בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רק ילדים": אגדה אורבנית

כמו בוב דילן ב"כרוניקות" שלו, גם לפטי סמית יש יותר עניין במיתולוגיה מאשר בכרונולוגיה, במיתוסים יותר מאשר בעובדות

9תגובות

מנקודת מבטה של הפאנקיסטית הדילטנטית, המפגש הגורלי באמת המסתתר בין דפי הספר "רק ילדים", הוא לא זה שבין פטי סמית לרוברט מייפלתורפ, אלא זה שמתרחש רק בעמוד 190: המפגש של פטי סמית עם לני קיי, בחנות התקליטים "וילג' אולדיס" ברחוב בליקר. פאנקיסטים מעקמי חוטם כבר רטנו שאספני תקליטים לא צריכים להקים להקות (העקיצה כוונה כלפי "סוניק יות"), אלא שבמקרה של לני קיי - אספן תקליטים, מבקר רוק, אוצר וגיטריסט - היה זה הוא שנתן לשאיפות הפרטיות והפואטיות של פטי סמית מסגרת וצורה בדמות קצב ומנגינה. יחד עם לני קיי עשתה פטי סמית את המעבר הסופי ממשוררת למוסיקאית וזמרת, והמעבר הזה הניב בנובמבר 1975 את אחד האלבומים החשובים והמשפיעים בתולדות הפאנק והרוק: "Horses".

מעבר להיותו של הספר ממואר על יחסיה העמוקים ורבי-השנים של סמית עם רוברט מייפלתורפ, זהו רומן חניכה של נערה עיקשת ונחושה, שכבר בגיל צעיר מאוד בחרה בייעודה להיות אמנית. "לא היתה לי שום הוכחה שיש לי מה שדרוש כדי להיות אמנית, אף שבכל לבי רציתי להיות. דמיינתי שחשתי את הייעוד שלי והתפללתי שכך יהיה. אך ערב אחד, בזמן שצפיתי ב'שירת ברנדט' עם ג'ניפר ג'ונס, נדהמתי לגלות שהקדושה הצעירה לא ביקשה לעצמה את הייעוד הזה. אם המנזר היא שביקשה לעצמה קדושה... זה הדאיג אותי. תהיתי אם באמת נועדתי להיות אמנית. הסבל שבשליחות זו לא הטריד אותי, אך האפשרות שלא לכך נועדתי, הילכה עלי אימים".

בגיל 20 נשרה סמית מהקולג' המקומי בעיירה הקטנה בדרום ניו ג'רזי הכפרית שבה גדלה, בעקבות הריון לא רצוי. היא ילדה כמעט בסתר - צריך להבין את הרקע הדתי והדל באמצעים שממנו באה - ומסרה את התינוקת שילדה לאימוץ. במשך זמן-מה היא ניסתה להשתלב בעבודה על פס ייצור במפעל המקומי, אך החלום להיות אמנית לא הרפה ממנה. היא היתה מוכנה בשלב זה להסתפק אפילו במעמד של "פילגש של אמן: בעיני רוחי הצעירה לא היה רומנטי מזה... חלמתי לפגוש אמן, לאהוב אותו ולתמוך בו ולעבוד אתו שכם אל שכם". וכך, כשלנגד עיניה החלום הרומנטי על חיי אמן, הרעב והתשוקה ליצירה, ולא פחות חשוב מכך: סגנון לבוש של אמנית, עלתה סמית על האוטובוס לניו יורק בבוקר יום שני, 3 ביולי 1967. באמתחתה כרטיס נסיעה בכיוון אחד, עותק של "הארות" של ארתור רמבו, ומדי מלצרית וסנדלי פלטפורמה לבנים שנתנה לה אמה, רק ליתר בטחון.

ניו יורק של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היא ניו יורק מהוללת באינספור סרטים, ספרים ושירים, על כל הזוהר האפל שלה ואבק הכוכבים. כמו הלונה פארק הישן בקוני איילנד שהיה המקום החביב על סמית ומייפלתורפ, נפרשת לעיני הקוראת סחרחרה מענגת של שמות אנשים ואתרים: אנדי וורהול והפקטורי, מקס'ז קנזס סיטי, מלון צ'לסי, "וולווט אנדרגראונד", ג'ניס ג'ופלין, ג'ים קרול, וויליאם בורוז, אלן גינזברג, סי-בי-ג'י-בי ומצעד אינסופי של אמנים ויומרנים, כוכבי רוק ומשוררים, שחקני תיאטרון שוליים, מסוממים, זונות משני המינים, טרנסג'נדרים, יפהפיות ומזדנבות שלהן קוראת סמית, לא בלי חיבה, "פרזיטיות", מלכות דראג, דילרים, האסלרים ושאר נערי ניאון.

מתוך הספר "רק ילדים"

כמו בוב דילן ב"כרוניקות" שלו, גם לסמית יש יותר עניין במיתולוגיה מאשר בכרונולוגיה, במיתוסים יותר מאשר בעובדות. אלא שככל שהסיפור הולך ונפרש לנגד עיניה המשתאות של הקוראת, הכל נראה לפעמים קצת קל מדי: סמית מצאה עבודה סבירה בחנות ספרים נחשקת; במלון צ'לסי נמצא חדר קטן פנוי בשכר דירה לא גדול ותמורת פיקדון של תיקי עבודות - לא רע בשביל שני נערים אלמונים משום מקום; לופט רחב ידיים ומואר התפנה בהמשך הרחוב תמורת סכום לא מבוטל, אלא שמיד, כבמטה קסם, נמצאה הדרך לממן אותו: קניית ספרים ממהדורה ראשונה בפרוטות ומכירתם במחיר גבוה לאספנים. לעתים מזומנות הוצעה לסמית עבודה בתיאטרון, בסרטים ואפילו בדוגמנות. לאורך כל הדרך נדמה שפטי ורוברט פגשו תמיד את האנשים הנכונים, בזמן ובמקומות הנכונים, שפתחו לפניהם את הדלתות הנכונות. סמית אמנם מציינת פה ושם שהיו ימים שבהם היא ומייפלתורפ חיו מהיד לפה, על סף רעב, סבלו ממחסור ואף ממחלות, אלא שהאיזכור הזה הוא שטחי, אגבי בלבד, כלאחר יד. קו דק בלבד מפריד בין מיתולוגיזציה לסתם גלוריפיקציה, ובתור שרטוט דיוקנם של שני אמנים מתחילים כאנשים צעירים, הדיוקן הזה מיופה מדי, פשוט מדי, נטול כמעט חניכה אמיתית.

העובדה שלאורך הספר כולו, אפילו לקראת סופו, כשסמית היא כבר אשת איש ואם לשני ילדים קטנים, אין שום הרהור שני על ההריון הלא רצוי והמסירה לאימוץ - לבטח אירוע טראומתי בחיי אשה צעירה - היא כמעט בלתי נסלחת. באופן דומה, אין שום הרהור שני ביחס למה זה אומר עבור אשה צעירה לנהל רומן עם גבר נשוי (סם שפרד). אפילו בנוגע לסיפור האהבה שלה עם מייפלתורפ, שהוא לב-לבו של הספר הזה, אין דין וחשבון מלא ואמיתי על הכאב ושברון הלב הכרוכים בגילוי שהגבר שאת אוהבת אותו, ושחשבת שהוא אוהב אותך ורוצה בך כפי שאת אוהבת ורוצה אותו, מעדיף על פניך גברים. שלושה אירועים כאלה מספיקים לשלושה סיפורי חניכה מלאים - נגיד, מפרי עטה של אליס מונרו; אלא שבסמי-אוטוביוגרפיה הזאת של פטי סמית הם לוקים בחסר. כסיפור חניכה רטרוספקטיבי נוכחת בו מאוד הנערה בת ה-20 וזה מקסים, אבל קולה של האשה בת ה-64 שכותבת אותו - ואותה - נעדר ממנו כמעט לחלוטין; קולה של אשה בת 64 שמסוגלת להתבונן לאחור ולהודות שעם כל הכבוד לאמנות ולייעוד, ואולי דווקא בגללם, היה לפעמים דפוק ומחורבן, היו קשיים איומים ומכשולים כבדים, היה מחיר והוא לא היה פשוט או קל.

פטי סמית עצמה מספיק חכמה כדי להבחין בכך: "אני משוכנעת שהיו גם ימים יפים פחות", היא כותבת, "אבל זיכרונותי מוגשים בנוסטלגיה והומור. ואלה שלנו הם ערב רב של ימים ולילות, רומנטיים כמו קיטס וגסים כמו הכינים שסבלנו מהן שנינו, כשכל אחד מאתנו בטוח שנדבק מהאחר, בזמן שהקפדנו על משטר מייגע של חפיפות בשמפו נגד כינים בכל אחד מחדרי הרחצה המוזנחים של מלון צ'לסי".

אה, נו טוב, כינים. שאלה יהיו כל צרותיה של אמנית צעירה בדרכה להגשמה עצמית, להכרה ותהילה.

וזו החמצה שהיא אירונית פעמיים: פעם אחת, מפני שאם האגדה האורבנית הזאת, אגדה טובת-לב למבוגרים, מדגישה בהומור ובנוסטלגיה רק את חיוכיה של אלת המזל בדרך להצלחה של פטי סמית, איזה מקום ומשמעות יש לכישרון ולדבקות שלה; ופעם שנייה זה אירוני מפני שבתור מחוות אהבה לזכרו של רוברט מייפלתורפ, הממואר הזה קצת מחטיא את רוחו של מייפלתורפ עצמו. האמנות שלו לא היתה תמיד קלה או מרוככת. היא היתה קשה לא פעם לעיכול, בוטה מאוד בדימויים ההומוסקסואליים והסאדו-מזוכיסטיים שלה המשולבים במוטיבים נוצריים-דתיים. אפשר בקלות לדמיין את מייפלתורפ עצמו מאיץ בסמית לכתוב ממואר קצת יותר אמיץ, קצת יותר אמיתי, קצת פחות רומנטי וקצת יותר פאנקיסטי, על הימים שבהם היו שניהם רק ילדים.

עד אז, מי שמחפשת אישוש או נחמה או השראה, ומי שרוצה לקרוא את רומן החניכה האמיתי של פטי סמית, יכולה תמיד לחזור ולהאזין שוב ל-"Horses".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו