בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לקסם הבא אזדקק לכנפיים": כמה עמוק השדה

כמו ילדים המטפסים על דגם של מולקולה בגן מאיר בתל אביב, כך אפשר לטפס על 111 הסיפורים של אלכס אפשטיין. אבל אי אפשר לדעת באיזה קסם זקוקים לכנפיים לפני שמטפסים

תגובות

לקסם הבא אזדקק לכנפיים: 111 סיפורים קצרצרים

אלכס אפשטיין. הוצאת כרמל, 119 עמודים, 79 שקלים

1. על עטיפת ספרו המקסים של אלכס אפשטיין מצויר פיל. הסיפור הקצר והנוגע ללב, שבו מופיע פיל ומופיעים ריסיו הארוכים, נמצא בעמוד 109. איכשהו, ואף על פי שמדובר בסיפור קצר שבקצרים, הוא מטפל בטווח שבין ילדות לזיקנה: האדם נזכר בפעם הראשונה שבה ראה פיל (כלוא, בגן חיות), עם הוריו, ומבין למה אין לו פנסיה.

2. הסיפור הקצר המוצלח בקובץ זה של 111 סיפורים קצרצרים נקרא "ירושלים" והוא נמצא בעמוד 46. "ירושלים" מאפשר השלמת פערים דרמטית, כמו שמלמדים בחוג לתורת הספרות, ובמובן זה הוא מושלם וגם מפחיד: "'תראה את החרציות', הורתה האשה לילד ביד ימינה, 'בשדה הזה ניצבה פעם הכנסת'".

3. כמה נושאים חוזרים בווריאציות בספרו של אפשטיין, ואחד מהם הוא ההקבלה בין התפוררות הנייר להתפוררות גופנית. יש בו שתי חוויות חיים בולטות, המתוארות בדרגות שונות של בהירות: לידת ילד וטיפול בהורה-סב קשיש בבית אבות. העולם האפשטייני הוא לירי, פנטסטי, נשען על בורחס, על "האודיסאה" כפרדיגמה תרבותית מרכזית, על השאלה אם ספרות יכולה לתאר את העולם ואיך העולם נחווה על ידי סופר. הוא פילוסופי במובן הטוב של המלה. אבל לעתים, ובאופן מסוים, דווקא בשל עדינותו יוצאת הדופן, האיפוק והנטייה למחשבות על ספרות ובחינה מחדש של מושגים כמו שיר הייקו וסיפור זן - קורה שהוא מדבר בריחוק מסוים על חוויות החיים הקשות ביותר להתמודדות. אולי ההימנעות הזאת מדיבור ישיר, ולעתים גם מגוף ראשון, גורמת לכך שמצד אחד חוויה כמו לידת ילד וההפיכה להורה, מתוארת כאירוע שקרה ל"רוח רפאים" בכמה סיפורים.

מצד שני, כשהפרוזה האפשטיינית מתגברת על ההימנעות שלה מצער שאינו מתווך בנפלאות, היא נהפכת ל"עומק השדה", סיפור פשוט על פגישה עם אח ערבי במחלקה הגריאטרית בתל השומר, שמעולם לא נסע לחוץ לארץ, וסועד את הקשישים שנעשים תלויים בו, נזקקים וחסרי ישע. הסיפור הזה נמצא בעמוד 48 וכדאי מאוד לקרוא אותו.

4. הסיפורים הארוכים יותר בקובץ הם סיפורים "רוסיים" במסורת גוגוליסטית מצחיקה ונוראה, הנבנית על חוויות ילדות, זיכרונות ודמויות מעולם שבו הקושי הכלכלי עצום, שאין בו שפע, שהמשפחות בו קטנות מאוד, ושאירוניה עצמית היא סוג הדיבור המקובל, המאזן בין ביקורת על אכזריותו של העולם לבין קבלת הדין. כל אלה משתלבים ביחס מעריץ, לא רק לספרות, לנגינה או לציור, אלא ל"תרבות" באופן כללי, כסוג של חוויה החורגת מעל האפרוריות של המציאות שיש לקבלה כמות שהיא דווקא.

סיפור כזה הוא "סשה זן", בעמוד 59, שיש בו הכל, כולל תעלומת רצח של מדקר סיני. ויש עוד אחד. סיפור נהדר-נהדר, משפחתי, בעמוד 113, ושמו "המוזה של בוריס אנטוליביץ' אפשטיין", שגיבורו מתרגם את "האודיסאה" מרוסית ליידיש.

מה שנעשה ברור במשך קריאת הסיפורונים של אפשטיין הוא שהספרות הרוסית והספרות הישראלית הן אחיות. חוש ההומור של האחת מתאים מאוד למציאות של האחרת. ועולה גם המחשבה, שאם יש סופרים אחרים הכותבים סיפורים פלאיים - המקור שלהם אינו רוסי.

5. כמו ילדים המטפסים על דגם של מולקולה בגן מאיר בתל אביב, כך אפשר לטפס על 111 הסיפורים של אלכס אפשטיין. אבל אי אפשר לדעת באיזה קסם זקוקים לכנפיים לפני שמטפסים. צריך לטפס.

אי-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו