"סוף הגוף": להיפרד מהחיים, להיפרד מעצמי

מעלותיו של "סוף הגוף" אינן נובעות רק מהרמה ההגותית הגבוהה ומהניסוחים השנונים של מצוקות הגוף והנפש, אלא בעיקר מהכנות האכזרית ואומץ הלב שהספר משדר

רבקה קרן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

סוף הגוף

איל מגד. ידיעות ספרים, 298 עמ', 98 שקלים

ספרים טובים אפשר לחלק לשני סוגים: הסוג המעשיר את החושים ואת התבונה, והסוג שנמהל בדם, בהיותו חלק מהקוד הגנטי האנושי. ספרו של איל מגד שייך לסוג השני. חיים ומוות, גוף ונפש, שכר ועונש - המושגים האלה הם הגרעין המרכזי של מרבית הדתות, הפילוסופיות והספרויות למיניהן, אבל רק סופרים מעטים בוחרים בהם כנושא מרכזי לרומן באופן כה מבריק, ישיר וחסר פניות, שהקוראים יכולים לזהות את עצמם בכתוב על כל צעד ושעל. זהו קיצור תולדות האדם, על חייו ומותו, ומה שבין שני הקטבים ומעבר להם. אין כאן עלילה רגילה, אלא טקסט הגותי שצומח מתוך סיפור פרטי, ועשוי להיות בנקל הסיפור של כל איש ואיש. משפט או שניים לפחות בכל עמוד מעמודי "סוף הגוף" הם משפטים שחולפים בכל יום במחשבות שלנו; אם יטענו שבקלישאות מדובר, הרי שכולנו חוטאים בהן ואלו קלישאות לתפארת, ואם בפופוליזם, כי אז יש לברך על נגישות הספר מבלי שהורד הרף.

בועז, חברו הטוב של המספר, מת מסרטן, והמוות הזה הוא זרז לבירור החיים שהיו לשני הרעים ביחד ובנפרד, במעגלים הזוגיים, המשפחתיים, המקצועיים והפרטיים. שניהם אנשי מדע: בועז היה חוקר מצליח והמספר הוא מומחה נודע להשתלות. הם שונים באישיותם, במזגם, בדעותיהם ובאורח חייהם עד כדי כך, שהם משלימים זה את זה ומהווים מעגל אנרגטי מושלם כמו הפלוס והמינוס במתג חשמלי. הגוף, מראשיתו ועד אחריתו, הוא כאן משל בלבד לשבריריות הרגע החולף. כי כל אדם מגיע בנקודת זמן מסוימת אל קו פרשת המים של חייו, אל אותה נקודה שאחריה שום דבר לא יהיה עוד כשהיה. אצל המספר, מותו של בועז, החבר האמיתי היחיד, הוא רגע כזה. "מותו של בועז מזור אינו מרפה ממני", פותח ואומר המספר, ועל שולחן הניתוחים מונח הפעם האבסורד הקיומי. סכין המנתחים משספת את הכמוס והאינטימי ביותר, שולפת את השדים ממחבואם, חודרת לעורק של יצר החיים והמוות וחושפת את הפחד שלנו מפני ההוויה והחידלון ואת הזיקה העזה כלפיהם - אותו רצון קמאי לא מפוענח ללכת לאיבוד בשניהם בעת ובעונה אחת.

איל מגד. חרף היגון והעצב, ידם של החיים על העליונה צילום: אמיל סלמן

הדואליות הזאת, נשמת אפו של הספר, נתונה לבחינה נוקבת, ובכפות המאזניים נשקלים בשר ורוח, אחדות וריבוי, משמעות וחוסר משמעות, והלשון נעה מצד אל צד וממאנת להתייצב. המסר הוא שהנה, אף על פי שהכל צפוי והרשות נתונה, מותר ונחוץ להתלבט, להיות ספקן ולפרוץ גבולות. מגד מדבר בקולו של האדם המורד, אדם שחייו הם רצף של שאלות, התרסות ומצבים של ניסוי וטעייה, והוא אינו אומר נואש ומוסיף לרדת לחקר העולם שבתוכו ומחוצה לו.

בועז מת, ומה יעשה המספר בחלל שנוצר בלבו? כרופא הבקיא במורכבותו המדהימה של הגוף, זכותו להיעלב מכך שהאדם בן תמותה. זכותו גם לצפות להשתתפות בצער על אובדנו ולשקוע בדכדוך ורחמים עצמיים. והנה, המספר בוחר דווקא להתמודד בדרך הקשה של גילוי ועמידה פנים אל פנים מול הלא נודע. משבר זהות וגורל הפכפך לא ירתיעו אותו, אבל הדרך שלו מתעתעת ורבת סיכונים, כדיונות החול הטובעניות של מדבר סהרה המופיעות בסרט של אנטוניוני, שמוזכר בספר. המספר שלנו סבור אפוא ש"צריך להתחבר עם מהותו של אדם, לצלול לעומק נשמתו כדי להבין אותו לאשורו", ובניגוד לו, חברו בועז "ידע את סוד ההתעלמות מהנעלם". כאן לא נגמר השוני. המספר מעיד על עצמו כ"איש ריב ומדון", שנתון בסכסוך מר עם הממסד הרפואי ובעימותים עם עצמו ומשפחתו. זוגיותו עם הרעיה השנייה מצטיירת כעינוי מהול בהיקסמות מענגת. כך גם היחסים עם ילדיו; תערובת של ניסיונות התקרבות והחמצה. המספר הוא עבד למחשבותיו, מתלונן ש"מלבד הצד האנושי שהולך אצלי לאיבוד, המחשבה הבלתי פוסקת היא מחסום ביני לבין החוויה".

חברו בועז, לעומת זאת, היה איש נוח ומתון, מסור למחקריו ולאהבותיו, שולל את קיום הנפש, אבל מתנהל בעת מחלתו הקשה באצילות רוחנית עד סוף ימיו, מגשים הלכה למעשה תאוות חיים שופעת, "פשוט לחיות כדי לחיות". רבות נכתב בספר הזה על הילדות, כמפתח לבאות. יחסי הורים-ילדים נצפים במיקרוסקופ. למספר היתה ילדות עגומה וחרדתית ולבועז ילדות מוארת. האם כך קרה באמת? אולי בוחר לו הזיכרון גרסה שתתאים לצידוק המציאות ועל כן הכל בעצם אשליה?

הסתירות מתרבות והולכות ככל שהמספר מעמיק עוד ועוד במסכת יחסיו עם בועז, בימים הזוהרים והאפלים שחוו יחדיו, בתהומות הבדידות, הניכור והקיפוח המתסכל בעבודתו, בנפתולי הזוגיות של השניים עם נשותיהם ואהובותיהם, והוא שב פעם אחר פעם אל אופיו המתגרה והמחוצף, שמא יימצא בקוצר רוחו הפתרון לחידת חייו.

מעלותיו של "סוף הגוף" אינן נובעות רק מהרמה ההגותית הגבוהה ומהניסוחים השנונים של מצוקות הגוף והנפש, אלא בעיקר מהכנות האכזרית ואומץ הלב שהספר משדר. לא קל לכתוב על החיים והמוות בסמיכות כה טוטאלית וקשה כפליים לכתוב עליהם כך, שחרף היגון והעצב, ידם של החיים על העליונה.

תשוקת המנתח לרוחניות, לאהבה ולגילוי "התכלית הנסתרת שלנו" הודפת אותו הרחק אל מחוזות האקזיסטנציאליזם, המיסטיקה, ושיטות הריפוי האלטרנטיביות, כגון ההומיאופתיה. הוא נכסף אל הפשטות, הראשוניות, התמימות וההתעלות הדתית, שבכוחן לאזן, כך נדמה לו, את הריקנות הקיומית. לאן יוליך המספר את עצבונו הרב? אל ההתמקדות ביופי הסמוי של קטנות היומיום, אל התיאורים של ירושלים, תל אביב, ומדבר יהודה, מסעותיו עם בועז בארץ ובעולם וישראל האבודה שהוא מקונן עליה במלים חזקות, נוגעות ללב. ריח צובט של חברות המינגוואית, ספוגה בעשן ואלכוהול עולה מבין השורות של הספר. הברית הגברית בין בועז למספר היא מסוג הקשרים, שלמענם מוכנים להיקלע לגרועה שבסערות. אהבת האחר במקרה זה היא אהבת עצמך, בבואתך, לטוב ולרע, הישות הקרובה ביותר אליך. "מילא להיפרד מהחיים, אבל להיפרד מעצמי?" תוהה המספר. וכך, במובן מסוים, מותו של החבר הוא יותר אשליה מאשר ממשות.

בדומה לאיוון איליץ' של טולסטוי, כולנו חיים במידה כזאת או אחרת במערה של אפלטון, כבולים, כמו האסירים במשל הידוע, למציאות של תעתועים ואחיזת עיניים. ומכיוון שאיוון איליץ' מצליח ברגעיו האחרונים למצוא בכל זאת משמעות בחוסר המשמעות, לגעת בחסד ולמות עם המלה "אושר" על שפתיו, צודק גם המספר ב"סוף הגוף" באומרו, ש"תכלית קיומך מתגלה מתוך המחלה". הכאב המכלה נושא בחובו הארה ומירוק, ובכך יש לא מעט נחמה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ