בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חמישים גוונים של אפור": האנטומיה של גריי

מבקרת ומבקר קראו את "חמישים גוונים של אפור" וישבו לדון בנושא. וכך התברר שוב שדיונים זה לא הכל

50תגובות

חמישים גוונים של אפור
אי־אל ג'יימס. תירגמה מאנגלית: ורד ארביב. הוצאת ידיעות ספרים, 571 עמ', 98 שקלים

הוא: הפולמוס המרכזי ביחס ל"חמישים גוונים של אפור" הוא האם הספר מחרמן. קודם כל נוריד את זה מהשולחן. הספר חירמן אותך?

היא: כן. בעיקר בגרסה האנגלית. בעברית יצאתי ממצב הרוח המתאים אחרי שתירגמו את ברכת הפרידה "laters" ל"פרידה קצרה חצי־צרה". פתאום ראיתי מול העיניים דוד זקן פלמ"חניק במקום אמריקאי חתיך. ואיך היה לך?

הוא: היו רגעים קטנים. למען האמת, הספר לא גרוע כמו שציפיתי. עם כל מה שכתבו עליו חשבתי שהקריאה בו תהיה עינוי מתמשך. זה לא היה כך.

היא: זה טראש חביב. או אולי מקובל יותר לומר Guilty Pleasure? אבל זו לא ספרות טובה. מצד שני, למי איכפת? בין כל הפונקציות שספרות יכולה למלא, מי אמר שאוננות היא פונקציה פחות לגיטימית?

הוא: אז אופציית האוננות היא לדעתך הסיבה לכך שהספר נהפך להיות סנסציה ספרותית דרמטית כזו?

רקס רקס

היא: ברור.

הוא: אני מבין. אבל תרשי לי במטותא להציע תזה מכופתרת יותר. הספר הזה הוא מם תרבותי. מם הוא מושג שלקוח מתורת הממטיקה, שמבקשת להסביר איך רעיונות ויחידות תוכן מפיצות את עצמן בתודעה האנושית. האנלוגיה היא ביולוגית־בוטנית לגמרי: תכנים מופצים לכל עבר, אבל רק תכנים תרבותיים מסוימים נקלטים במוחות של אנשים ומפיצים את עצמם משם. התודעות האנושיות הן מצע מנטלי, רגשי או אינטלקטואלי, שעל גבו התכנים האלה יכולים לשגשג בזמן מסוים. וסיפורים משגשגים, כמו עשבים או בעלי חיים, כשנותנים להם תנאי מחיה מתאימים. משהו בתרבות העכשווית מאפשר ל"חמישים גוונים של אפור" את תנאי הקיום, הקליטה וההפצה ההולמים ביותר. זה הספר הנמכר ביותר בתולדות תעשיית ההוצאה לאור, ויש לזה סיבה, כמובן, וזו השאלה המעניינת ביותר בעיני ביחס לספר: מה יש בתודעה העכשווית שמאפשר לספר הזה להיקלט בהצלחה בהכרתם של כל כך הרבה אנשים?

היא: אתה אמנם שואל, אבל מהיכרותי אתך יש לי תחושה שיש לך כבר תשובה.

הוא: ברור. והיא לא תפתיע אותך: היא נעוצה בכך שהספר עוסק באופן מפורש, אבל גם אופטימי וחיוני, במיניות; מיניות חייתית, ייצרית ומשולהבת, ולכן הוא יוצא דופן בנוף הספרותי של זמננו.

היא: תמיד היו ספרים כאלה: "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "סיפורה של O", הסיפורים הקצרים של אנאיס נין, "פחד גבהים" ועוד לא אמרתי אף מלה על כל מיני דניאל סטילים, וג'ודית קרנץ' מהניינטיז שתמיד הקפידו על תיאורי זיונים מדוקדקים ויצירתיים.

הוא: "ליידי צ'טרלי" היה אכן ספר פופולרי שעסק בתשוקה מינית ושיחרר אותה במלים. אבל איפה יש ספרים כמו הספר ההוא בנוף העכשווי של המלים הכתובות? הפורנוגרפיה החזותית, בתמונות וסרטים, תפסה את מקומם של הרומנים הארוטיים והפכה את הכתיבה על מין למיותרת מבחינת הפונקציה של העוררות המינית; היא החליפה את הספרים, לטוב ולרע, באופן מלא.

היא: לפחות בשביל גברים. לרוב הנשים שאני מכירה קשה למצוא סרטוני פורנו שמחרמנים אותן. אופס, סליחה. שוב הפרעתי. הייתי נושכת את השפה שלי אם הייתי חושבת שזה יעזור.

הוא: ברשותך, אני אתחקה אחר פרקטיקות השליטה הסאדו־מזוכיסטיות של הגיבור ואכבול את אצבעותייך. הנה חסם הפה. מלת הביטחון, אם תרצי להשתחרר, תהיה "ניו־ג'ורנליזם". היא: קדימה.

הוא: ייצוגי מיניות נהפכו להיות סבוכים יותר דווקא ככל שהם נפוצים יותר. צריכת פורנוגרפיה היא סודית, מקור לבושה ולהסתר, ולכן היא מדכאת את הפנטסיות המיניות. היא צוררת אותם בדרך כלל בזמן ובמרחב מוגדרים: מול מחשב, לבד, בחדר הסגור, באישון לילה. והיא מדכאת את המיניות, גם במובן זה שהיא משרטטת אידיאלים בלתי מציאותיים של מין, שלעומתם הדבר האמיתי מחוויר. פורנוגרפיה גורמת לבני אדם להיות בלתי מסופקים מהמיניות שלהם באופן מתמיד. אבל הפורנוגרפיה לא לבד. יש עוד דברים שמדכאים את המיניות; גם הפמיניזם והפסיכולוגיה תרמו את שלהם. הם יצרו הבחנה ערכית בין מין לאהבה, והגדירו את המין כקריטריון או כאמת מידה בשיקולים הרגשיים של ההתאהבות, של טיבה ושל מידותיה; הם אסרו על חיפצון גופני, של נשים ושל גברים; הם הכניסו את יחסי המין לסד דכאני של פוליטיקלי קורקט, של חשיבה על מיניות במונחים של התחשבות, פשרה, יחסי גומלין ומשא ומתן; הם העמיסו על יחסי המין מטענים נפשיים, נוירוזות וחסכים רגשיים. באופן פרדוקסלי, אנחנו נמצאים בתקופה של דיכוי ארוטי, שקשור במוגבלות של ייצוגי מין לגיטימיים ובתחושת בושה או אשמה פוליטית או פסיכולוגית ששוללת מהם הרשאה. והספר הזה פועל כנגד ההתניות הללו. הוא לא משתף פעולה עם החזותיות של הפורנוגרפיה: הוא מחזיר את המיניות אל האופטימיות של הבשר ושל המגע, אל ההתמסרות המוחלטת, וגם אל פני השטח של התודעה הרומנטית. הוא אנטי־פסיכולוגי ‏(גם אם מצהיר על עצמו אחרת‏), והוא גם אנטי־פמיניסטי, משום שהוא מציג גיבורה שנהפכת מרצונה החופשי לאובייקט ארוטי כבול ונטול שליטה, שהאדון שלה מסביר לה שחשיבה אוטונומית היא מכשול בפני האורגזמה המושלמת.

היא: אני לא מבינה איך אפשר לקרוא לרומן, שכל מטרתו היא לגרום לנשים להגיע לאורגזמה, אנטי־פמיניסטי. זה נראה לי מצחיק. הרי זה כל העניין כאן.
הוא: אבל את לא חושבת שהגיבורה, אנה, מגיעה לאורגזמות כמעט בעל כורחה? כל תפקידה הוא להשתוקק, ואלו גבולותיו של העולם הרגשי והמיני שלה. עליה ללמוד לוותר על עצמה - לא רק על העכבות שלה, אלא גם העצמאות שלה - כדי להשיג את המין המושלם. חוץ מזה, היא לא מצאה חן בעיני. אנה משורטטת ברישול, על פי הקלישאות בנוסח סינדרלה, עם התיאור שלה כעכברונת מגושמת וחסרת חן, שמחכה להיחשף במלוא תפארתה על ידי נסיך.

היא: אם היא כזאת עכברונת, למה כמעט כל הגברים שחולפים בספר מתאהבים בה ללא שהיות? חוזה, הידיד הצלם; האח של הבוס שלה בחנות לחומרי הבניין; העורך בהוצאת הספרים שהיא רוצה לעבוד בה וכמובן כריסטיאן גריי. גם לא הייתי קוראת לה מעצבנת. היא לא מספיק מגובשת כדי לעצבן, ולמעשה היא דמות כמעט חסרת תכונות, משום שהיא הכל כמעט. העיצוב שלה לא ממש עקבי: מצד אחד היא ביישנית, ומצד שני חוצפנית; מצד אחד היא בתולה בת 21, שמעולם לא גילתה עניין בגבר ואפילו לא התנשקה, ומצד שני היא מוכנה לקפוץ בשלשלאות למיטת האדון חיש מהר. היא מה ששלומי שבן היה מכנה שרמוטה פוריטנית. בקיצור, אשה ללא פנים. היא מחוקה. זה הטריק של עיצוב הדמות הזו, והוא יעיל: ככה כל אחת יכולה להזדהות עם אנה, כל אחת יכולה להרגיש קצת כמוה. ההזדהות הזאת היא קריטית להצלחת הספר.

הוא: את מזדהה אתה?

היא: ישנו העניין הטיפשי הזה של אנה, עם הקולות הפנימיים שלה - ה"תת הכרה" וה"אלילה הפנימית", זו שמודאגת ממה שיחשבו וזו שהולכת אחרי תאוות הגוף, שאנה מנהלת ביניהן משא ומתן ללא הרף. זה מוכר לי. ככלל, אני מכירה הרבה נשים שחושבות על עצמן כריבוי. טיפשי ככל שזה יהיה, גם אני מצאתי משהו שם, כלומר את עצמי. וליתר דיוק, מצאתי את הרגע האבוד בזמן שבו זו היתה אני. זה לא הזיונים הספציפיים עצמם שמרגשים בספר הזה.

הוא: אז מה מרגש בו?

היא: נראה לי שלכל מי שהיה אי פעם מאוהב וידע תשוקה גדולה, הספר הזה מחזיר את התחושה הפיסית ההיא. ההסמקה. הדופק. הריגוש. כשכל מלה היא יקרת ערך, כל אס־אם־אס הרה גורל, כל הנפת שיער אקראית מעוררת תשוקה. זה הרגע הזה בזמן שבו את מושלמת בעיני בן זוגך ובן זוגך מושלם בעיניך. זה שלב הבונקר. השלב שבו לא יוצאים מהמיטה. זה שלב די כיפי. ואני חושבת שהספר הזה מצליח להעלות אותו באוב, כולל הפחד הנורא הזה שמישהו הולך להשתלט על גופך ונשמתך כליל. נראה לי שבדיוק לזה קוראים אהבה.

הוא: אבל בכל זאת, מערכת היחסים שבין שני הגיבורים מעצבת את השלב של ההתאהבות והמשיכה החייתית באופן יוצא דופן.

היא: דווקא לי זה נראה עיצוב מוכר ובנאלי.

הוא: הספר מנהל משחק מתוחכם עם המוסכמות של הרומן הרומנטי. מצד אחד, הוא מציג את אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי ‏(ואלו שמות של גיבורים רומנטיים מן המניין הספרותי‏) כדמויות גנריות: היא נערה צעירה, שנדמה לה שהיא לא שייכת למעגל של הדמויות המצליחות והמתוחכמות. היא מגושמת וטובת לב, עבדה כספרנית, קוראת ספרות רומנטית אנגלית והשלימה תואר בספרות ‏(והעובדה הביוגרפית הזאת כבר מתארת אותה כקלישאה רומנטית בתוך כללי הז'אנר‏), ובעיקר חולמת על האביר על הסוס הלבן, שמגיע מהמרחב הספרותי ולא מהחיים. והוא אכן לא מגיע "מהחיים": בן 27, וכבר מנכ"ל מיליונר פילנטרופ, יפה כמו דוגמן, מסתורי ופתייני, מנגן על פסנתר בדירתו המעוצבת ויודע גם להטיס הליקופטר, גם לענג נשים וגם להתאים את העניבה לנעליים. הוא גבר שלעולם לא ישאיר גרביים על הרצפה.

היא: גבר שלא משאיר גרביים הוא באמת גבר שקיים רק בספרות, למרבה הצער. אז איפה התחכום מבחינתך?

הוא: הדמויות עצמן, שהן אכן מחוקות ושטוחות, מעוצבות כמו קלישאה נתונה מראש; קלישאה של ספרות רומנטית שמופנית לנשים. אולם מצד שני, פנטסיית ההתאהבות שנגזרת מעיצוב הדמויות עוברת תפנית: שוב ושוב כריסטיאן מסביר שהוא לא "גבר של לבבות ופרחים"; הוא באמת ובתמים גבר שלא בנוי לקשר, אלא רק לקשירות. הוא דורש ממנה התמסרות מינית ללא התחייבות רומנטית. הוא לא מסוגל לאהוב, ואף על פי שהיא מתוסכלת מכך שהיא לא מצליחה להציל את הגבר הזה מעצמו, היא נעתרת לכללים שהוא מכתיב. היא הופכת לזונה, והוא לסרסור; הוא מתגמל אותה בקלישאות של העצמה נשית בגרוש, קונה לה מתנות יקרות ומסביר לה כמה היא לוהטת, אבל גם מדגיש שהחוזה ביניהם הוא מוגבל. ולכן מערכת היחסים הזו, מבחינה רגשית, היא סאדו־מזוכיסטית ביסודה.

היא: אני לא בטוחה שקראנו את אותו הספר. אין פה מערכת יחסים סאדו־מזוכיסטית בכלל לטעמי. אנה מההתחלה מושכת את כריסטיאן אל מחוץ לגבולות יחסי השפחה והאדון. הוא עושה אתה אהבה. הוא ישן איתה. הוא מזיין אותה והיא אותו עוד הרבה לפני שהיא חתמה על החוזה שהוא מגיש לה. למעשה, זה די ברור מההתחלה שהוא מתאהב בה. זה גם די ברור למי שקרא את פון מאזוך או דה סאד, שמה שקורה בספר הזה הוא גרסה מרוככת, מולבנת ומהוגנת של מין סאדו־מזוכיסטי. קשה להתייחס ברצינות לאדון שמתעקש שתאכלי את הירקות שלך, תישני שמונה שעות בלילה ולא תעשי סמים. זה אדון זה? זה אופּרה ווינפרי.

הוא: נכון. החוזה המיני ביניהם לקוח מתוך ספרי עזרה עצמית, אולי מלבד הסעיף שעוסק בפלאג האנאלי או באביזרי ההצלפה למיניהם. אבל הרומן מצייר את ההתאהבות שאת מתייחסת אליה כדרך חסרת מוצא, שבה שני אנשים מתמסרים אך ורק לסגנון החיים המיני שלהם ‏(וליתר דיוק: גבר ואשה שמתמסרים לסגנון החיים המיני של הגבר‏), ולא יכולים לדמיין לעצמם עתיד משותף. המין לא מבטיח ולא מחייב את הפנטסיה של החיים המשותפים.

היא: נראה לי שכאן יש משהו. הדבר הכי מעניין בספר הזה הוא הסוף שלו. הספר הזה, הראשון בטרילוגיה, נגמר בפרידה. אני חשבתי שזה מהלך מבריק, כי אני באמת מאמינה שתשוקה ברמה הזאת חייבת להיגמר בפרידה. אי אפשר לשמר בעירה מהסוג הזה לנצח. אפילו לא ספרותית. זה מעניין ללכת עם הקלישאה של הרומן הרומנטי, לסלף אותה ולגמור את הכל בפרידה, אבל אחר כך אי־אל ג'יימס הלכה וקילקלה הכל עם ספרי ההמשך שבהם הזוג הזה לבסוף מתחתן. אם אני רוצה ספרים שנגמרים בחתונות אני אקרא את ג'יין אוסטן.

הוא: אבל בואי נישאר בגבולות הספר הזה, ולא באסונות העתידיים של הטרילוגיה הזאת. האם כיום - להבדיל מהרומנים של המאה ה–19 שמוזכרים תכופות בספר - זו המהות של ההתאהבות? ההתאהבות היא של גוף ושל רגע, ולא של נפש ושל נצח?
היא: אנחנו בכל זאת חיים בעידן שהוכיח מדעית, ביולוגית, שמשך הזמן שבו אדם יכול להיות מאוהב מוגבל. הגוף מפסיק לייצר את החומרים הכימיים הדרושים לכך באיזשהו שלב.

הוא: המדע יודע את מה שהוא חושב שהוא יודע. בעוד 20 שנים הוא יידע משהו אחר. אבל "חמישים גוונים של אפור" הוא בעל משמעות אמפירית כי הוא נותן מענה לצורך המוני סמוי, משום שהוא מציג את האהבה בתור מכשול או אתגר שעומד בפני הגשמת יחסי מין אגדיים, ולא להיפך. המין הוא פשוט וסוחף; האהבה היא מסובכת ומכשילה. ההיררכייה שהספר מייצר ממקמת את המין במרכז. לכן החדשנות שלו היא סנסציונית מבחינה מסחרית. תיאורי המין הם נקודת הכובד של הרומן; הם מחזיקים אותו, את הדמויות ואת הקוראים.

היא: כלומר את הקוראות. אני יודעת שקוראים לז'אנר הזה "פורנו לאמהות", אבל כמו שאמרה לי השבוע חברתי הטובה: אין ילדה אחת בגיל הטיפש־עשרה שלא תמצא דרך להניח את ידיה על הספר הזה. זה גם מה שאני הייתי עושה בתור נערה. את צריכה לקבל את ההשכלה המינית שלך מאיפשהו.

הוא: כן, ההצלחה הפנומנאלית של הספר בוודאי תציב אותו ככלי להכשרה רומנטית ומינית של נשים צעירות בעולם המערבי. וזו הכשרה יוצאת דופן, שחורגת מההבטים הצפויים וההוליוודיים שלה: היא מדגישה אובדן שליטה כאסטרטגיה נשית בלעדית בתוך הפנטסיה של מערכת יחסים זוגית. היא מציעה כניעות, מסירות מוחלטת, אובדן קול ואקספרימנטאליות מינית כאמצעי למימוש עצמי - כלכלי, רגשי וגופני.

היא: נראה לי שאם נשים שקוראות את הספר כמדריך לפנטסיה רומנטית ייצאו מנקודת הנחה שכל פעם שהן מזדיינות עם מישהו, הוא אמור לדאוג לכך שהן יגמרו, דייני. זו תהיה התקדמות ראויה למין הנשי. אתה חייב להבין שזה ספר שהפעולה שהוא פועל קריטית הרבה יותר מהתוכן שלו. הפעולה היא פמיניסטית גם אם התוכן אינו כזה.

הוא: ייתכן, ובכל זאת, זה ספר שחוגג את הכישלון של המסרים הפמיניסטיים הפשטניים, גם אם הוא לא מעורר תחושה של שנאת נשים. הוא מציב תמונת עולם נאיבית ואופטימית, שבה נשים מתמסרות לגברים חזקים בהתרגשות וללא מורא. כריסטיאן בוחר באנה מכל הנשים ומחפצן אותה, הופך אותה לאשה מוחזקת, שמנעמי החיים שלה - טיסות במחלקה ראשונה, מכוניות פאר ומחשבים חדישים - תלויים במידת הזמינות המינית שלה כלפיו. הספר הזה - ואינספור החיקויים שיקומו לו - מציע לקוראות שלו פנטסיה ספרותית דרך היסחפות מינית ודרך הפאסיביות המזוכיסטית שמאפיינת אותה, ובזה נעוץ החידוש שבו, וגם הרדיקליות הריאקציונרית שלו.

היא: איך זה בדיוק חידוש? לא שם טמון החידוש. לא ראית את "אשה יפה"? ריצ'רד גיר הצעיר הוא לא בדיוק כריסטיאן גריי? אם כבר, החידוש הוא בכך שגם גריי מתפקד כאובייקט בעבור אנה. היא מחפצנת אותו והוא אותה; היחסים שלהם הדדיים. וגם בכך שזה בכלל ספר מתח פסיכולוגי. מה שמשך אותי להמשיך ולקרוא ‏(אחרי שהבנתי שכל הזיונים שלהם יהיו אלוהיים ומאושרים באותה דרך בדיוק‏) היה המתח שבו הייתי שרויה כל הזמן בשל קו העלילה המשני של מה־לעזאזל־דפק־ככה־את־כריסטיאן־גריי. בהקשר הזה, אני לא בטוחה שטעם קינקי במיטה מעיד בהכרח על טראומות מודחקות בילדות. זו תפישה שמרנית, כי כאן, הסטייה הסאדו־מזוכיסטית שלו מצילה אותו מאבדון נפשי, לפי עדותו. לא התרפיסט שלו, לא המשפחה המושלמת שאימצה אותו, לא העבודה. הסטייה. תודה שזה מעניין. מה שאומר שצדקת. שיט.

הוא: למה?

היא: כי שוב נדפקנו, הנשים - תרתי משמע. למה אני מתווכחת אתך בכלל כששוב הדמות הכי מעניינת, הכי מורכבת, היא זו של הגבר, לא של האשה. בדיוק כמו בסרט "המזכירה", בדיוק כמו ב"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", בדיוק כמו בהארי פוטר. אפילו כאן בטקסט הזה אתה השתלטת על יותר שורות. לפחות היית טורח ללבוש ג'ינס עם קרעים וכפתור עליון פתוח. נו, טוב. הנחמה היחידה שלי היא שלכל דבר יש מחיר: לפחות כריסטיאן הוא שנתקע עם שורה מגוחכת כמו "הכיצד זה אזיינך?". אומרים לנו שיש סקס אחר, טוב שמישהו מדבר על זה, אבל למה הוא חייב להישמע כמו אידיוט?


Fifty Shades of Grey /
E L James



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו