בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ימי חול": על כפות המנעול


הספר חף משיקולים של חנופה או של שיתוף פעולה עם הרגלי קריאה וכתיבה שוגרים. הדמויות מופיעות לחלופין ברומן, כמו בתערוכת צילומים. וזו תערוכה שיש בה רגעים רבים של יופי, דיוק ופלא

12תגובות

ימי חול


עינת יקיר. הוצאת כתר, 296 עמ', 
94 שקלים


האם ספרה החדש של עינת יקיר הוא הצלחה ספרותית כבירה, שמוּנַעַת על ידי יושרה פואטית וכנות בלתי מצויה, או שמא יש כאן תבוסה מהדהדת, שמופעלת על ידי יהירות ופינוק? גם בקריאה שנייה התקשיתי להכריע בין שתי האפשרויות הללו. "ימי חול" אינו רומן שאפשר לפטור כבינוני או כממוצע; כמו גיבוריו והמרחב שבו הם נעים, הוא שייך לקצוות, לשוליים. הוא מתרחש בתוך קוטב אנושי ורגשי שהוא מבודד וצחיח, ואיכויותיו הולמות את קוטביותו באופן נחוש וחמור. אפשר להתמסר לו לחלוטין; אפשר גם להירתע ממנו. הוא שגוי לחלוטין, טרחני ועקר; או לחלופין נכון להפליא, וירטואוזי ומבריק. התגובה שהוא מעורר נעה חליפות בין שני מצבי הקיצון הללו, מיטלטלת בינות לאזורי הקצה של החוויה הרגשית והפואטית שהוא מציע.


הרומן מתאר את חייה של משפחה קשת יום, עצובה ואבודה, שנודדת לדרום תל אביב מאשדוד. האם, שמתפרנסת מקריאה בקפה, מבקשת לשמור בכל כוחה על משפחתה, ומשימה זו היא מעבר לכוחותיה; האב הוא פגוע נפש, בא והולך; הבן הבכור, פטר, עובד כשוליית נגרים, ומותו הפתאומי של מעבידו גורר אותו למעגל של סכנה ואלימות, והבת הקטנה מנותקת, זרה וילדותית. הם נעים בתוך מרחב מיוזע, ממועט נחמות, של אובדן, יתמות ואלימות, באתרים של נכות רגשית ופיסית.


דודו בכר 


ואולם, מלבד הצגה מפורטת של הקושי והסבל, לא ברור מה מבקש הרומן לומר על השיתוק המשפחתי שנובע מנחיתות מעמדית ומחוסר אונים, או על המרחב הכלכלי והפוליטי שבו הוא מתרחש. הדמויות מבקשות לשרוד בעולם נטול חלומות; שאיפותיהן הן תשמיש מאובק ופגום, שכבר אין בו חפץ. אין להן עבר ואין להן עתיד, ו"הכל היה עלוב מאוד", כפי שמזהיר המספר את הקוראים בתחילת הרומן, ולפיכך הן שורדות מבלי דעת, והקורא אתן.


גם אם סיפורן מעוגן בסיפור שולי של דרמת פשע, הן מתפקדות בו כניצבים בלבד. הסיבה לכך היא שהדמויות הן יותר מכל פיגורות לשוניות; הן אינן דמויות במובן המסורתי, כלומר מעוררות הזדהות, או מבקשות מהקוראים להתחקות אחר מהלכיהן בעולם ולפתח כלפיהן רגשות של חמלה, ידידות, בוז או חרדה. הן נשאיות אימפוטנטיות של לשון ושל תקשורת מילולית. כל אחת מהן, בדרכה, לא מדברת כהלכה את חיי הנפש שלה, את רצונותיה ואת חרדותיה. הילדה שותקת, הבן אינו יכול לומר בגלוי את כוונותיו, האם מדברת רק את מה שהיא רואה בספלי הקפה: דמויות אילמות בעולם אילם, שהוא יותר מכל מעבדה ניסיונית של שפה שאינה מדברת את עצמה כהלכה. בתוך המעבדה הזאת, שהרומן משוקע בה לחלוטין, השפה נהפכת למחסום גם בשביל הקוראים. הקורא, באופן שבו הוא מובלע בתוך הסיפור, הוא יתום מדמות של מספר שמתגמל אותו במהלך הקריאה. וישנה מידה של יהירות באופן שבו הרומן מתעלם מהקורא שלו, מכניס אותו בהדרגה לתוך מרחב השיתוק של הדמויות - ונועל אותו שם, בחדר צדדי, הרחק מהן.


ואולם, היהירות הזאת מתגשמת באמצעות אוטונומיוּת לשונית יצירתית, חפה משיקולים של חנופה או של שיתוף פעולה עם הרגלי קריאה וכתיבה שגורים. הדמויות, כתצורות לשוניות, מופיעות לחלופין ברומן, שמחולק ל–76 פרקים קצרים, כמו בתערוכת צילומים. וזו תערוכה שיש בה רגעים רבים של יופי, דיוק ופלא.


בספרה הקודם, "מרכז בעלי מלאכה" ‏(כתר, 2007‏), השפה היתה מפותלת וסהרורית, יעקב־שבתאית; ברומן הנוכחי, יש בה מידה של צמצום יצירתי, שדומה ‏(ולעתים דומה מדי‏) ללשונה של רונית מטלון. ואף על פי שהדמויות כאילו מדברות שפות אחרות, אינן מבינות זו את זו או מסוגלות לייצר באמצעות השפה נימים של הבנה או שותפות גורל, קיימת בעקרות שרוחשת ביניהן תדהמה פואטית מתמדת.


"הם לא דיברו ביניהם", כותבת יקיר, "גם לא מלים פשוטות". ובהיעדר המלים הפשוטות, הופך מעשה התמלול של המחוות הגופניות המכונסות, גם של השתיקה, לעבודת שפה אמנותית מרהיבה. היא מרהיבה משום שהיא מתחוללת בצמצום ובזיכוך, של מה שאינו סובל את המיותר. אחרי שהאם נעתרת לחיזוריו של אדם שאותו היא אינה מכירה ומזמינה אותו לחדר השינה הם נפרדים ליד הדלת. וכך מתוארת הפרידה: "ליד הדלת עוד ניסו להתקרב שוב, אבל הרגישו מיד שכאן הם הולכי יחיד, וכך יהיה תמיד ליד הדלת".


וכך הם נפרדים. ובמשפט הזה, שכתוב בנחרצות של אבחת סכין, קיים עולם ומלואו: תקווה, פיכחון, אובדן והשלמה. הרומן רווי בתמונות לשוניות כאלו, מדויקות ומפלחות, שעומדות מול הסתמיות האבודה של הדמויות ומגשימות במלים את כל מה שהיה יכול להיאמר, ולא נאמר משום שאין בו צורך: הן ידיות של דלתות שלא נפתחות - והרומן אכן משתמש בידיות של דלתות כמוטיב חוזר, ידיות נעולות או ממאנות, שמסרבות להבקיע אל תוך אופני הביטוי של הדמויות ואל נפשן. הן חוצצות בינן לבין נגינת פסנתר או צעדי מחול של אחרים, חוסמות קיום חלופי שקיים מאחורי הדלת הסגורה כאי־אפשרות.


וגם עינת יקיר נמצאת בחדר נעול, משוקעת בעולם חסום ואידיוסינקרטי שיצרה ברומן, שבו חגות מלים ומפרנסות דלות ומחסור. עמדה כזו היא חמורה ונועזת, משום שהיא מותירה את הקוראים מחוץ לדלת, ממששים את ידית הכניסה המילולית ללא הועיל, מציצים מהמרפסת ממול, משתאים למראה עיניהם. אך הם לא שייכים, זרים להתרחשות ונפרדים ממנה. יקיר כופה על הקוראים את העמדה של דמויותיה, שמציצות תמיד ממרחק אל עצמן ואל זולתן, מנוכרות לסביבתן וטעונות במתח בלתי נסבל של אי־שייכות. עמדה כזו היא עמדה קיצונית: היא מתסכלת בהחלטיותו של הכישלון להיכנס, להשתתף, לחוש; והיא גם טעונה בעוצמה ובריגוש של ההצצה הבהולה, המרוחקת ונטולת הנחמה, אל חדר נעול שאינו יכול לשאת בתוכו נוכחות נוספת. גם לא של הקוראים בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו