בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוזה קיבוצי

שני ספרים, "לפעמים פצע לפעמים סופה" ו"לפני שהנמר יתעורר", מדגימים את הליקויים והסיכויים של הסיפורת הנכתבת בשנים האחרונות על ידי יוצאי קיבוץ

5תגובות

לפעמים פצע לפעמים סופה

שושנה גוטשלק סבג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 208 עמ', 88 שקלים

לפני שהנמר יתעורר

נחמה נבון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 188 עמ', 88 שקלים

עוד כתבות בנושא

שני ספרים שנכתבו על ידי יוצרות בנות קיבוץ וראו אור לאחרונה מדגימים היטב את ליקוייה וסיכוייה של הסיפורת הנכתבת בשנים האחרונות על ידי בני/עוזבי קיבוצים. כדי לדון בספרים אלה אחזור לרגע לאחור, למאמרו המפורסם של ברנר, "הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו". דומה שהמאמר הזה, שנדפס לראשונה לפני מעט יותר מ-100 שנים, רלוונטי היום לא פחות משהיה בזמנו. ברנר מלגלג בו על השקר והזיוף המאפיינים את הסיפורת העברית, זו ש"רוח ארץ-ישראל שורה עליה". אחד היוצרים הבודדים שברנר חוסך מהם את שבט לשונו הוא צמח, שבסיפוריו "חיי האדם, צערו ומשושו", לא ערכו הציוני של האדם הוא העיקר. ברנר מבחין כאן בבירור בין "אדם" לבין "ציוני", בין ראייה צרה, ציונית בלבד, חברתית בלבד, של הגיבור (באיזו מידה לפנינו גיבור "חיובי" או "שלילי" מנקודת מבט ציונית) לבין ראייה רחבה יותר, הרואה את הגיבור כאדם שלם, שהציונות אינה ממצה את כל עולמו הרוחני.

אבחנתו של ברנר יפה מאין כמוה גם באשר לסיפורת הנכתבת היום על הקיבוץ. בוואריאציה קלה על דבריו ניתן להבחין בסיפורת זו בין כותבים שגיבוריהם הם קיבוצניקים גרידא, אנשים שהקיבוץ הוא כל עולמם, לבין כותבים שגיבוריהם הם בני אדם שהקיבוץ אינו ממלא את כל עולמם החווייתי. שושנה גוטשלק-סבג ונחמה נבון נולדו בקיבוץ ועזבו אותו בבגרותן, ולא במקרה נמצא בשני הספרים חוויות דומות רבות (הורים המבקשים להלין את ילדם בחדרם ולא בבית הילדים, קשיי עזיבת הקיבוץ ועוד). עם זאת, נבון כותבת ספרות יפה (בלטריסטיקה), ואילו ספרה של גוטשלק-סבג מציע סיפורת מקומית-קיבוצית, צרת אופקים, פרובינציאלית.

מתוך הספר "עמק: בדרך לכפר יהושע", הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות

גוטשלק-סבג עוסקת לכאורה בנושאים חשובים, כמו למשל המתח בין הפרט לחברה וכו', אבל היא עושה זאת בדרך סטריאוטיפית ומיושנת. גיבוריה הם קיבוצניקים צרי אופק, אנוכיים ורעי לב בדרך כלל, ובהעדר סמכות סיפורית המתכתבת עם הקוראים מעבר לגבם של גיבורים אלה נותר לקורא רק ללוות את עלילותיהן של דמויות פרובינציאליות, קטנוניות, שגבולות עולמן הרוחני הם גדרותיו המחלידות של הקיבוץ. רוצים דוגמאות? בבקשה.

גדליה, גיבור הסיפור "בגדי עבודה כחולים", מקפיד לגהץ את בגדי העבודה הכחולים שלו, והוא מתמחה בעשיית טבלאות של תפוקת תפוחי העץ. גדליה מנצל את טוב לבו של אליהו שכנו (מבקש ממנו שיחליף אותו בתורנות של סחיבת ג'ריקן הנפט לחימום הבוילר של הבניין), ומנדנד לפנינה, אשתו של אליהו, שתירשם לגיוס קטיף תפוחי העץ בשבת. פנינה עבדה כבר בקטיף שלוש שבתות רצופות, והיא מבקשת שבת אחת לנוח ולשמוע את תוכניות הרדיו האהובות עליה. היא אוזרת עוז ומחליטה לא להצטרף לגיוס. בשבת היא שומעת את הרדיו מנגן בחדרו של גדליה וכשהיא נכנסת לכבותו (אשה אחראית הרוצה לחסוך כסף לקיבוץ) היא מגלה שגדליה עצמו נמצא שם, משמע, אלוהים ישמור, גם הוא, האחראי למטע, לא הלך לגיוס. היא קורעת לגזרים את עיתון השבת וגדליה כורע לאסוף את גזרי הנייר. ככה מסתיים הסיפור: "בכבדות פנתה לצאת מן החדר. ‘לא נורא', אמרה ספק לעצמה ספק אליו, ‘סוף סוף כבר הגיע הזמן שגם אתה קצת תתחיל לעבוד'".

איזו אמירה נוקבת, איזו תגלית מסעירה: האיש המטיף לכולם לעבוד קשה מתגלה בעצמו כבטלן גדול. מה אנחנו יודעים על הדמויות, על גדליה ועל בני הזוג פנינה ואליהו, מלבד תווי ההיכר הקיבוציים/החברתיים שלהם (חריצות, עצלות, וכו')? יופי, אז גילינו שגדליה עצלן. תגלית מרעישה, שכבר לפני חצי מאה היתה נחשבת למיושנת ונאיבית.

אותם דברים אמורים לגבי שאר הסיפורים הכלולים בקובץ הזה. אסתפק בדוגמה אחת נוספת בלבד. הסיפור "הנופל השלושה-עשר" מספר על אסנת, העירונית המפונקת שהתאהבה בחמי בן הקיבוץ והתחתנה אתו. חמי נהרגל בתאונת אימונים, ויאיר, שהיה מאוהב באסנת, מקווה כי אסנת תיענה עכשיו לחיזוריו. בשל מצבה החדש, יאיר מציע לה להחליף אותה בניהול טקס הזיכרון והיא שמחה להצעה. היא מזמינה אותו לחדרה, אבל כשמתברר לו שכל רצונה הוא למסור לו חומר על בעלה המת, הוא מגיב לדבריה ביובש ובאדישות. בסופו של דבר, בטקס עצמו יאיר מזכיר את חמי המנוח במלים קצרות בלבד, ולא מנגן במפוחית את המנגינה שאסנת ציפתה שינגן, כדי להזכיר לנוכחים את מפוחיתו של חמי. הסיפור מסתיים בקינתה של אסנת: "'הנה כולם כבר הולכים', קוננה ללא קול: ‘שכחו אותך חמי, אתה מבין את זה! שכחו אותך! אבל יאיר לא שכח, בכוונה הוא עשה את זה, כדי לנקום בי! ואני סמכתי עליו שיזכור ויזכיר'".

יש עניין מסוים בסיפור בתפקיד שמילאה המפוחית בחייו של חמי, ובסיפור האהבה הלא צפוי הנרקם בין חמי לאסנת. צריך גם לציין כי לשונה הפיגורטיבית של המחברת לא פעם מדויקת ומקורית, אבל הסיפור כולו עומד בצל עולמם המוגבל של יאיר ואסנת. המוגבלות הזאת באה לידי ביטוי בפסקת הסיום: מה זה טקס הזיכרון הזה לעומת עצם מותו של הבעל, אבל העוול שעשה יאיר לאסנת מאפיל כאן על האסון הנורא של המוות. האספקט החברתי של העלילה והדמויות שולט כאן ברמה ומרדד כליל את הסיפור.

בסיפורים הכלולים בחלקו הראשון של הספר מייצגת דודה קלרה את העולם החוץ-קיבוצי, המעורר את סקרנותה הגדולה של הילדה יעל, אבל הייצוג הזה הוא סטריאוטיפי מדי (שמלות צבעוניות, בושם, ריקודים סלוניים וכו') ומכל מקום, הקורא שוב נשאר עם עולמם המצומצם והמוגבל של חברי הקיבוץ. בולט לטובה כאן הסיפור "תנים על המרפסת". למרות שהנושא - הפחדים שמעוררות יללות התנים - תואר לא אחת בסיפורת הקיבוצית, הוא מואר כאן היטב ומשתלב במתחים שבין האידיאולוגיה הקיבוצית לצורכיהם של הילדים ושל הוריהם גם יחד.

כמה וכמה מן הסיטואציות המופיעות בספרה של שושנה גוטשלק-סבג מופיעות גם בספרה של נחמה נבון. עם זאת, קיים הבדל עקרוני בין הספרים: רוב גיבוריה של נבון הם בני קיבוץ או עוזבי קיבוץ, אבל העובדה הזאת היא רק מרכיב אחד בעולמם. בשבעת הסיפורים ובנובלה הכלולים כאן אנחנו פוגשים בני אדם המתמודדים עם השינויים החלים בין בני זוג אחרי עשר ו-20 שנות נישואים ועם האיומים השונים, החיצוניים והפנימיים, שאתם צריכים בני זוג להתמודד. בה בעת הם מתמודדים עם המקריות והשרירותיות של הקיום ומנסים להבין את חייהם. לא במקרה מתחיל הסיפור "יהיה בסדר" בפגישה מקרית בין גבר לאשה, ובשאלתו של הגבר על מה מספר הספר שהאשה קוראת. תשובתה: "על החיים, על החיים (...) על מה כבר אפשר לכתוב?"

השניים האלה, הנשואים לבני זוג אחרים, ממשיכים להיפגש, הולכים לסרט ומסכמים: "זהו, בסרטים כמו בחיים: איש אוהב אשה אוהבת מישהו אחר. או להפך, מישהו עוזב, מישהו נאבק או מוותר, מאושר לרגע, אומלל, מאמין שאפשר אחרת אבל נשאר תקוע. כמו בחיים, אבל כרגע לא מדברים עליהם". בהמשך הם מנסים להבין "מה עושים עם החיים עכשיו", והגבר מנסה לשכנע את עצמו ש"החיים שלנו", החיים שלו ושל בני משפחתו, הם בסך הכל מוצלחים למדי. המשך הסיפור מתאר את התמודדותו של הגבר עם הסיטואציה החדשה שבה הוא מוצא את עצמו, וזאת על רקע ידיעת החיים המתקצרים, והידיעה ש"הבעיה שזה החיים. לא תרגיל ולא מילואים. הפעם זה החיים".

גיבוריה של נבון מתמודדים, אם כן, עם "החיים", עם הזוגיות ועם השינויים שהזמן מחולל בה, עם הקושי לפרש את חייהם, עם מותם של בני משפחה קרובים. הם אינם שוכחים את ילדותם בקיבוץ, אבל אינם רואים את עולמם דרך משקפיים קיבוציים בלבד.

יאיר, גיבור הנובלה "לפני שהנמר יתעורר", כותב במחשב שלו מעין יומן, שבו הוא מנסה להבין את מערכת יחסיו עם רמי, מי שהיה בעבר ידידו הטוב בצבא ובשנים שאחרי הצבא, וכיום יריבו: יאיר עומד בראש צוות המשא ומתן מטעם האוניברסיטה שלו ואילו רמי הוא ראש צוות המשא ומתן מטעם משרד האוצר לטיפול בסכסוך העבודה שהכריזו מורי האוניברסיטה. 30 פרקיו הקצרים של היומן מתארים את הידידות שפרחה בין יאיר לרמי, את התפקיד החשוב שמילא רמי בהחלטתו של יאיר לעזוב את הקיבוץ ובבחירת הקריירה האקדמית שלו. הםה מתארים בהרחבה גם את יחסיו של יאיר עם יעל (אשתו-גרושתו-אשתו), שוזרים את עברו הקיבוצי בשאלות הקיום הגדולות (אחריותו של האדם לחייו, היכולת או אי היכולת לאהוב, ההתמודדות עם הזמן העובר ועם המוות ועוד), משקפים תהליכים פסיכוסומטיים שונים (גירוד בידיים כתוצאה של לחץ נפשי) ומצבי תודעה משתנים (תהליכי זיכרון ושכחה).

הנובלה מסתיימת בניסיונו של יאיר לסכם את רצונו להבין את קשריו עם רמי: "ואולי זה מה שנותר לי לעשות, לנסות לגעת בדברים. להיזכר ולדעת שהיו גם ימים טובים. ואם אחר כך החיים נערמים כמו ערימת חציר דליקה, ואם נחש הזמן מגיח מתוך הקש, צוחק אליך, מאיים או לועג, זאת לא באמת השאלה מי אשם. זאת הקנוניה הקדמונית שנרקמת כל רגע בין המציאות לבין עצם היותנו בני אנוש" - החיים, הזמן, המתח בין המציאות לבין היותנו "בני אנוש" (הפגיעות, התשוקה להתחבר עם אחרים, העיוורון והרצון להבין, וכו').

ספרה של נבון אינו נקי מפגמים. חסר לה אומץ לתאר איך באמת נראו החיים בבית הילדים ואיך באמת נראו ההתעללויות בילדי החוץ, הסממנים הפוסט-מודרניסטים המציינים כמה מן הסיפורים כבר מוכרים ושגורים מדי, לשונה הפיגורטיבית לא פעם אינה מדויקת ("שעות הערב הנינוחות כשהשכבנו את הילדים הולכות ומתרחקות כמו רפסודה אל לבו של ים אחר... ימים של שגרה טובה מציצים אלינו כמו חתולים ערמומיים מבין הפחים, לועגים לימים שיבואו, מי אתם בכלל"), אבל כספר סיפורים ראשון הוא בהחלט הבטחה.

הפרופ' אברהם בלבן הוא משורר, סופר וחוקר ספרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו