"במופלא ממני": מה נשים רוצות

סוגיות מוסד ההורות והחתונה בהחלט מעניינות, אך במקום להזרים בהן דם חדש, הרומן הזה לוקח אותן כמה צעדים לאחור

בר חיון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בר חיון

במופלא ממני

אמונה אלון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 270 עמ', 94 שקלים

בז'אנר העולמות המקבילים ("דלתות מסתובבות", "ראן לולה ראן", "אפקט הפרפר" למשל), הסיפורים המקבילים שזורים זה בזה לא רק עלילתית, אלא גם רעיונית. המלכודת הדידקטית כמעט ומוטמעת במבנה, שבו כל ציר עלילה הוא זרקור שנועד להצביע על אלמנטים מסוימים בציר המקביל. למעשה, דרושה מידה של תחכום על מנת שלא לענות בפשטנות על השאלות העולות מאליהן ביצירות אלו, כמו מהי הדרך הראויה והמוסרית לחיות לפיה, איזה מחיר גובות בחירות מסוימות, והיכן יש למקם את האדם בין דטרמיניזם לבחירה חופשית. הרומן "במופלא ממני" מסתער על שאלות אלה ורבות אחרות.

בפרקים האי-זוגיים לירז היא רעיה ואמא מסופקת, שהחברות בין אחיה ובעלה, נאור ואביב, מובילה להקמת בית מדרש מיוחד בגליל. בפרקים הזוגיים היא נותרת רווקה ונהפכת בעצמה לאשת רוח ומרצה נערצת. כל לירז, מתוקף סגנון חייה המנוגד לזה של מקבילתה, מחזיקה במפתחות לקונפליקט שמטריד את מנוחתה של לירז השנייה. אמונה אלון היא מספרת מיומנת שנעה בחופשיות בין זמנים, משהה פרטי עלילה כדי לבנות מתח, ומפתחת מערכות יחסים המשקפות ומאירות אלה את אלה. ואולם, ספרה כמעט שהתיש אותי, ולא מפאת האתגרים שביקש ליצור, לכאורה.

את הדימויים השחוקים ("קם ממקומו כנשוך נחש" וכיוצא באלה) בלעתי, על הקלישאות ("העיניים המלאות חוסר אונים תינוקי שהפנה אליו המחבל ההוא בשעת מיתתו") התגברתי, וגם מחוות גוף משומשות עד זרא (גבתו השמאלית של אביב המתרוממת בהשתוממות פעם אחר פעם) הפסקתי לספור. מהעמודים הראשונים הקשה עלי שטאנץ לשוני אחר, שמצליח לייצר רגשנות בתחפושת של רגישות. השפה שופעת ומנעימה עד להציק, מתייפייפת ומתפנקת בעצמה, מדושנת במלים גבוהות שלא לצורך ובשפע קישוטים עד להתפקע. אין גבול, למשל, לשמות התואר המיותרים: הסיירות הן "מובחרות וסודיות" והאל"מ - "מהולל", הסבלנות היא "אין קץ" והסיפוק - "עילאי", התעלומה "טמירה" והרעננות "אינסופית", ואפילו תיבת הדואר האלקטרוני היא "מיוחדת" וההוגים הפוסטמודרניים, הם "הפוסטמודרניים ביותר"! אלה (ועשרות נוספים) יוצרים לא רק תחושת גודש מלודרמטי, אלא הם מאפיינים גם את הפלקטיות שבה הרומן חוטא בתובנותיו ובעיצוב הקיצוני של דמויותיו. אלון מבקשת לדון בסוגיות חשובות ומעניינות, אולם הצבעים העזים שבהם הכל מתואר מטיחים בפני הקוראים תמונה גסה למדי.

הנה, למשל, הצבעים שעולים בדיכוטומיה בין נאור לאביב: האח נאור הוא למדן חריף-שכל השבוי בעולם הספרים (וגם, איך לא, חלושעס שאלרגי לכל דבר), ואביב הבעל הוא ילד-טבע משוחרר המחבק את החיים בחושניות ומתפלש בהם. מאוד "נרקיס וגולדמונד" מצדם. ועתה, בחנו את עצמכם: אם לנאור פונים תלמידי בית המדרש בענייני שכל, אל אביב פונים בענייני... (?)

דיכוטומיה נוספת עולה בדילמה המרכזית של הרומן: האם על לירז להיות "לילית", אינדיבידואליסטית וחופשייה, אך בודדה, או "חוה" המקריבה את חיי הרוח למען האהבה והילדים. הדיון נותר יומרני ושטחי. הנה פיסה ממנו: הרומן מערער נמרצות על המסקנה שאשה שאינה ממלאת את חובותיה כעקרת בית או, רחמנא ליצלן, אינה מולידה ילדים, היא אשה פחות טובה, ומגיע למסקנה (תופים בבקשה), ש"אולי לא כל אשה חייבת להתחתן". אני תוהה אילו קוראים ייצאו נשכרים מתובנות כאלה? סוגיות מוסד ההורות והחתונה בהחלט מעניינות, אך במקום להזרים בהן דם חדש, הרומן הזה לוקח אותן כמה צעדים לאחור. אם לשפוט לפי ההיגיון הפנימי של הרומן ומי משתי הלירזיות מסופקת יותר ומי מסוכסכת, נדמה שההתרפקות הדביקה על הולדת ילדים מכניעה בסופו של דבר את התרעומת על מחיר ההורות, וכפועל יוצא, הקוראים נותרים עם דיון פסאודו-חתרני, קפוא וגנרי, שמסקנתו קונוונציונלית בהתאם.

"במופלא ממני" הוא רומן שמבקש לגעת גם במטפיסיקה. לשם כך הוא מתכתב עם מדף הספרים היהודי הענף (וגם משכתב סיפור תלמודי ברוח עדכנית), אך אף רעיון לא זוכה לפיתוח מעניין ומורכב. הרומן מנפנף גם באמנות ופילוסופיה מחוץ לקורפוס היהודי-דתי, אך זו התהדרות בנוצות לא לו, ונדמה שתפקידו העיקרי של הניימדרופינג הכאוטי הזה (משוררי ישראל לדורותיהם, עמנואל לוינס, זן, דרידה, להקת "רדיוהד" ועוד) הוא לייצר רושם של דמויות אינטליגנטיות יודעות-כל. הדמויות מבטיחות בכנות ובצעקנות לעסוק במופלא מהן, אך מעבר לדיבורים על חוכמה ואנינות, הצלחתי למצוא רק מחרוזת פניני חוכמת ניו-אייג': "החיים הם מסכת של ויתורים"; "אם אלוהים הוא אינסופי אז יש אינסוף דרכים לחיות לפניו"; "מי שמסרב לסלוח, בעצם מעניש בכך רק את עצמו". וגם המסע הרוחניקי להודו, "למצוא את לירז האמיתית", הוא מיחזור של ספרי טיול-אחרי-צבא על המסע הישראלי אל האקזוטי.

ייתכן שזהו ספר שמתקבל בברכה במגזר הדתי-לאומי, משום שבחירות מסוימות (כמו לא להינשא ולהוליד) נחשבות בו לטאבו והרוחניות הניו-אייג'ית נחשבת למהפכנית ביחס לחינוך התורני; ואולי גם בקרב קוראים שמחפשים להיכנס אל וריאציה של עולם ופרספקטיווה המוכרים להם כמו כל שיר שני בגלגל"צ. אי אפשר להתכחש לכך שזה נוח.

בדרך מבית הספר. איפה נמצא האדם בין דטרמיניזם לבחירה חופשיתצילום: אייל טואג

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ