בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גם ציפור": הכתום הכתום הזה

בדרך עדינה וחכמה מצליח הספר לייצר מיקרוקוסמוס של אירוע פינוי גוש קטיף, על כל המשתתפים והנעדרים ממנו. זהו הישגו הגדול של הספר, ואם נשתמש במונח מעולם החולין הסינתטי, אפשר להגדירו כהישג יחצני

14תגובות

גם ציפור

יעקב צ. מאיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 156 עמ', 84 שקלים

"ערב ועזרא חותך סלט. עגבנייה. מלפפון. בצל. שמן זית. לימון". זו השורה שקפצה מול עיני כשפתחתי את "גם ציפור" לדפדוף ראשון במכונית, שנייה לאחר שהוצאתי אותו מהמעטפה החומה שבה נשלח אלי. למי שמאמינים בדיוק הנבואי שיש בפתיחה אקראית של ספרים, שורה זו היא רק הוכחה נוספת. הייתי עתידה לגלות כי כל הספר יש בו מידה מרובה של "סלטיות" - עם מינימליזם, ישראליות, רעננות, וחיבור מיידי; וגם באותו סלט מתערבבים ביחד מיסטיקה יהודית, ניו-אייג'יות קוסמית, חיבוטי נפש אישיים, טראומות לאומיות, עולמות עליונים, עולמות תחתונים, צדיקים ומאמינים ובאנגים ותפילין. ומה יותר טעים מסלט ישראלי כשהוא עשוי נכון?

שני הצעירים, גיבורי "גם ציפור", זרים זה לזה, עושים באותו זמן, בשבוע של פרוץ מלחמת לבנון השנייה, מסע מירושלים אל הגליל, כל אחד מסיבותיו, כל אחד ונסיבותיו. אריאל, צעיר דתי בן 24, שהוריו עומדים לפני גירושים ואחיו הקטן והחריג נפצע בתאונת דרכים, מחפש סעד בקברי צדיקים במירון; נעמי, חוקרת נמלים בת 25, בורחת מעבודתה, ממסגרות, ממערכות יחסים, מאמה, ונוסעת אל הלא-נודע. "תלמה ולואיז" אלה נוסעים בנפרד ונפגשים, כמעט בסוף המסע, בביתם הגלילי של שולמית ועזרא, ממפוני גוש קטיף.

ניר כפרי

מפגש זה הוא רק אחד מני מפגשים רבים, נקודות השקה והצטלבויות לרגע בין שתי העלילות, הטוות מערכת חוטים סמויים ומקשרים, המתלפפים כפקעת, או אולי כתחבושת, על הפצע המדמם שבמרכז הספר - פינוי גוש קטיף. מכל אחד מהגיבורים נמתח חוט אחר אל הטראומה, ובדרך עדינה וחכמה מצליח הספר לייצר מיקרוקוסמוס (שלא לומר דגם מוקטן כפי שנמצא בביתם של עזרא ושולמית) של אירוע הפינוי, על כל המשתתפים והנעדרים ממנו.

זהו הישגו הגדול של הספר, ואם נשתמש במונח מעולם החולין הסינתטי, שבו רוחשים מיתוג, מיצוב, תדמית ותקשורת שיווקית, אפשר להגדירו כהישג יחצני. הספר מצליח "לתקשר" את חווית הפינוי מגוש קטיף לקוראים באופן שלא הצליחו לעשות גדודי יועצי תקשורת שליוו את הפינוי מרגע הורתו בבטן הפוליטיקה הישראלית. הקמפיין התובעני-צעקני-בכייני שנוהל על ידי המפונים, על שלל ההשוואות המקוממות לאירועים היסטוריים נוראיים, לא הצליח לעורר אצלי - המשתייכת למחנה הכועס עליהם - אמפתיה. תביעתם לחמלה נתפשה אצלי (ועדיין נתפשת) כיללת הקוזאק הנגזל. אולם בחירת הכותב להגדיל ולחדד מרכיבים מסוימים בתמונת הפינוי, שמבחינתי נבלעו עד כה ברקע המטושטש שלה, הצליחה לפרוט על נים כלשהו בנשמתי היצוקה מאבן. היו פה הפתעה, עצירה לרגע, חשיבה מחדש, ואת כל אלו אפשר לזקוף לזכות יד הכותב של מאיר.

לגבי יד כותב זו, יש שיטענו כי ריבוי צירופי המקרים בספר, שעליו עמדתי קודם, מעיד דווקא על קוצרה, ואילו אני נתלית באילן גדול כאיינשטיין שאמר: "צירופי מקרים הם דרכו של אלוהים לשמור על אנונימיות", ומהו הסופר במעשה הסיפור אם לא אלוהים?

ויש אלוהים בספרו של יעקב מאיר, זה ברור. הספר נכתב על ידי בחור צעיר דתי, ואחד הגיבורים הוא ממש כזה. הריבוד הלשוני הוא הביטוי המובהק לכך. הגירסה דינקותא וגם דבגרותא שלי לא מספיקה כדי לזהות את כל הדהודי המקורות בספר, אבל הם רבים ונשזרים באופן טבעי בעברית עדכנית וזורמת. אין פה עגנוניות חיים-סבתואית, אלא שפה מקורית וייחודית הממריאה, כמו ציפור, אל רובד לשוני משלה.

הספר אינו מושלם מבחינה עלילתית. כמה וכמה אקדחים יורים במערכה הראשונה, ונבעטים בדרך זו או אחרת אל מחוץ לזירת הפשע, או מקסימום נחים מעשנים בפינה ולא זוכים לטיפול (גירושי ההורים, דחף הכתיבה הכפייתי). גם המפגש של נעמי ואריאל מותיר אותנו וחצי תאוותנו בידינו, שלא לדבר על כל תאוותם השלמה. יש אנשים צעירים בספר, אך אין בו רמז לחושניות, תשוקה גופנית ומין, אם לא מחשיבים הזדווגות של נמלים. ה"ניקיון" הזה פותח לספר את ציבורי הקוראים הרבים במגזר הדתי, אם כי אני בטוחה שבתודעת הכותב לא הסתתרה כוונת פיגול שיווקית מעין זאת.

כמו האיור על כריכתו, הספר נכתב ב"שחור-לבן". למרות הנופים, המראות והירקות הנחתכים יותר מפעם אחת, השפה אינה צבעונית. יש בה משהו אפור, מילולי, לא חזותי וכאמור, לא חושני. לפעמים היתה לי הרגשה של איפוק יתר, סוג של לקות.

הספר הזה היה גילוי עבורי. ייתכן שאיזשהו בר סמכא או מגה-סלב מהקהילה הספרותית יגלה אותו וידבר על קול חדש ומבטיח, על כישרון מובהק שמנץ, על ספר ביכורים שהוא ספר חובה. ואני, ללא צניעות מזויפת, בוודאי איני כזאת. ואולי בכלל אין כיום אדמו"רי ספרות כאלה, שיצוו על הקוראים לרוץ לחנויות. אז לא נותר לי בכוחי הדל אלא להגיד: "בחייאת, תיכנסו לחנות ובואו נקווה שהספר בדיוק במבצע".

ספרה של נילי אושרוב, "שיכון צדיקים", ראה אור בהוצאת מודן וקרפד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו