בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דברים שאני יודעת על ר'": ברוכה הבאה, בהלת עולם


"דברים שאני יודעת על ר'" מזכיר ספרים של סופרות מוכרות כמו יהודית קציר וצרויה שלו, ולא במקרה. מבחינה זו, בולה היא תלמידה חרוצה ושקדנית. אין בכך כדי לגרוע מאיכותו של הספר, אולי דווקא להפך

תגובות

דברים שאני יודעת על ר'


אדוה בולה. הוצאת הקיבוץ המאוחד,
 222 עמ', 88 שקלים


דברים שאני יודעת על א' בולה, לפי ספרה הראשון: היא אמיצה, היא חרוצה, היא כותבת במרץ שנשמר לאורך הספר כולו, יש לה ביטחון, והיא בקיאה מאוד בז'אנר שבו היא כותבת - ז'אנר מוּכר ואהוד בספרות הישראלית, שאפשר לכנות בקיצור "נשים על סף התמוטטות עצבים". הוא נשאר כזה גם לאחר הצטרפותה של בולה לנוף הספרותי, עם דגש על המוכר.


ספרה "דברים שאני יודעת על ר'" מורכב משלוש נובלות שנראה כאילו נכתבו לפי הסדר שהן מופיעות בו. התחושה הזאת מתחזקת לנוכח העובדה שהמחברת היא שחקנית, שכן הנובלות מסודרות בתנועה מהמינורי לדרמטי, כשהנימה העדינה והמהורהרת שבה נפתחת הנובלה הראשונה מתחלפת בסיום כמעט היסטרי. הנובלות עוסקות בנשים צעירות, ואת כולן עוטפת תחושת בהלה שמאיימת לבלוע אותן.


גיבורת "זמן שאול" היא אמא צעירה שיוצאת לחפש את אבי בתה, מרצה מבצלאל שאתו ניהלה רומן כשהיתה סטודנטית; במרכז הנובלה הנושאת את שם הספר, ניצבת ילדה משיכון בנתניה שרוקמת קשר עם שכנתה המורה לפסנתר; "מים עומדים" הוא סיפור על נטלי, המנהלת את המספרה של בן זוגה ומחכה ליום שיציע לה נישואים. נעמה מהנובלה "דברים שאני יודעת על ר'" היא הילדה היחידה מבין הגיבורות, והיא שונה מהן לא רק בגלל גילה הצעיר. היא זו שמשאירה את החותם העמוק ביותר מבין שלוש הדמויות, והמעוררת הזדהות מסיבות שאינן אך ורק המצוקה הנפשית שבה היא נמצאת.


דביר כחלון


רחל מהסיפור "זמן שאול" היא בחורה שבירה, מהורהרת ומעורערת, שהקושי שלה להשתחרר מהעבר לא מאפשר לה לראות מעבר לקצה אפה. כשהיא יוצאת לחפש את המאהב שלה לשעבר, היא משאירה מאחוריה ילדה קטנה ובן זוג מתוסכל, וכל רגשי האשם שבעולם לא יניאו אותה מלהשלים את המשימה. מהסיפור האחרון עולה תחושה אובססיבית שהולכת וכורכת את עצמה סביב הגיבורה, ובהתאמה הופכת גם את הטקסט לגדוש ומפרך. רחל ונטלי מכירות מקרוב את האפשרות של התמוטטות עצבים, ונדמה שהן מהלכות על הסף עוד לפני תחילת הסיפור וימשיכו בכך עוד הרבה אחרי סופו. דווקא נעמה - אולי בשל גילה הצעיר, שהופך אותה פחות תשושה מהאחרות - מגלמת אפשרות מאוזנת יותר בסגנון הספרותי הזה, וגם מעניינת יותר.


בעוד שרחל ונטלי חותרות אל הסוף הטוב, הילדה נעמה מחפשת את זהותה העצמית - בעולם כפי שהיא מפרשת אותו וכאדם עצמאי בתוכו - וכך בסיפור שלה יש סוג כלשהו של פרופורציה שנעדר משני האחרים. היא מייצרת תגובת נגד לרחל ונטלי הלאות והמאוכזבות.


"דברים שאני יודעת על ר'" מזכיר ספרים של סופרות מוכרות כמו יהודית קציר וצרויה שלו, ולא במקרה. מבחינה זו, בולה היא תלמידה חרוצה ושקדנית. היא מכירה את השדה שבתוכו היא פועלת, ומספקת סיפורים "נכונים", לא רק במבנה ובעלילה אלא גם ובעיקר בנימה שבה הם כתובים, במינון הדימויים, בהלך הרוח, בתנועה שלהם בין פנים לחוץ ובין פריפריה למרכז. הסיפורים שלה כתובים בביטחון שמפתיע למצוא בספר ביכורים, ושנובע בחלקו מהתלם המוכר שהם צועדים בו. אין בכך כדי לגרוע מאיכותו של הספר, אולי דווקא להפך.


נקודות החולשה של הסיפורים הן במקומות שבהם האיזון מופר; העודפוּת הסגנונית המוכרת ‏(משפטים ארוכים מאוד, תהליכים נפשיים מפורטים‏) הולכת רחוק מדי. לפעמים נראה שבולה חוששת כי התהליך יחמוק מעין הקוראים והיא מחדדת בשבילם את הדברים. ב"זמן שאול", לדוגמה, הגיבורה מרגישה שתולעים אוכלות אותה מבפנים. כשהבת שלה מספרת שחלמה שתולעת אוכלת אותה, רחל חושבת לעצמה: "כמה שאנחנו בעצם דומות". מהפסקה הראשונה מצטיירת רחל כאשה חרדה, שכל שינוי קטן עלול לדחוף אותה מעבר לסף. ובכל זאת, מלווה בולה את התיאורים שלה באמירות מפורשות, רק ליתר ביטחון: "עיניו מבריקות מכעס. אני לא נכנעת לעצבים שלו, אפילו שהם מפחידים אותי נורא. איך הצלחתי להגדיש כך את הסאה? אני נבהלת מהמחשבה שכל זה אמיתי. טריקת הדלת, וה'לכי ממני' וזה שמיכאל אף פעם לא יאהב אותי יותר כמו לפני הדבר הזה וכמה באמת אפשר עם התסכול שלי, זה שאני זורעת לו בתוך הקפה ובין הסדינים ומפזרת בבית כמו רעל עכברים". וקצת אחר כך שוב: "הבהלה. הבהלה האיומה שמרימה את הראש וחונקת אותי בכל פעם שאני נעזבת. להתראות, מיכאל. ברוכה הבאה, בהלת עולם".


ב"מים עומדים" המקרה קצת שונה, לא כי הבהלה פחות נוכחת, אלא כי נטלי מצטיירת כבחורה פשוטה, וככזו גם הניסוח העצמי שלה פשוט ובסיסי יותר. את הפרשנות של רחל מחליפה כאן הסבתא של נטלי, שכמעט כל דבריה בנויים ממטאפורות ודימויים: "אנשים ישימו לב שהבית שלהם מלא פשפשים רק אחרי שכל הגוף שלהם יבער מעקיסות"; "גם האשה הכי חכמה מאבדת את השכל כשגבר מתיישב לה על הלב כמו פטרת"; "עם הדמעות שאשה שופכת על הגבר שלה כל החיים, אפשר לשטוף את הרספה בקניון עשר פעמים"; "את עורכת את השולחן לפני ששחטת את התרנגולת"; "אל תסמכי על פלטה של מישהו אחר שתחמם לך את האוכל" ‏(זו ההגייה במקור‏).


לפעמים עולה התחושה שהדמויות מסתדרות בעצמן, ואין להן צורך בקוראים שיפענחו את דבריהן ויעניקו להם משמעות. "דברים שאני יודעת על ר'" אכן עונה על הצורך להתבונן מקרוב בחיים על הסף, מבשל היטב את החרדות שבו ואף מגיש אותן על צלחת, שלא יהיה ספק בקיומן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו