בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יחסי הסודיים עם קרלה ברוני": טעם החטא

בקובץ הסיפורים של עלא חליחל אין לכאורה התרחשויות גדולות, אבל הרי גם הדילמות הקיומיות הן בסופו של דבר עניין יומיומי

5תגובות

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני

עלא חליחל. תירגמה מערבית: ברוריה הורביץ. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 223 עמ', 89 שקלים

אקט התרגום הוא פעולת בגידה ממעלה ראשונה, טעמו החמצמץ-מתוק עולה אף על טעמם של הגופים השותפים לאסורים שבחטאים. התרגום מחייב אותך לנטוש את הגוף-השפה הראשונה ולהצטרף-לשכב עם הגוף-השפה השנייה. ישנן שפות שיכולות לחיות ביחד באותו מרחב היסטורי, ואז חטא הבגידה סביר ואף רצוי. אחרות פשוט לא יכולות לחיות ביחד בגלוי; במקרה הזה התרגום הורס או שולל את הצורות הקודמות ומייצר נוכחויות חדשות. נראה כי יחסי התרגום בין הערבית והעברית הם מהסוג השני. על כן, כשהחלטתי לכתוב על ספרו של עלא חליחל, נטשתי את הטקסט הערבי של הסיפורים האלה, שקראתי לא מזמן.

ההתמקדות בקובץ הסיפורים שיצא בעברית היא בגידה ממדרגה שנייה. והיא לא רק מוצדקת, אלא על גבול החובה הספרותית והמוסרית. משל לראות את הבן כאבא שלו, רק קטן יותר.

איליה מלניקוב

קובץ הסיפורים "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" מסכם עשור של כתיבה ספרותית. יש בו מן הטעם של קובצי ביכורים, ויש בו מן השלב ה"בשל" יותר. למרות השונות הזו, אפשר לאגד את הסיפורים לפי כמה מאפיינים משותפים. מאלה אני רוצה לבחור בשניים עיקריים, שדרכם אפשר להציג את הקובץ כאמירה אסתטית על המציאות ועל הספרות ועל מה שקיים ביניהן, ואולי אף להשתעשע בנבואה על מה שיקרה.

המאפיין הראשון תוכני - כל הסיפורים עוסקים בחיי היום-יום של הפלסטינים שחיים תחת המשטר הישראלי "האזרחי", כאשר היומיומיות הזו של חייהם נקבעת במידה רבה על ידי אותו מצב "בלתי-ניתן-לפתרון". למשל, דרכון ישראלי לעומת זהות לאומית פלסטינית; יחס השלטון לעזה לעומת יחסו לעכו; סובייקט פלסטיני שרוצה להשתחרר לרגע מעומס הקולקטיביות שלו; או אשה הנתונה תחת לחץ טחנת-הכוח-הגברי.

אי-פי

המאפיין השני הוא סגנוני - למרות שהמצבים המתוארים הם לרוב מהסוג הבלתי פתיר, הסגנון הדומיננטי בסיפורים הוא של כאילו-שפע אפשרויות, של העידן שלאחר הקונפליקט. המחבר אורג פרטים קטנים שיחדיו עושים רושם של חיי יום-יום עשירים, ססגוניים ואף פורחים. כדוגמת התיאור הבא: "נכנסתי למעלית ועקבתי אחר מספרי הקומות המתחלפים עד שהגעתי לקומה הרביעית. בינתיים שקדתי במוחי על נוסחת הפיוס" (עמ' 25). או, למשל בסיפור "קפה וקרואסון": "קרני השמש הפציעו מבעד לעננים. ויקי הגבירה את קול הרדיו שעמד על דלפק ארוך לצד מכונת קפה מודרנית, כוסות פלסטיק, מכסים, מפיות נייר, ושתי קופסאות עץ - אחת לסוכר ושנייה לשקיקי התה".

המיזוג בין שני מאפיינים אלה מרכיב דמויות שהן לכאורה חסרות עומק פנימי. לאורך הקובץ, הדמויות עסוקות בחיי היום-יום שלהן. חלקן עסוק במרדף אחר הנאות קטנות, כמו לאונן לפני השינה (אפילו אם קרלה ברוני ישנה לצדך, ואולי דווקא בגלל זה) או להרוויח 1,000 שקלים ממכירת קפה, או להשיג דג חינם, או לתפור פתח באוהל במחנה פליטים. דמויות אחרות עסוקות בלפתור בעיות אישיות, שאף על פי שבחלקן טמונות שאלות קיומיות, הן מוצגות דרך מעשים קטנים ובטון מינורי למדי. לדוגמה, הסיפור "שיהיה" עוסק בבני זוג שנודע להם שתינוקם צפוי להיוולד עם נכות קשה מאוד. הבעל תומך בהפלה, האשה מסרבת. ואז אנו בחדר הלידה ושניהם מאושרים מהתינוק הנכה, והם באמת מאושרים.

לעצור את השעון

בקובץ זה אין התרחשויות גדולות שקורות במציאות, והסתירות השונות והדילמות הקיומיות מושהות על ידי שתי צורות מבניות:

הצורה הראשונה של ההשהיה היא דחיית ההתרחשות על ידי עיסוק בדרך אליה. כך מתפתחת ציפייה ל"אירוע", מבלי שזה בעצם יתרחש בשום שלב בסיפור, ולרוב הנעילה די פשוטה ושקטה. כך למשל, הסיפור "האוהל" (היחיד שלכאורה אינו עוסק ישירות בחיי היום-יום של הפלסטינים בישראל היום) מתאר משפחת פליטים אחרי 1948. האוהל דולף, ומי הגשם לא מפסיקים למלא אותו. איש התחזוקה של מחנה הפליטים לוטש עיניים באם המשפחה, אבי המשפחה עומד חסר אונים, ואז הבן חמאדה מראה לאיש התחזוקה את הדרך החוצה. חמאדה, בתמונת הסיום מלמד את האב להתבונן בעולם דרך חור השמים, ולא דרך חור האוהל. לא מגיעים לשמים, רק מביטים אליהם. ואז נשאלת השאלה ה"ילדותית": לאן נעלם האירוע?

הצורה השנייה של ההשהיה, היא יצירת תחום מדומיין כהמשך ישיר של המציאות החושית הרציונלית; ההתרחשות עוברת אל מה שמדומיין, או שההתרחשות מגשרת על הפער בין המציאות לבין מה שמדומיין - בהיותו מציאות שנייה.

שתי הדוגמאות הבולטות בעניין זה הן הסיפורים "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" ו"חלום לבן". בשניהם, התוכן עוסק בהיבטים שונים בחיי הסופר; כאלה שנושקים לאקט הכתיבה, ובעצם מאפשרים אותו. בראשון זו הדירה שהסופר לוקח לו כמשרד כדי לעבוד בה, בשני זה הספר ואתריו החברתיים, כמו ספרייה ציבורית, חנות ספרים ומדפי ספרים בבית. רגע הכניסה אל התחום המדומיין הוא רומן אהבים עם קרלה בסיפור הראשון, והיעלמותם של ספרים והופעת איש לבן בסיפור השני. עולה שאלה בנוגע לפשר ההשהיה הזאת, והקשר שלה עם עבודת הסופר, כלומר עם פעולות הכתיבה והקריאה.

הקובץ כולו מתאפיין בעיקר בהיעדר-האירוע: אין כאן פסגה או דילמה אחת בסיסית, אלא דרכים שיכולות להוביל לפסגות נמוכות קומה. האירוע הוא עצם הכתיבה והקריאה, והתובנה של המחבר עליהם. על כן, אין זה מפתיע שרבים מהסיפורים עוסקים בסופר ובפעולת הכתיבה, אם ברמת התוכן ואם ברמות האחרות של היצירה.

הסיפור "כותב סיפורים" מאגד את המרכיבים האלה, ומציג את רגע היעלמות האירוע כרגע הולדת הסופר. הסיפור מתחיל בהצהרה שאף אחד לא יודע היכן או מתי התרחש האירוע, וזאת מבלי לציין באיזה אירוע מדובר. ואז הסיפור מקבל הקשר מאוד ספציפי: מפתן הבית של חאג' מוחמד כאתר התרחשות חברתית, שבו שוהה המספר, ודרכו הוא מתאר את התהוותו ככותב סיפורים. יום אחד עצרה מכונית זרה מול מפתן הבית, מישהו צעק: "זה הם, זה הם". החאג' ביקש מהמספר שירשום את מספר לוחית הרישוי של המכונית, אבל הוא לא הספיק כי לא היה לו עט. מאותו יום הוא נושא אתו עט. בהתחלה כתב את הסיפורים ששמע, אחר כך התחיל לכתוב מהדמיון. "כותב סיפורים" מספר את סיפור המספר בקובץ כולו.

הסיפור הזה, שבו מושהית ההתרחשות על ידי תחבולות מבניות ומועברת לזמנים ולמקומות אחרים, מבליט את שלד הקובץ המעניין הזה. לאור שלד זה עולה לה שאלת הבשר, הדם ונוזליו האחרים של הטקסט. אם תרצו זו הבגידה השלישית - זהו ההקשר החברתי-היסטורי שמאפשר, או למעשה מחייב, את יחסיו הסודיים של עלא חליחל עם קרלה ברוני. זאת בגידה מכיוון שאנו נוטשים את הטקסט גופו בדרכנו אל גוף העולם דרך גוף ראשון מחבר.

אם בדרכנו החוצה מהטקסט נתעכב על העטיפה של הקובץ, נגלה שבעצם ישנו טשטוש עקבות של זהותו הלאומית של המחבר. לא מחיקה, אלא טשטוש. על הכנף הפנימית של העטיפה הקדמית של הקובץ מופיעות תמונה של הסופר וכמה מלות הגדרה: "עלא חליחל מתגורר עם אשתו ובתו בעכו. פירסם ארבעה ספרים בערבית. 'יחסי הסודיים עם קרלה ברוני' הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית". ובכן, מי גר בעכו וכותב בערבית ולפעמים בעברית? מעבר לאישי ולאינטימי - ההגדרה מחזירה אותנו לגוף הכתוב.

כך המצב "הפלסטיני" שבספר מושהה במשך העלאת האסוציאציה "עכו-ערבית-עברית" בקשר ל"עלא חליחל". אה, הוא בטח פלסטיני. האם הסתירה נהיית משמעותית פחות? האם זה תמרון שבו המדוכא מצליח להתחמק מכלוב הזהויות הקולוניאלי? מי מעוניין להגדיר פלסטינים על סמך מקצועם, עיסוקיהם וכדומה? בכל פעם ששכנתי היהודייה בחיפה שומעת אותי מדבר עם הבנות שלי ברחוב, היא אומרת לי בנימוס זקנים חביב: "אתה רופא שיניים, לא?"

תרגילי השהייה

בניגוד לחברות מודרניות אחרות, החברה הפלסטינית אינה מאופיינת במוסדות, מערכות, תהליכים וכיוצא באלה, מושגים מקלמרו של הסוציולוג המצוי. החברה הפלסטינית, בהקשרה הקולוניאלי, משעתקת את עצמה דרך האירוע, כלומר דרך התרחשות שיצרה את רוב ההקשרים החברתיים, החומריים והסמליים: המוסדות, המערכות והתהליכים הם הרקע, המערך התומך של האירוע. מיותר לציין, שהאירוע המכונן הוא טרגדיית 1948.

עלא חליחל בסיפוריו דוחף קדימה את מבנה החברתיות הפלסטינית, ומשהה לרגע את האירוע כדי שיוכל להתבונן באפשרויות השונות הטמונות בו. התבוננות זו מציגה את האירועים הקטנים שהאירוע הלאומי הגדול דחק אל הרקע; את רגעי השפע מול המאבק הסגפני. זאת ועוד, התבוננות זו פוסחת על הגיבור כדי, למשל, לשבת עם זקנה בתולה אחת שמחפשת זיון טוב באחר צהריים משעמם למדי (בסיפור "הטבח"). כך, בעצם, אנו רואים שתרגילי ההשהיה משקפים את המלכוד - את חוסר המוצא שאליו נקלעה חברה זו.

הפתרון המוצע ברמה הספרותית הוא בעצם חזרה אל היום-יום שמסתתר מאחורי האירועים הגדולים, שלרוב נשכחו אי שם תחת צל כבד. אז נראה שהפלסטינים התעייפו מעצמם, ומחפשים דרכים לצאת מהכלוב הקולוניאלי, אפילו אם זה דרך החטא - נטישת הפלסטיניות שלהם. זו תהיה בעייתם הגדולה של הציונים, כי אז מה יעשו עם עצמם? איפה, ועל מי יממשו את זהותם הבלויה ממילא? טוב, אז מה היה חטא הציונים הראשון?

הד"ר איסמאעיל נאשף הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

קרלה ואשתי

קרלה חיבקה אותי מאחור, עוטה בורקה וגלימה שחורות ככל אשה המסתירה את גופה הסוער תחת סמל הצניעות והטוהר. בעודי חבוק בזרועותיה חדר לאפי ריחן של הבורקה והגלימה, ריח תעשייתי של אריג קל הטומן בחובו חום ובכך מסגיר את זולותו. באחת התקשה איברי בזיקפה ערבית.

"יקירתי, תני לי לעבוד עכשיו, אחר כך נדבר", עניתי נבוך לשאלה הבלתי צפויה של אשתי אם עודני אוהב אותה.

"נמאס לי להיות לבד! בוא תכתוב כאן ויותר לא אציק לך".

"זה לא ילך".

"למה זה לא ילך?"

"כי אני צריך להיות לבדי כשאני כותב, ככה אני..."

קרלה חיבקה אותי מאחור, מעסה בשלווה ונחת את חזי ואת בטני. הדלקתי חצי סיגריית מריחואנה שלקחתי מהמאפרה, שאפתי ממנה שאיפה עמוקה ופלטתי את העשן לאוויר, נהנה ממגע ידה. הושטתי לה את הסיגריה ונעצתי את עיני במקום שבו אמורות להיות עיניה תחת הבורקה השחורה. ראיתיה מניחה את הג'וינט בפיה מעל הבורקה, שואפת ממנו ופולטת עשן לבן סמיך מבעד לאריג הבורקה השחור, משל היה הוא ענן בחלום מתוק החובק את החולם בעודו ישן.

"אתה מעשן חשיש?" נשמעה במפתיע שאלתה של אשתי.

"ביי, אני צריך לעבוד".

"אתה כותב סיפור או מעשן חשיש?"

שמעתי את המשפט האחרון של אשתי וניתקתי את השיחה. קרלה נשפה את עשן הג'וינט, מלטפת בידה האחת את חזי וידה האחרת מתעקשת לגרות אותי. סברתי שאין זה הרגע המתאים לפתוח בשיחה עם אשתי על ספרות ועל הצרכים של כתיבת סיפורים קצרים בתקופתנו הפוסט-מודרנית.

"אתה אוהב אותי?" שאלה קרלה. היא נצמדה אלי מאחור, מחככת את כף רגלה העירומה בשוקי העירומה עבותת השיער ומלבה את אש תאוותנו. הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה בחום, אחר נישקתיה נשיקה ארוכה על פיה מעל הבורקה. ינקתי את תאוותה, והיא ינקה את תאוותי עד כי להטו שפתותינו והתלחלח אריג הבורקה הזול, המיוצר קרוב לוודאי בסין. אחזתי באחוריה בידי החזקות והרמתי אותם מעלה בתנועה שידעתי היטב כי היא תגרה אותה. היא התנתקה משפתותי, טמנה את ראשה בכתפי הרחבה ולחשה בתאווה ובגרון ניחר: "תלקק אותי", ואכן ליקקתי.

מתוך הסיפור "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", עלא חליחל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו