בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"להכיר את חמאס": הרחבת תחום המאבק

שלומי אלדר מציג לא רק את תנועת חמאס, אלא גם את חוסר ההבנה כלפיה מצד קהילת המודיעין הישראלית

61תגובות

להכיר את חמאס

שלומי אלדר. הוצאת כתר, 419 עמ', 98 שקלים

"חמאס מציע שתי אלטרנטיבות: 1. מסלול נפרד - שיעסוק רק בשחרור גלעד שליט - שבו מספר האסירים שישוחררו יהיה כאלף. 2. שחרור האסירים ייעשה בהקשר הרחב של הגישה האסטרטגית (כפי שיוצג להלן), ומספר האסירים שישוחררו לא יהיה במאות". זהו ציטוט מתוך מסמך יוצא דופן, שנושא את הכותרת "חמאס וישראל - דו קיום בשלום". פרסומו לראשונה של המסמך בספרו המרתק של שלומי אלדר, "להכיר את חמאס", אינו רק הישג עיתונאי יוצא דופן. המסמך הזה, שעל פי אלדר חובר על ידי חאלד משעל והועבר על ידי שליח לידי ראש ממשלת ישראל דאז אהוד אולמרט, מציג לראשונה את התפישה האסטרטגית של חמאס כפי שישראל איננה מכירה ואיננה מעוניינת להכיר.

זהו מסמך מפורט - שתוכנו ועצם מסירתו לידי ראש הממשלה הוכחשו מכל וכל על ידי לשכת אולמרט - שבו מציע חמאס לנהל דיאלוג "דו-קומתי" עם ישראל, שתחילתו בדיון על הפסקת אש ובניית אמון ארוך-טווח, שכולל דיאלוג על חזון של דו-קיום בשלום. דיאלוג זה, מציע משעל, יתנהל על ידי גורם שלישי, ובסופו יוסכם על דו-קיום למשך 25 שנים ועל הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67'.

בשלב זה, בחמאס עדיין לא מדברים על הכרה במדינת ישראל או על שלום במובן ההסכמי של המלה. אבל סעיפיה המעשיים של ההצעה כוללים לא רק הפסקת אש, או תהדיאה, שהפכה למלת קוד לרגיעה זמנית דו-צדדית, אלא שיתוף פעולה בצד האזרחי, כמו פתיחת המעברים וחידוש העברת כספי המסים.

המסמך הזה הוא אולי שיאם של ניסיונות חוזרים ונשנים מצד חאלד משעל לבנות מערכת של שיתוף פעולה מעשי עם ישראל מאז זכתה תנועת חמאס בניצחונה הסוחף בבחירות הכלליות שהתקיימו בתחילת 2006. ניסיונות אלה מתועדים היטב בספר, ובשיחות שקיים אלדר עם בכירי התנועה. כאן טמונה גם חשיבותו העצומה של הספר, אשר לצד ההיכרות עם שורת ההחלטות הטקטיות והאסטרטגיות של חמאס לאורך התקופה, הוא מכיר לנו לא רק את חמאס, אלא לא פחות מכך את התפישה האסטרטגית-אידיאולוגית של ישראל במאבקה נגד התנועה.

אלדר לא נופל למלכודת השגורה, שמציגה בראש חוצות את אמנת חמאס או את עקרונותיה האידיאולוגיים ככאלה שמנחים את הארגון, ועלולים לרפות את ידיו של כל מי שמבקש לנהל דיאלוג פוליטי עמו. ניתוח חשוב ומאיר עיניים של הצדדים האידיאולוגיים של התנועה ערכו כבר החוקרים שאול משעל ואברהם סלע בספרם "זמן חמאס" (ידיעות ספרים 1999), שבו הם מציגים את השילוב הבלתי נמנע בין התורה הרעיונית של התנועה לאילוצים הפוליטיים שעמם על התנועה להשלים כדי לשרוד ולמשול.

הערכות מתפוצצות

ספרו הקולח של אלדר, שיכול להיקרא כספר המשך לספרו הקודם "עזה כמוות" (ידיעות ספרים 2005), מאיר את חמאס מן הזווית המעשית, ומפרק לרכיביו את המושג "חמאס", שהפך להיות שם נרדף לטרור איסלאמי בכלל וטרור פלסטיני בפרט.

כמו כל תנועה, צבאית או פוליטית, קל וחומר תנועה שמשלבת בין השניים, חמאס איננה פטורה ממאבקי כוח פנימיים. כך למשל, מתאר אלדר את תהליך "קבלת ההחלטות" לקראת חטיפת שליט, באופן שמצביע מפורשות על כך שתכנון החטיפה לא היה כלל בידיעת ההנהגה בדמשק. ספק גם אם הנהגת הארגון בעזה ידעה על תכנונה, במיוחד כשבדמשק כבר עמלו על מסמך "שיתוף הפעולה".

ואולם, אם חטיפת שליט, שהיתה אירוע מכונן, בין היתר מפני שהשתתפו בו הזרוע הצבאית של חמאס בהנהגת אחמד אל-ג'עברי, ועדות ההתנגדות העממיות של משפחת אבו סמהדנה, וצבא האיסלאם של משפחת דורמוש, מתוארת כ"פעולה עצמאית" שמנוגדת לעמדת ההנהגה המדינית, דוגמאות מאירות עיניים אחרות מעידות על מחלוקת שיטתית בתוך הארגון.

המלחמה העקובה מדם שניהל חמאס נגד צבא האיסלאם שנתיים מאוחר יותר, והלחץ על ועדות ההתנגדות, הם עוד הוכחה לאופי המאבק על בלעדיות השליטה בעזה, כשמנגד ישראל ממשיכה לראות בכל הארגונים האלה חזית אחת ומאוחדת שמונהגת על ידי חמאס. מחלוקת זאת מאפיינת את הארגון גם בימים אלה על רקע המאמצים לנסות וליישם את הסכם הפיוס שהושג בין פתח לחמאס בפברואר 2012, זמן קצר אחרי נפילתו של חוסני מובארק.

בהקשר זה, לא מיותר להזכיר את המהומה שחולל דווקא חאלד משעל, שבעקבות ההסכם הצהיר כי יש לתת הזדמנות נוספת למשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. זאת, בניגוד לעמדתם של מנהיגי חמאס בעזה, ובמיוחד מחמוד אל-זהאר, שראו בדבריו של משעל בגידה ב"התנגדות" ואף הפיצו הערכות כי ימיו של משעל כראש הלשכה המדינית ספורים.

מחלוקות כאלה יוצרות בדרך כלל התפלגויות קיצוניות, כפי שקרה למשל לאחים המוסלמים במצרים. ואולם, במקרה של חמאס למחלוקות היה תפקיד מעצב, כזה שמאפיין דווקא ממשלים מאורגנים יותר מאשר ארגונים בתחילת הדרך. מחלוקות כאלה עשויות גם להציג הזדמנויות לניהול משא ומתן עם הארגון או עם אותן סיעות פרגמטיות שמרכיבות אותו. אבל איש לא חיפש הזדמנות כזאת.

אלדר יודע לספר סיפור והוא משרטט היטב את דמויותיהם של בכירי חמאס שמוכרים לישראלים רבים כ"רבי מחבלים". הוא אורח מקובל בבתיהם של אסמעיל הנייה, משוחח עם מחמוד אל-זהאר ואף הצליח לשלוף כמה משפטים מפיו של חאלד משעל כשזה ביקר במוסקווה ואלדר נסע בעקבותיו. ואולם, יותר משספרו משרטט פרופיל של תנועה, הוא מציג שיעורים בניהול תנועה, ולא פחות מכך, את חוסר ההבנה ולעתים את הבורות הישראלית, וגם של קהילת המודיעין, בהכרת "האויב".

ראשיתה של חוסר ההבנה היה בסלחנות הישראלית לעצם פעילותה של חמאס עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, כשבישראל סברו כי כדאי להניח לתנועה דתית-חברתית להיכנס לתחרות מול פתח כדי לנטרל את השפעתו של ערפאת על ניהול העניינים בשטחים. האינתיפאדה הראשונה, וביתר שאת האינתיפאדה השנייה, שעליה הרחיבו את היריעה באופן מרשים עמוס הראל ואבי יששכרוף בספרם "המלחמה השביעית" (ידיעות ספרים 2004), הבהירו לישראל כי ה"חזית הכפולה" שאותה קיוותה ליצור היא למעשה חזית אחת, אלימה בהרבה.

ואולם, נראה כי הכשל הקולוסאלי היה בחוסר ההכרה וההבנה של הלכי הרוח בשטחים לקראת הבחירות הכלליות ב-2006, הביטחון המלא בניצחונו של פתח, והמלכודת שבה שאפו פתח וישראל לכלוא את חמאס. הן ישראל והן פתח העריכו שחמאס לא יוכל להתכחש להפסדו הצפוי וייאלץ להכיר בהנהגת פתח. הערכות אלה התרסקו בפניה של ישראל. חמאס זכה ברוב סוחף, וישראל, בתגובה אוטומטית והרסנית, החרימה את ממשל חמאס וגם את ממשלת האחדות שהוקמה, למרות הגישושים של חמאס לנסות ולקיים שיתוף פעולה לפחות במישור האזרחי עם ישראל.

האם חמאס יקרוס

לאחר ההשתלטות האלימה והרצחנית של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007; ואחרי שנים של מדיניות החיסולים הממוקדים שקצרה את בכירי חמאס, בהם השייח אחמד יאסין, עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, סעיד ציאם ואחרים; ואחרי הטלת הסגר הבלתי אנושי על עזה וספירת הקלוריות שמגיעות לאזרחי עזה - הקסאמים המשיכו לנחות על יישובי ישראל. האידיאולוגיה הישראלית, שדחתה בעבר כל שיג ושיח עם חמאס (לבד מדיאלוג שנועד להשיג הפסקת אש או לשחרר אסירים), שוב זכתה לעדנה.

הפעם תיכננה ישראל את אם כל המבצעים, "עופרת יצוקה". על פי אלדר, במחלוקת בין אהוד ברק, שתמך בהתקפה אווירית "כפי שלא ידע חמאס מעולם", לבין אהוד אולמרט, שדרש את חיסול הנהגת חמאס, תמה אולמרט "מה יקרה אם חמאס לא ידרוש הפסקת אש בעקבות המהלומה האווירית". "נחיה ונראה", השיב ברק. "האם חמאס יקרוס?" שאלו השרים בישיבת הקבינט שהתקיימה ב-24 בדצמבר 2008. "הם יתחננו שנפסיק", הבטיח-לא-הבטיח ברק.

"עופרת יצוקה" יצא לדרך כשרקטות הקסאם משמשות תירוץ לאיומן של הבחירות בישראל לפגוע בעתידה של מפלגת העבודה אחרי תקופת כהונתו הרפה של עמיר פרץ כשר ביטחון, וכשמסביבו של ראש הממשלה נטוותה כבר רשת התביעות הפליליות. האם הפוליטיקה הישראלית קבעה את מהלכי המבצע שדירדר את מעמדה של ישראל בעולם, שגרם לנתק ביחסים בין טורקיה לישראל, ושהשיג באופן חלקי הפסקת אש זמנית? התיאור של אלדר אינו מותיר מקום לספק.

"עופרת יצוקה" נדון אמנם מכל כיוון אפשרי, אבל הדיון בשאלת חיסול הנהגת חמאס - או "תשתית הטרור" בשפה המסוננת שהנהיגה ממשלת ישראל - לא זכה למקום הראוי לו. האשליה, שלפיה תנועה מבוססת, מאורגנת ומובנית כמו חמאס, אשר מנהלת מיני-מדינה נשענת על קומץ אישים שבלעדיהם אין לתנועה קיום, היא לבו של הכזב, שבו ישראל מזינה את עצמה. זוהי אסטרטגיה שהתפתחה לאידיאולוגיה, והיא עוברת בירושה מממשלה לממשלה.

כאן מצויה תרומתו הגדולה של "להכיר את חמאס". שפתו הקולחת ותיאוריו הצבעוניים אינם צריכים להטעות: זהו מסמך וכתב האשמה שראוי כי יעמוד במוקד הדיון הציבורי בישראל.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו