"הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד, סוף
": סלסט, כתבתי את המלה סוף


גם בכרך הסיום של "בעקבות הזמן האבוד" 
הזיכרון הוא עדיין המשאב הגדול ביותר לאושר


מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לנה שילוני

הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד, סוף


מרסל פרוסט. תירגמה מצרפתית: הלית ישורון. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 360 עמ', 96 שקלים


זמן רב עבר מאז החלה הלית ישורון במפעל ההרואי של תרגום כתביו של מרסל פרוסט לעברית. היא תירגמה את הספרים הראשונים של "בעקבות הזמן האבוד", ועתה החליטה לדלג על פני מאות העמודים של הכרכים האמצעיים, ולהעניק לקוראים את "הזמן שנמצא" - הספר האחרון של היצירה המונומנטלית.


ההחלטה שלה תואמת את כוונתו המקורית של פרוסט, שתיכנן לכתוב שני כרכים בלבד: "הזמן האבוד" ו"הזמן שנמצא". כאשר פירסם ב–1913 את הספר הראשון, "הצד של סוואן", חיבר באותו זמן גם חלק חשוב מהכרך שלפנינו, "קבלת־הפנים אצל גרמאנט". פרק זה מתאר את השינויים שהזמן החולף והמוות הקרב מחוללים בבני אדם, ומסכם את האסתטיקה של פרוסט ואת אמונתו, כי רק היצירה האמנותית תוכל לגאול אותנו מן הכיליון. ברבות השנים נוספו עוד ועוד ספרים שהשתבצו בין שני הספרים הללו, שהתפרסמו בזה אחר זה אחרי מלחמת העולם הראשונה.


את הגרסה הראשונה של "הזמן שנמצא" סיים פרוסט ב–1922, ובישר למשרתת שלו סלסט אלברה: "כתבתי את המלה 'סוף', עכשיו אני יכול למות". והוא אכן מת כעבור חודשים מעטים, בטרם הספיק לעבד את הספר המורכב הזה וללטש אותו כראוי. "הזמן שנמצא" יצא לאור רק ב–1927, חמש שנים לאחר מותו.


לא קל לצלוח את פרוסט, אך במאה השנים שחלפו מאז הופיע הספר הראשון, התענגו עליו והתרגשו ממנו מיליוני קוראים בעולם כולו. הוצאת "הספריה החדשה" עשתה ככל שביכולתה כדי להקל על הקוראים. תרגומה של ישורון הוא מלאכת מחשבת. המשפטים הנפתלים של פרוסט היו לעברית זורמת, פיוטית ועמוקה. המתרגמת מצאה מקבילות לשיחתם הבטלה של חיילים בחופשה, לפטפוטי הסלונים האריסטוקרטיים, למשחקי המלים, ולשיבושי הביטויים בפי חסרי ההשכלה. נוספו לספר גם הערות שוליים רבות, רשימת דמויות עיקריות ותקציר, העוזרים לעקוב אחרי הנושאים השונים.


הנושא המרכזי הוא כמובן הזמן. המלה הראשונה שכתב פרוסט ב"צד של סוואן" היא Longtemps, כלומר "זמן רב" ‏(ישורון תירגמה זאת ל"שנים רבות", וכך אבד הקישור למלה האחרונה של היצירה כולה, Le Temps, הזמן‏). איך אפשר להשתחרר מזרימתו הסתמית והמכלה? הזיכרון הוא כוח יוצר ומשחרר, אך לא מדובר בזיכרון שמופעל באמצעות הרצון ושבעזרתו אנחנו מבקשים להעלות את העבר. רגעי הקסם מתחוללים דווקא באמצעות הזיכרון הבלתי רצוני, השולף חוויות חושיות המחזירות אותנו לזמנים ולמקומות שידענו.


ב"קומברה", החלק הראשון של הכרך הראשון, המספר מצליח לשחזר את ילדותו בכפר הודות לטעמה של עוגיית המדלן הטבולה בחליטת צמחים. העוגייה מוזכרת שוב ושוב ב"זמן שנמצא", כשפרוסט מוסיף לה התנסויות דומות בארמונם של בני גרמאנט: מעידה על מרצפת בחצר הבית מחייה בשבילו את ונציה; מגע של מפית מעומלנת מחזיר אותו לחופשותיו בבלבק בנורמנדי, לחדר האוכל של מלון על החוף. אלה דקות "המשוחררות מסדר־הזמן", רגעי אושר המפצים אותנו על האובדן, שהרי, כמאמר פרוסט "גני העדן האמיתיים הם גני העדן שאיבדנו".





מי שקראו את "הצד של סוואן" וזוכרים את הנופים והדמויות, ייהנו כמובן יותר ממי שמתוודעים רק ל"זמן שנמצא". חוטי זיכרון מקשרים בין הילדות לבין הזיקנה והמוות האורב. המספר נזכר בילדות בקומברה, בביקוריו של סוואן אצל הוריו, בספר "פרנסואה האסופי" שאמו קראה לו כשסירב להיפרד ממנה בלילה, והנה הוא מוצא עותק שלו בספרייה של גרמאנט. בעמוד הראשון של הכרך האחרון, המספר חוזר מבית מרפא לנוף ילדותו, ומגדל הפעמונים של הכנסייה של קומברה מזדקר לעיניו כמו פעם. אך שנים רבות חלפו בינתיים: סוואן, שהמספר מגלה את החשיבות הרבה שהיתה לו עבורו במהלך חייו, מת מזמן; בתו השובבה ז'ילברט, שמשכה את תשומת לבו של המספר בנערותו, היא עכשיו אשה שמנה, אלמנתו של חברו הטוב, קצין הפרשים כובש הלבבות רובר דה סן־לו; מדאם ורדורן, בורגנית יומרנית ותככנית, הזכורה מ"אהבה אחת של סוואן" היא עכשיו אשתו של הנסיך דה־גרמאנט.


כשהמספר נכנס לטרקלין הוא פוגש אנשים רבים שלא ראה זמן רב, ובינתיים קפצה עליהם הזיקנה. מבטו האכזרי של פרוסט מבחין בכל פרט: בשיער השיבה, בעיוותים, בקמטים, בכל כיעורם של אנשים שהיו יפים ומושכים במיטב שנותיהם, ועתה מדדים אלי קבר. בין הנשים שלא איבדו עדיין את כל יופיין הוא רואה את אודט דה קרסי, הקורטיזנה המפורסמת, אלמנתו של סוואן. כמה שנים לאחר מכן ישוב ויראה אותה כזקנה סנילית, מעוררת גיחוך וחמלה. הפרק המתרחש בטרקלין של בני האצולה נקרא "נשף המסכות", כי תחילה נדמה למספר שהאורחים עטו תחפושות ופאות לבנות. פרוסט יודע לאפיין בעצמו את מבטו החודר: "כל־כמה שלקחתי חלק בארוחות־ערב - את המסובים לא ראיתי, מפני שכאשר דימיתי שאני מביט בהם, צילמתי אותם בקרני רנטגן".


פרוסט ידוע בניתוחיו הפסיכולוגיים. הוא ער למגוון ההתנהגויות האנושיות, ומתאר באותה דקדקנות את ניסיונותיה של אשה נבגדת למצוא חן בעיני בעלה, את התעללותו המילולית של מנהל־הבית במשרתת התמימה פרנסואז, את מאמציו הפאתטיים של זקן שנפגע משבץ מוחי להסוות את סימני הפגיעה, מעשים של חשדנות, צביעות, רגשי נחיתות או רשעות לשמה. נמצא כאן הכל, וגם גילויי נדיבות ואומץ לב נדירים.


התקופה שבה מתרחש הספר מעצימה את כל התופעות, שהרי מדובר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שנמשכה ארבע שנים ארוכות ושינתה את פניה של החברה הצרפתית. היא ציינה, בין השאר, את ירידת קרנם של חוגי האריסטוקרטיה, שפרוסט הצעיר כה השתוקק להתקבל בהם. יש המאשימים את פרוסט בסנוביות ובתלישות: לכאורה, כל מה שמעניין אותו הוא מה שקורה בסלוני האצילים, והוא מסוגל להקדיש מאות עמודים לתיאור סעודה חגיגית ולפרטי התנהגותם של נסיכים ורוזנים, לגילויי התנשאות, השפלה, חנופה או קטנוניות. אלא שכפי שמעיר הסופר בעצמו, האריסטוקרטים שלו הם בני אדם, והתנהגותם אינה שונה באופן מהותי מבני המעמדות הנחותים בעיניהם, המגלים תכונות דומות במצבים שונים לחלוטין.


פרוסט המנותק לכאורה מפוליטיקה, מתגלה בכרך זה כמי שמעורה בהתפתחויות החברתיות והצבאיות של המלחמה. מי שכינה את עצמו "תומך דרייפוס הראשון" אינו יכול להיות אדיש לתהפוכות העוברות על ארצו. בסרקזם היאה לסאטירה פוליטית מתאר פרוסט את הלכי הרוח הפטריוטיים, המשפיעים אפילו על אופנת הגבירות, את ההתלהמות הלאומנית, את צביעותם של הפוליטיקאים, את השלווה היחסית בעורף לעומת מה שמתחולל בשדות הקטל של המלחמה. החיילים בחופשה נראים לו כנידונים למוות.





המספר חוזר ב–1916 לפאריס, השרויה בעיצומה של המלחמה. העיר מואפלת מאימת המפציצים הגרמניים. תחושה של אפוקליפסה אופפת את המספר העושה את דרכו בחושך. הוא נזכר בכתובת גרפיטי שנמצאה על קיר בפומפיי: "סודומה, גומורה" ‏(סדום ועמורה‏). ואכן, ההוויה ההומוסקסואלית היא אחד הנושאים המרכזיים בכרך שלפנינו. המספר נקלע למלון־הבושת של ז'ופיין וצופה שם, דרך חרך הצצה, במכרו הוותיק הברון דה שארלוס. שארלוס הוא הומוסקסואל ידוע, וכאן מתגלות נטיותיו המזוכיסטיות. הוא כבול בשרשראות כבדות אל המיטה, וגברתן שנשכר לשם כך, מלקה אותו עד זוב דם, בעוד הברון מתחנן לרחמים.


אין זו ההפתעה היחידה המצפה למספר בבית הבושת. גם מי שלא נחשד בהומוסקסואליות, חברו רובר דה סן־לו, שנמצא בחופשה קצרה מן החזית, חומק למקום, ואף מאבד על רצפתו את אות ההצטיינות הצבאי שלו. התברר למספר שהנטייה נפוצה יותר משחשב, וגם נשים רבות מתגלות כלסביות. פרוסט עצמו, שהיה הומוסקסואל, אינו מייחס את הנטייה למספר עצמו, המתאהב בנשים, ואין זו הסיבה היחידה שבגללה יש להימנע מזיהוי הסופר עם גיבורו, למרות הפרטים האוטוביוגרפיים הרבים המופיעים ביצירה כולה. כפי שאמר פרוסט בריאיון עיתונאי: "האדון האומר אני, איננו זהה אתי". הוא גם קובע בספר הזה כי "חוקיה הכלליים של האהבה" דומים בכל נטייה מינית.


בחלק האחרון של "הזמן שנמצא" מגלה המספר את ייעודו הספרותי. הוא, שפיקפק לא פעם בכישרונו והצטער על הזמן שביזבז, מגלה כי חייו נועדו לשמש חומר גלם ליצירתו, ועליו להקדיש את השנים שנותרו לו לכתיבה. יהיה עליו להתחרות בספר האהוב עליו, "אלף לילה ולילה", לבנות קתדרלה של מלים, ואם לבחור בדימוי אחר: לרקוח תבשיל מחומרים שונים ובלתי צפויים, שידמה לתבשיליה המעולים של פרנסואז. במשפט מפורסם מסכם פרוסט את תגליתו: "החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, הינם הספרות".


הוא מחליט אפוא להתחיל לכתוב את הספר שזה עתה סיימנו את קריאתו.


Le Temps retrouve \ Marcel Prous

לנה שילוני היא פרופסור אמריטוס לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים

קתרין דנב ומרצ'לו מזארלה בעיבוד לקולנוע של ראול רואיס ל"הזמן שנמצא", 1999

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ