורקן כששנורר-מאכר אמריקאי אחר, שדלתות המוסדות הישראליים פתוחות לפניו, מציע לו לתפוס מהר את בתיו של הכפר הערבי הנטוש בשולי ירושלים, ולהקים לו שם קהילה משלו.

ארכיון: ינאי יחיאל

היכן ימצא ישרואל את חבר אברכיו? לא אלמן ישראל: ליד הכותל המערבי מסתובבים תמיד יהודים אמריקאים צעירים, אובדי דרך, ואותם הוא שולה אחד-אחד ומביא לקהילתו. איך יחזיק נוודים מחפשי דרך אלה במקום אחד? בעזרת הטפות חוצבות להבות ובעיקר באמצעות אספקה קבועה של סמים ("שימחעס", או "ויד" בלשון אנשי המקום, שלשונם יוצרת זיווגים מזיווגים שונים בין עברית, אנגלית ויידיש).

חלקו הראשון של הרומן מתאר, אם כן, את צמיחתה של הכת הסגורה הזאת, את הרקע של אנשיה, את מנהגיה, ואת הדרך שבה מממנים ה"רעבי" ועוזריו את המקום, באמצעות רשימות תלמידים פיקטיביות המוגשות למשרד הדתות ובאמצעות מכתבים חודשיים להורים האמריקאים המודאגים.

על חלקו השני של הרומן משתלטת הרומנסה. דבורה, שהגיעה כילדה עם הוריה מארצות הברית היישר לזרועות הכת, מאוהבת מילדותה ברובן, בנו הבכור של ישרואל. מה לעשות ששמשון, תלמידו הראשון של הרעבי ויד ימינו, מתאהב גם הוא בדבורה, ואינו מסתפק יותר בכך שהוא שוכב עם כל בחורה חדשה שמגיעה למקום (ומזהיר אותה לעזוב את חדרו בחשאי פן יבולע לשמה הטוב). מכיוון ששמשון מאבד לגמרי את ראשו ומשתגע, מחליט הרעבי לשדכו לדבורה בת ה-15, למרות הפרש הגילים שביניהם, ושלום על ישראל.

כצפוי ברומנסה מסוג זה, האהבה מנצחת בסופו של דבר: "כשנכנסו בפתח ביתם החדש, לא נישק החתן את המזוזה בפיו, אלא את כלתו סמוקת הלחיים. וכשהטתה את ראשה לאחור, החליקה המטפחת הלבנה, חושפת את ראשה המגולה, הכי יפה על ההר. 'רובן, תראה', אמרה והצביעה. על אדן החלון נח ספר, כמו עוגה שמניחים להתקרר".

מדוע הספר שעל החלון מסיים את הרומן? כמו בסיפורת המשכילית, עלילת התפקרות נלווית לעלילה הרומנסית. אחת מנשות הכת הנידחות מחזיקה בביתה סיפורת אנגלית ואמריקאית, ודרכה מתוודעת דבורה לספרות הזו. יתר על כן, הסיפורת הזאת מחזקת את קשר המבטים המתקיים בין דבורה לרובן ומעצימה את אהבתם.

למחברת יש חוש למבנה (חתונתם של דבורה ורובן פותחת וסוגרת את הרומן), לתיאור דמויות, ויש לה אוזן טובה ללשון של דמויותיה. הקוראים יכולים לראות לנגד עיניהם את הווי הקהילה שעל ההר, את הדינים והמנהגים המקובלים במקום, את חדר המוסר שבו מתוודים תושבי המקום על חטאיהם האמיתיים או המדומים, ולשמוע את לשון השעטנז של התושבים. עם זאת, מקום רב מדי מוקדש לתיאור אורח החיים החרדי, תיאור שהוא אנתרופולוגי-הלכתי ביסודו: "רפואל, מתוקף תפקידו כבעלבית, תפס את העמדה שליד הכיור והסביר לכל אורח בתורו כיצד יש למלא את הנטלה ואז למזוג את המים במשורה, ימין מוזגת על שמאל ומעבירה לשמאל שמוזגת על ימין באצבעות פסוקות ורפויות, שלא תיוותר פיסת עור יבשה. ושוב ימין ושוב שמאל, שלוש פעמים לסירוגין, ומנערים את שאריות המים לפני שמנגבים שלא לבוא לידי סחיטה", וכך הלאה והלאה.

הישגיה הסגנוניים של קורנפלד אינם טמונים בניסיון למסור את לשונם של בני המקום, אלא דווקא באותם מקומות שבהם היא מאמצת את נקודת ראותם של גיבוריה ואת העברית המסורתית המשמשת אותם. במקומות אלה היא מצליחה לעתים לכתוב משפטים המפתיעים בניקיונם ובהדהודיהם העשירים, על רקע עברית הפח של רוב בני דורה. אבל ניסיונה של המחברת להעניק משמעות סמלית לתיאוריה הוא לא אחת פשטני ומגושם. כמה פעמים אפשר לקשר בספר אחד את ריח החרוב לריח הזרע?

עם זאת, הבעיה הגדולה של הספר היא שאין בו כל חידוש. על מצבם הנפשי של הבאים בשעריה של כת כזאת ידענו מזמן, על הרשימות הפיקטיביות המוגשות למשרד הדתות קראנו ואנחנו עדיין קוראים, על המחסה שמעניקה כת חרדית ליצרי המין של גבריה ועל מעמדן המחפיר של הנשים בחברה זו, קראנו שוב ושוב במאתיים השנים האחרונות.

בעיה מרכזית אחרת היא דרך טיפולה של קורנפלד בגיבוריה. יש חן מסוים בטון הסאטירי שבו היא מציגה את מעשי השחיתות של גיבוריה, אבל זוהי סאטירה-לייט, סאטירה שנועדה לשעשע, למצוא חן, להימכר-היטב. ככל שהרומן הולך ומתקדם כך משתלטת עליו הרומנסה, עד הסוף-הטוב הבלתי נמנע. הטריק העלילתי המאפשר את הסוף-הטוב רחוק מלשכנע. לשפרה קורנפלד היתה פצצה ביד, והיא העדיפה לתלות עליה פרחים ולהציג אותה לראווה כאילו היתה קישוט.

הפרופ' אברהם בלבן הוא סופר וחוקר ספרות. ספרו "תשע אימהות ואמא: ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו