בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פינה באוש: תיאטרון המחול
": לרקוד, לרקוד, לרקוד


נורברט סרבוס מוצא חוטים מקשרים בין היצירות, אך אינו מגביל את הקורא. את זה ודאי למד מפינה באוש עצמה, שסירבה בתוקף לפרש את היצירות שלה בצורה חד משמעית

5תגובות

פינה באוש: תיאטרון המחול


נורברט סרבוס. תרגום מגרמנית: איה ברויר. הוצאת אסיה, 352 עמ', 114 שקלים


על החיים היא אמרה שהם מסע, ועל הריקודים היא אמרה שהם "כמו מחרוזות תפילה, כלומר משהו שנמשך ונמשך ואי אפשר להפסיקו". היא - פינה באוש, כוכבת העל של תיאטרון המחול, שמונוגרפיה הנושאת את שמה ראתה עתה אור בעברית.


נורברט סרבוס, כוריאוגרף ומבקר מחול, מתייחס בספרו ל–40 יצירות של באוש, עבודות ש"תשוקת חיים מתדלקת אותן". הוא עושה זאת בסדר כרונולוגי, החל מעבודתה הראשונה עם להקת המחול בבית האופרה של וופרטל בינואר 1974. נראה שזו היתה השנה שבה הפך המחול למשהו חדש, שחיפש הגדרות והמשׂגות חדשות. צעירה בת 34 מגיחה במלוא האנרגיה האמנותית והופכת את המחול למשהו אימננטי, הכולל אמנויות אחרות: תיאטרון, שירה, מוסיקה, ומה לא? שינוי מהפכני זה מזמין בצעדיו הראשונים סקפטיות ושערוריות. בתור "אופטימיסטית ריאליסטית להחריד", באוש התייחסה לאנטגוניזם הזה כלפיה בביטול.


וידוי קטן: לאחר שראיתי את "פולחן האביב" של באוש היה לי לילה לבן. גם היום כשאני נזכרת מדי פעם בריקוד המוות של האשה שנבחרה להיות הקורבן, אני לוחשת לעצמי: "האומץ הוא חלק מן הגאונות שלה, היא בודקת את הגבולות, היא הולכת על הקצה".


פעם באקראי הזדמן לי לראות אותה בלובי בבית מלון בפראג. לו הייתי פחות ביישנית הייתי ניגשת ללחוץ את ידה, אולי כמה גרגרי אומץ אמנותי מכף ידה היו נושרים אל כף ידי. שם בלובי, הדמיון הפיסיונומי בינה לבין רנה שיינפלד תיעתע בי. חשבתי שהשתיים תאומות זהות: פינה ורנה. אני משתוממת מן הדמיון גם כשאני פותחת את הספר של סרבוס, שבראשיתו ובסופו תצלומים ‏(בשחור־לבן ובצבע‏), מרביתם של גדי דגון ומקצתם של לי ינור.


אין זה ספרו הראשון של סרבוס על באוש. כבר ב–1979, לפני שבאוש נהפכה לאגדה, ידע סרבוס לזהות את הגדוּלה ואת מוטת הכנפיים שלה ופרסם ספר על יצירותיה. במונוגרפיה הנוכחית, רחבה בהיקפה מן האחרות, סרבוס מנהיר לקוראים את שיטות העבודה של באוש, את הייחודיות ואת ההתפתחות האמנותית שלה. מבהיר דימויים וסמלים ‏(למשל מהי האדמה ומהו החול אצל באוש, איך היא מתארת את מאבק המינים, או תפקיד הילדוּת חסרת המעצורים‏), בודק כיצד היא מרחיבה מוטיבים ומעניקה להם ממדים חדשים, ואיך מה שהיה גרעין ביצירה אחת, תופס נפח והופך במקום אחר ובזמן אחר ליצירה שלמה עם תנופה אחרת.


סרבוס גם מוצא את החוטים המקשרים בין היצירות. מדי פעם בפעם הוא מציע את הפירוש האישי שלו, אך אינו מגביל את הקוראים ומעניק להם את חירות המסע. ואת הדבר הזה ודאי למד מבאוש עצמה. הוא ידע שהיא מסרבת בתוקף לפרש את היצירות שלה בצורה חד משמעית, ונותנת לצופים את הפתיחוּת לבחור את יעד הנסיעה.


מרתק במיוחד אופן העבודה של באוש עם הלהקה, כפי שמתואר בספר. השאלות שהיא מנסחת לפני כל יצירה חדשה, השותפות והאמון בינה לבין הקבוצה הן חלק מהותי של תהליך מרתק ומפרה שמזין את עבודותיה. היא תמיד התחילה את המסע ממשהו לא ידוע ולא ברור. מפיסות קטנות הרכיבה משהו והעניקה לו תנועה, צורה, צלילים וכל בגד אפשרי.


סרבוס גם מתייחס לשיחזורים של העבודות שיצרה באוש לאורך השנים. אלה מעידים על העמידות של יצירותיה ועל רצון הקהל לשוב אליהן עם השנים. בעבודות המשוחזרות לא נגעה ולא התערבה, "אני חייבת להניח ליצירה לנפשה", היא אומרת - גם זה סוג של גדלות, והרי היא השתנתה ועברה מטמורפוזות לא מעטות.


המחבר, יליד גרמניה כמו באוש, עומד בהרחבה על השימוש שהיא עושה בתרבויות זרות ‏(קופרודוקציה עם תיאטרון המחול של יפאן, טורקיה, הודו, דרום־קוריאה. האקזוטיקה של אסיה עשתה לה משהו‏). המסע לארצות אחרות היה חלק בלתי נפרד מהמסע הפנימי שלה. "אינני יודעת אם הגעגועים הביתה אינם זהים לתאוות הנסיעות. אני חוזרת הביתה ברצון ואני נוסעת ברצון. אלה הכמיהות שלנו". והמסעות שלה אינם מסעות של יחיד, אלא של להקה שלמה.


בנספח לספר מובאים שלושה ראיונות שערך סרבוס עם באוש בתקופות שונות בחייה. המלים שבהן בחרה לנסח את התחושות שלה מוסיפות פן מאלף להבנת היצירות. גם שני הראיונות הנוספים עם מעצבת התלבושות מריון ציטו ועם מעצב הבמה פטר פאבסט מוסיפים ממד להכרת תהליך היצירה ולאישיותה העוצמתית. גם אחרי ניתוח היצירות והראיונות אתה ועם שני המעצבים, נשאר סיפור חייה האישי אניגמטי, זאת כיאה למגה־סטאר. היא עומדת מאחורי היצירה ולא לפניה.


אוהבי פינה באוש ואמנים מכל התחומים יתמוגגו מן הספר הזה, ולא רק הם - כל מי שרוצים להציץ אל תוך נפשו של אמן גדול, יתענגו ויוקסמו. ניכר שהספר הזה בא מאהבה, לא רק של הכותב, אלא גם של בית ההוצאה, של הצלמים ושל המתרגמת איה ברויר, שידעה לשמור על הפיוטיות של הטקסט ועל הקליחות שלו.


במקרה או שלא במקרה, באוש היתה רקדנית־כוריאוגרפית. באותה מידה יכלה להטעין את העולם האמנותי בשיר, בסיפור, במשחק, בפיסול או בציור. "לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו אבודים", אמרה לה פעם נערה צוענייה. משפט זה נהפך למוטו מוביל של באוש. וצייר ודאי יגיד: לצייר, לצייר, אחרת אנחנו אבודים, והפסל יגיד: לפסל, לפסל... והסופר יגיד: לכתוב, לכתוב...


זה פסיפס החיים שלנו.


Pina Baucsh: Tanztheater / Norbert Servos



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו