בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התחייה": המדריך למתקן עולם

"התחייה" הוא רומן של טולסטוי ההוגה, אך אינו נעדר את הגאונות של טולסטוי הסופר

תגובות

התחייה

לב טולסטוי. מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל, 435 עמ', 119 שקלים

שלושה רומנים כתב לב ניקולאייביץ' טולסטוי בימי חייו, אך רק שניים נחשבים לפסגה ספרותית: "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה". השלישי, שיצא לאור בשיא פעילותו כהוגה ומורה רוחני, העפיל בתפוצתו על הראשונים בזמנו, אך לא צלח את הקנוניזציה המודרנית של יצירות המופת הגדולות: "התחייה", שיצא לאור ב-1899 (אחרי שעבר יותר מ-400 תיקוני צנזורה על ידי הרשויות, ופורסם בגרסתו המלאה ברוסיה רק ב-1936).

קטיה מסלובה, בתה הלא רצויה של רפתנית כפרייה, גדלה בבית האחוזה המקומי כספק חדרנית, ספק בת טיפוחים. בהיותה בת 16 התאהבה בנסיך דמיטרי איבנוביץ' נכליודוב, אחיינן הסטודנט של מיטיבותיה. גם הוא מתאהב בה, באופן עמוק ומלא עדנה. הם משחקים יחד בחצר משחקי נעורים, הוא מעניק לה ספרים של טורגנייב ודוסטוייבסקי, ואהבתם נשארת בתחום הרגש הענוג בלבד.

שלוש שנים לאחר מכן מגיע נכליודוב לאחוזת דודותיו, ועתה אין הוא אותו נער תמים כשהיה, אלא גבר צעיר, קל דעת ופוחז, שהושחת על ידי חיי הצבא. הרגש ההדדי ניצת מיד שוב בין האוהבים הצעירים ומגיע לשיאו בחגיגות הפסחא בכפר. נכליודוב מפתה את קטיה, המכונה על ידי כולם קטיושה, רק כדי להשפיל אותה במתן אתנן ולזנוח אותה מיד לאחר מכן לאנחות. קטיושה, שבורת לב ובהריון, מסולקת מבית האחוזה. היא מנסה להתפרנס בכבוד, אך בכל מקום גברים מציקים לה ומנסים לפתות אותה. אם היא מתנגדת היא נחשבת ל"עושת צרות"; אם היא מתרצה, בסופו של דבר היא גם "עושה צרות". נאפופים מזדמנים שבצדם תמורות מקריות מובילים אותה למסקנה הבלתי נמנעת, שאם כבר לסחור בגוף, אז בבית זונות מוסדר, רשום כחוק.

נכליודוב הצעיר עובר בינתיים את המסלול הצפוי של אדם במעמדו: קריירה צבאית, משרה ממשלתית, חיי החברה הגבוהה. את המשרה הממשלתית הוא זונח כדי לטפח את כישוריו האמנותיים, לא בהצלחה יתרה. עשר שנים לאחר אותו פיתוי, הוא אדם נעים, משועמם, מחוזר על ידי עלמה מקסימה ועשירה בת המעמד שלו, אך דוחה את האירוסים אתה בשל רומן בלתי פתור עם אשת ראש הפלך שבו נמצאות מירב אדמותיו.

במסגרת חובותיו האזרחיות הוא מקבל זימון לשמש מושבע במשפט של שוד ורצח, ומזדעזע לגלות שהנאשמת היא אותה קטיושה שלו, שבה היה מאוהב בנערותו ושאותה הדחיק לגמרי מתודעתו. נכליודוב חווה טלטול נפשי רב עוצמה כשהוא מגלה שקטיושה נהפכה לפרוצה, וטלטול זה גורם לו להכיר באמת המבעיתה כי הוא האחראי הישיר לנפילתה המוסרית.

אף כי ברור לכל כי קטיושה מסלובה חפה מפשע, טעות ביורוקרטית גוזרת עליה עבודת פרך בסיביר. נכליודוב מחליט להציע לה נישואים כדי לכפר על חטאו, ונשבע להשתדל למענה בכל ערכאה אפשרית, ואם ייכשל - להתלוות אליה לסיביר.

 

*

 

כך מתחיל הסיפור הארוך והמפותל של התעוררותו הרוחנית של נכליודוב, התעוררות רוחנית שמשמעותה אינה הגשמת תשוקות מודחקות, אלא ההכרה המלאה והמעיקה באחריותו המוסרית כלפי כל מי שתלוי בו או שעשוי להיות תלוי בו, וההשתעבדות ההדרגתית אך המוחלטת לניסיון הסיזיפי לפתור את מצוקותיהם של האסירים הפליליים והפוליטיים המתרבים ברוסיה של סוף המאה ה-19.

ככל שנכליודוב שוקע עמוק יותר בסבך המערכת המשפטית, כן מתחוור לו עד כמה מערכות החוק מסואבות. לעתים הוא חש שהוא עלול לצאת מדעתו בשל הפער בין ראייתו הבהירה את קלקולי המערכות לבין האופן שבו אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, ואפילו דורשי טוב, מקבלים אותם כמובנים מאליהם. כך, למשל, הוא מהרהר במשפטו של נער צעיר שמואשם בפריצה: "'הרי מובן מאליו שהנער הזה אינו איזה רשע יוצא דופן, אלא הבן-אדם הרגיל ביותר - את זה רואים כולם - והוא הפך למה שהפך רק מפני שהיה שרוי בתנאים שמולידים אנשים כאלה. ומשום כך ברור, נדמה לי, שכדי שלא יהיו נערים מסוגו, צריך להשתדל לחסל את התנאים שבהם נוצרות בריות אומללות כאלה. ומה אנחנו עושים? אנחנו תופסים נער אחד כזה שנופל לידינו במקרה, ביודענו טוב מאוד שאלפים כמוהו אינם נתפסים, ומכניסים אותו לכלא, לתנאי בטלה גמורה או העמל המזיק וחסר הטעם ביותר, בחברת אנשים כמוהו, שנחלשו או הסתבכו בחיים, ואחר כך מגלים אותו על חשבון המדינה לחברת האנשים המושחתים ביותר מפלך מוסקווה לפלך אירקוטסק... והרי בכמה ובאילו מאמצים מוגברים עולה העמדת הפנים הזאת', המשיך נכליודוב לחשוב, והקיף במבטו את הטרקלין הענקי, את הדיוקנאות, המנורות, הכורסאות, את מדי השרד, את הקירות העבים, את החלונות, ונזכר בממדיו העצומים של הבניין ובממדיו העצומים עוד יותר של המוסד עצמו, בכל צבא הפקידים, הלבלרים, השומרים, השליחים, לא רק כאן אלא ברוסיה כולה, שמקבלים שכר תמורת הקומדיה הזאת שאינה נחוצה לאיש. 'מה היה אילו היינו מכוונים ולו מאית מהמאמצים האלה כדי לעזור לאותן בריות זנוחות שאנחנו רואים בהן עתה רק ידיים וגופים הנחוצים לשלוותנו ולנוחותנו'".

התחייה הרוחנית מעוררת בו גם בחינה מחודשת של תפקיד הכנסייה ופקידיה, ושוב הוא אחוז בעתה מהפער הבלתי נתפש בין דבריו המפורשים של ישו לבין ההפרה הבוטה שלהם על ידי הממסד הדתי.

 

*

 

אך תחייתו הרוחנית של נכליודוב אינה מתרחשת ברגע אחד. עליו לעבור מאבקים חוזרים ונשנים, פנימיים וחיצוניים, כדי להגיע להשלמה אמיתית עם התפקיד העצום שהוא לוקח על עצמו. ההתמודדות הקשה ביותר היא עם קטיושה. פסגת כתיבתו של טולסטוי ברומן הזה, על כל מעלותיו האחרות, היא תיאור יחסיהם השבירים והעדינים של השניים, הן בנעוריהם והן בבגרותם. אך מלבד אותו תהליך רגשי ארוך ומורכב, הוא נאלץ להחליט גם על דרכו בעולם, על האופן שבו הוא מנסה לתקן את כל מה שמקולקל.

תחילה נכליודוב מוותר על אדמותיו ומעניק אותן לאיכרים, מהלך שנתפש הן על ידי בני ביתו והן על ידי רוב האיכרים כמעשה שעל גבול האי-שפיות; הוא מתמודד עם המועקה וההתקוממות הפנימית שבהתמסרות המוחלטת, האינסופית, לצורכיהם של אחרים, זרים שלעתים קרובות אינו חש בנוח ביניהם; עליו להתגבר על תחושות של התפעמות עצמית הנובעות מהקורבנות הרבים שהוא מקריב; הוא נאלץ להתמודד עם המיאוס והגועל שתוקפים אותו כלפי החברה הגבוהה, כלפי כל בעלי בריתו הישנים, בהבינו שאינו יכול להגיע למעלה אמיתית של חסד וחמלה אם ימשיך לחוש בוז והתנשאות כלפי כל מיודעיו לשעבר, וכן שהוא חייב לשחק במגרשים המקובלים: "כתמיד, קשתה על נכליודוב וייסרה אותו ההבנה שכדי לעזור למדוכאים, עליו להתייצב לצד המדכאים, כמכיר בחוקיות פעילותם בעצם פנייתו אליהם בבקשות שימתנו מעט, ולו גם ביחס לאנשים מסוימים, את גילויי האכזריות השגורים שהם עצמם, ככל הנראה, לא הבחינו בהם. במקרים כאלה הרגיש תמיד אי-תואם פנימי, אי-שביעות רצון עצמית והיסוס: לבקש או לא לבקש, אך החליט תמיד שצריך לבקש".

המצעד העצום של דמויות משניות שטולסטוי פורש לפני הקוראים מתגבש לכדי מסמך חברתי ופסיכולוגי מרתק, פסיפס מבלבל וכאוטי, כמו המציאות עצמה, של החברה הרוסית בסוף המאה ה-19. עשרות ואולי מאות דמויות, מכל שדרות החברה, מופיעות על הבמה בזו אחר זו, ונעלמות שוב כדי לפנות מקום לבאות אחריהן. ככל שהספר מתקדם כך מתגברת התחושה, הן בקרב נכליודוב והן בקרב הקוראים, שכל פתרון למצוקה הוא הכנה לניסיון לפתור מצוקה גדולה יותר, וכי המשימה לעולם לא תסתיים.

 

*

 

"התחייה" יצא לאור ברוסיה ב-1899 ולקח למחברו עשר שנים להשלימו. הוא מבוסס על סיפור ששמע טולסטוי מפי ידידו, המשפטן א"פ קוני, שהתרחש בדיוק באותו האופן (פיתוי נערה משרתת בידי בן אצילים, זניחה, הידרדרות לזנות ומפגש גורלי במשפט של שוד ורצח בו המפתה שימש מושבע והנערה שימשה נאשמת עיקרית). גיבור סיפורו של קוני הכיר באשמתו והחליט לשאת את הנערה, ואחרי שריצתה ארבעה חודשי מאסר הם אכן נישאו. זמן קצר לאחר מכן היא מתה מטיפוס.

טולסטוי התרגש עד עמקי נשמתו מהסיפור, והחל לכתוב אותו, אך זנח אותו לאחר מכן - חייו הספרותיים בשנות ה-90 של המאה ה-19 עסקו בעיקר בקריאה וכתיבה של הגות ובפיתוח תורתו הרוחנית. אף על פי שהמשיך לכתוב סיפורי פרוזה קצרים, לא היה לו פנאי לכתוב רומן רחב יריעה, כמו "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" שהביאו לו את תהילתו. באותה תקופה גם נרתם למען כת הדוחובורים, שדגלה במעין קומוניזם נוצרי, לא שונה בהרבה ממשנתו של טולסטוי עצמו, ונרדפה בין השאר בשל סירוב חבריה לשרת בצבא. השתדלויותיו של טולסטוי ואחרים הביאו להסכם עם המדינה על הגירה של בני הכת (כ-12 אלף) ואפילו נמצאה הארץ שתקלוט אותם בתנאיהם - קנדה.

עתה נותרה רק השאלה מהיכן לגייס את הכסף. טולסטוי החליט למכור כתב יד להוצאה לאור, החלטה שעמדה בניגוד לקוד המוסרי המחמיר שכפה על עצמו, שבמסגרתו ויתר על כל זכויות היוצרים של עבודותיו. טולסטוי חיפש בין כתביו הזנוחים ומצא את כתב היד של "התחייה". הוא החל לשכתב ולהרחיב אותו, והשקיע זמן רב בתחקיר מגוון, בייעוץ משפטי ובכתיבת רשימות. אף על פי שבתחילה התקומם נגד בזבוז הזמן שבכתיבת ספרות יפה, עד מהרה שקע בעבודה, ולבסוף התמסר לה כל כך עד שלפי אחד הביוגרפים שלו, ארנסט סימונס, טען באוזני אשתו כי לא חש פרץ יצירתיות כזה מאז שכתב את "מלחמה ושלום". את דמותה של קטיושה, למשל, כתב ב-20 וריאציות עד שהתקבע לבסוף על דמותה כפי שהיא מופיעה בספר - דמות נהדרת, עשויה ביד האמן הטולסטויאנית המובהקת, זו שאינה רואה בשום אדם דימוי קבוע שרק מגיב למציאות, אלא מערך משתנה תדיר של מחשבות ורגשות, המשחק משחק מורכב עם התנאים החיצוניים.

נכליודוב מתואר בצעירותו כנער מלא שאר-רוח, רוחש שאלות פילוסופיות ומוסריות, שחיי החברה הגבוהה והצבא השחיתו את נשמתו, במובן זה שהרגילו אותו, כאת יתר בני מעמדו, להיות עיוור לחלוטין לסבלם של המיליונים המקיפים אותו, ובד בבד להפוך לקהה חושים כלפי סביבתו המיידית.

 

*

 

הידרדרותה המוסרית של קטיושה אמנם מתחילה באותו חג פסחא שבו נכליודוב מפתה אותה ואז זונח לאנחות, אך הידרדרותו המוסרית של נכליודוב מסתיימת שם, עד לתחיית נשמתו העתידית.

חג הפסחא הפרבוסלאבי הוא החג שמציין את תחייתו של ישו מן המתים, שלושה ימים לאחר שנצלב, ועד ימינו היום הראשון בשבוע הרוסי נקרא "תחייה" (באותו אופן שבו השבת היהודית היא יום ששמו נושא משמעות לא מספרית). טולסטוי התחבט כל חייו בנוגע לנצרות הפרבוסלאבית, כיוון שסלד, כאמור, מכל ההפרות הבוטות של הכנסייה את הוראתו המקורית של ישו, אך גם חש רגש חם של קרבה לאמונה העממית, שאותה ראה כאמיתית ופשוטה ונובעת מטבע האדם. אף על פי שלא יכול היה להזדהות אתה באופן מלא, וגם נוכח לדעת שבקרבה יש זיוף, מלאכותיות ואינטרסים, תפש אותה כפירוש אינטואיטיבי וצודק יותר של דברי ישו, שאותם תפש כתורה של אהבה.

אף על פי שהביקורת של טולסטוי התמקדה במוסדות הציבוריים של רוסיה מולדתו, שהאכזריות והשחיתות שימשו בהם בערבוביה באופן קיצוני במיוחד, הרי שברור לכל מי שמכיר את משנתו הרוחנית, שהתפתחה במיוחד אחרי 1881, כי הביקורת שלו מכוונת כלפי מוסדות החוק האנושיים באשר הם: "בדרך כלל נהוג לחשוב שגנב, רוצח, מרגל, פרוצה צריכים להתבייש במשלח-ידם, שהרי הם מודים שהוא מגונה. למעשה, מתרחש ההפך הגמור מזה. אנשים שהגורל, החטאים והמשגים שלהם העמידו אותם במצב מסוים, מעוות ככל שיהיה, מגבשים לעצמם השקפה על החיים באשר הם, שמאפשרת להם לראות את מצבם כטוב ומכובד... אך האמנם לא אותה תופעה מתרחשת בין העשירים המתפארים בעושרם, כלומר בגזלה, בין המצביאים המתפארים בניצחונותיהם, כלומר ברצח, בין השליטים המתפארים בעוצמתם, כלומר, בכפייה ובאלימות? איננו רואים באנשים האלה את סילוף תפישת החיים, מושגי הטוב והרע למען הצדקת מעמדם, רק מפני שחוג האנשים שמחזיקים במושגים מעוותים כאלה גדול יותר, ואנו עצמנו משתייכים אליו".

"התחייה", מלבד היותו מסמך ספרותי וחברתי מהמעלה הראשונה, הוא הישג שקשה מאוד להגיע אליו ללא פשרות (וטולסטוי אכן עושה כמה פשרות בין הצו הספרותי-אסתטי לצו מצפונו הדידקטי). הוא הצצה מעניינת לכל אוהבי טולסטוי באשר הם, שכן אף על פי שהמשיך לכתוב סיפורים קצרים, זהו הרומן היחיד שלו כ"טולסטוי ההוגה" יותר מאשר כ"טולסטוי הסופר". עם זאת, הוא אינו נעדר אותה יכולת עילאית לתאר אדם או סיטואציה על ידי שרטוט מהיר אך מלא נפח ומורכבות.

 

*

 

לאחר שסיים את "אנה קרנינה", בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, נתקף טולסטוי דיכאון עמוק, ואף היה על סף התאבדות. היה זה ביטוי של החיפוש חסר המנוח שלו אחר משמעות, חיפוש שליווה אותו מאז ילדותו. אלא שאחרי "אנה קרנינה" חש במלוא העוצמה את כל הישגיו - עושרו, משפחתו, הצלחתו הספרותית - ואת חוסר התוחלת שבהם. הוא השתקע בקריאת הוגים, החל לתרגל פרישות מינית, צמחונות, הסתפקות במועט ועבודת אדמה, וביקר בחריפות את הדוגמות של הכנסייה ואת השחיתות שבשלטון החוק; הוא הטיף לאי-ציות אזרחי, והתנגד לכל סוג של אלימות; הוא השתדל בכל כוחו, כמו "נארודניקים" רבים בני זמנו, להיאבק בבערות ובעוני של מיליוני בני ארצו.

במובנים רבים, הוא פיתח תודעה אנרכיסטית - כזו שלא רוצה לתקן את המערכת הרקובה, אלא שואפת להחליף אותה לחלוטין. טולסטוי לא רצה במערכת חוקים חדשה, אלא האמין אמונה פשוטה בעשיית הטוב למען האדם.

בנוגע לקומוניזם הוא היה אמביוולנטי, וראה בקארל מארקס הוגה מעניין שמחלק מקביעותיו הסתייג (אחת הדמויות של האסירים הפוליטיים בחלקו האחרון של "התחייה" נחשבת כמבוססת על מארקס). גם בתנועות המהפכניות עוסק טולסטוי בדרכו, ודרך גיבורו נכליודוב, מוסר לקורא את תחושתו הכללית כלפיהם: "למן תחילתה של תנועת המהפכה ברוסיה, ובייחוד אחרי אחד במארס, רחש נכליודוב למהפכנים רגש של עוינות ובוז. דחו אותו קודם כל אכזריות וחשאיות התכסיסים שהשתמשו בהם במאבקם נגד הממשלה, והעיקר, אכזריות הרציחות שעוללו, נוסף על כך סלד מהמאפיין המשותף לכולם של הערכה עצמית מופרזת. אך משהתוודע אליהם מקרוב ומשנודע לו כל מה שסבלו מהממשלה על לא עוול בכפם, נוכח לדעת שאינם יכולים להיות שונים ממה שהם. טפלים ככל שיהיו הייסורים שהאסירים הפליליים סבלו, לפני ואחרי ההרשעה, בכל זאת היתה נהוגה כלפיהם מראית עין של שמירה על החוק; בענייני האסירים הפוליטיים לא היתה גם אותה מראית עין... משתפסו מאות אנשים שלא זו בלבד שלא היו אשמים, אלא אף לא יכלו להזיק לממשלה, החזיקו אותם לפעמים במשך שנים בבתי כלא, שם הם נדבקו בשחפת, יצאו מדעתם או שלחו יד בנפשם... גורלם של כל האנשים האלה, החפים מפשע אפילו מנקודת מבט ממשלתית, היה תלוי בשרירות רצונו, בטיב שעות הפנאי ובמצב רוחו של קצין משטרה או ז'נדרמיה, סוכן חשאי, תובע, חוקר משפטי מושל הפלך או שר".

"התחייה" הוא לא רק יצירה מפעימה, רחבת יריעה, מלאה באהבה לאדם וסלידה מהמערכות שיצר, הוא גם מדריך שימושי למתקן העולם. למרות כל הוויכוחים שאינטלקטואל, הן בן זמנו והן בן זמננו, עשוי להתווכח אתו, לאיש המעשה הוא מגלם בחובו שיעורים כואבים וחשובים, רלוונטיים לכל עת.

טולסטוי לא גואל את דמויותיו הראשיות ואת קוראיו הסקרנים עם סוף טוב ובהיר - תחייתו הרוחנית של נכליודוב התחילה, אך היא לעולם לא תסתיים. ואולם, לקראת סוף הספר טולסטוי בכל זאת מעניק לגיבורו את ההקלה שבהכרה באמת אחת פשוטה, תפישה שבה טולסטוי החזיק עד יום מותו: "התברר לו כעת הרעיון שהאמצעי היחיד והוודאי להיוושעות מהרוע הנורא שבני האדם סובלים ממנו גלום אר ורק בזאת, שבני האדם יראו עצמם אשמים תמיד לפני האלוהים, ומשום כך לא כשירים להעניש או לתקן את זולתם. נעשה ברור לו עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי כלא ובבתי הסוהר, והביטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני האדם רצו לעשות את הבלתי אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני אדם מקולקלים, וחשבו להשיג זאת בדרך מכנית. אך כל מה שיצא מזה הוא שאנשים חמדנים ובעלי עניין, אשר עשו להם מקצוע מהענישה והתיקון המדומים של בני אדם, הושחתו בעצמם עד קצה גבול היכולת ואינם חדלים להשחית גם את אלה שהם מענים".

\



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו