בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הרצל אמר": תוכנית אוגנדה

ספרו הקולח של יואב אבני, “הרצל אמר”, הוא ניסיון מאולץ לכונן מדע בדיוני מן המציאות

11תגובות

הרצל אמר
יואב אבני. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 381 עמ’, 89 שקלים

“עכשיו אני באטמן”, צעק הילד בגן המשחקים. זרד שמצא מתחת לספסל היה לו לחרב, את החיתול של אחותו הפעוטה הוא הפך לגלימה ומיד החל לאיים עליה: “היא הרעה. צריך לחסל אותה”. למזלה של הפעוטה הזדעקה האם ממושבה, דחפה הצדה את כלי האוכל של שני הפעוטות וצרחה בקול אדיר: “השתגעת? זה מסוכן”. לבנימין זאב הרצל לא היתה אם מגוננת שיכלה לצרוח עליו ש”זה מסוכן לכתוב את ‘אלטנוילנד’. מישהו עוד ייקח אותך ברצינות”. את השלכות העדר האם ההרצליאנית אנחנו חווים כבר 100 שנים. חזונו של הרצל לא היה הפעם היחידה שבה הוכח שהמציאות עולה על כל מדע בדיוני. אבל מעטות הן הדוגמאות שבהן מציאות נהפכה למדע בדיוני.

ספרו הקולח של יואב אבני, “הרצל אמר”, הוא ניסיון מאולץ לכונן מדע בדיוני מן המציאות. זהו סיפורם של שני חברים, כפיר וארי, אזרחי מדינת ישראל שבאפריקה, אשר מתכננים את מסעם לפלסטינה לאחר שחרורם מהצבא. פלסטינה שלהם היא “רחוקה ומסוכנת” ו”ירושלים יקרה מאוד”, כפי שמזהירה אותם אמו של ארי. “זה לא הגיוני. פלסטין?! אין שם כלום! מדינת עולם שלישי”, פוסקת האם. חלק מן המסע מתואר כיומן אישי וחלקו כסיפור מרוחק של השניים. ישראל האפריקאית, לעומת זאת, היא מדינה חלומית שבה חיילי צה”ל מחזירים לאוגנדה גור קרנף שחצה את הגבול. באותה ישראל ישנם גם סכסוכי גבול, יש מרי של בני שבט המסאי, ויש גם יריות והרוגים. ממש, אבל ממש, כמו בישראל הלא־בדיונית.

לכאורה ביקש אבני לייצר מדינה מדומיינת, שתבהיר לנו מה הפסדנו והרווחנו מכך שלא באפריקה הוקמה מדינת היהודים. באותה נשימה שואף אבני להציג לפנינו מראה מושחזת של ההוויה הישראלית כפי שהיא. מעין מבט מבחוץ, שנשען כמובן על הידע והחוויות שכל ישראלי - או רוב הישראלים - מכירים. אבל כך יצאנו מופסדים פעמיים. לא קיבלנו מדינה חלומית שכמותה אפשר לתאר רק בספרים בדיוניים, וגם הזכירו לנו באיזה ביב מעלה אד מבאיש אנחנו חיים.

אבני, דרך ארי וכפיר שלו, מלווה כצל את מדינת ישראל האמיתית. הוא יוצר העתק כמעט מושלם שלה לעתים מבלי להתאמץ כלל למתוח את הגבולות כראוי לחוזה או לסופר בדיוני. כך, למשל, הוא מתאר את בני שבט הקיקויו, אשר “למרות שרבים מהם עדיין אינם עומדים דום ביום הזיכרון וטוענים שראוי שההימנון ייתן ביטוי גם לנפשות הומיות שאינן יהודיות... רובם קיבלו אזרחות ישראלית ובזכותם הפכה הסווהילית לשפה שנייה באופן רשמי”.

ההשוואה למיעוט הפלסטיני בישראל היא כל כך מובנת מאליה, עד שמותר לשאול אם היא באמת נועדה להרעיד איזו נימה אצל הקורא הישראלי. כך גם כאשר כפיר מספר לחברו ארי: “אני קורא קצת על הכוהן הגדול. אתה יודע שיש לו סמכויות של ראש מדינה? הרובע היהודי בירושלים קיבל כאן מעמד של אוטונומיה. כמעט כמו הוותיקן”. במדינה שבה רוב חלקיה נחשבים מזמן לשמורת טבע בתוך הוותיקן הישראלי, ושבה הרב עובדיה מעניק סמכויות לראשי מדינה ולא להפך, קשה לטלטל את הציבור עם חיזיון שכזה.

הדמיון הקרוב כל כך, קרוב מדי, לחוויות ולאירועים שכדי להכיר אותם די לפתוח עיתון יומי, אינו רק מסלק את ספרו של יואב אבני ממדף ספרי המדע הבדיוני, הוא גם גורם לתסכול עמוק. תסכול מכך שאפילו חלום ראוי על מדינה חלופית, על השלווה שהיתה יכולה להיות מנת חלקנו אילו רק הקמנו מדינה באפריקה, קנדה או דרום אמריקה, אי אפשר עוד לחלום. לעתים עולה אפילו החשד שלא בדמיון עסקינן אלא בפטריוטיזם פשוט, לאמור: אל תחלמו אפילו על מדינה אחרת, בכל מקום הד־נ־א המקולל שלכם יקים בדיוק את אותה מדינה שאתם חיים בה. לא את המדינה צריך להחליף, אלא את העם. אבל בשביל זה לא צריך דמיון עשיר, אלא מעבדה משוכללת לגנטיקה, או דמיון של ממש.

ספרו של צבי בראל, “כשמכוניות נפלו מהשמים”, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו