"אחותי גרה על מדף האח": אחרי שרוז חדלה לגדול

ברומן הקולח שלה יצרה אנאבל פיצ'ר עלילה כנה ואמיצה, השולחת משושים ונוגעת בנושאים רבים: מוות, שכול, אהבה, זיכרון והתבגרות

שלומית כהן-אסיף
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלומית כהן-אסיף

אחותי גרה על מדף האח
אנאבל פיצ'ר. מאנגלית: שרה ריפין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 207 עמ', 89 שקלים


הפתיחה של "אחותי גרה על מדף האח", ספר הביכורים של אנאבל פיצ'ר הבריטית, מצמררת וכואבת. ג'יימי בן העשר מספר את סיפורו בגוף ראשון ומכריח את הקוראים להקשיב לטלטלה הפתאומית שסודקת את משפחתו ושוברת אותה לרסיסים.

"אני חושב שהמשפחה שלי היתה פעם מאושרת", מספר ג'יימי, ועם מות אחותו רוז בפיגוע טרור מוסלמי בכיכר טרפלגר בלונדון, נוצר השבר. זוהי ריאליה שמחלחלת לספרות מכל זווית אפשרית.

אפר אחותו של ג'יימי מוצג לראווה בכד על מדף האח, וההורים מאלצים אותו ואת ג'ס ‏(התאומה הזהה של רוז‏) לצרוב בזיכרון את האחות שאיננה, להתגעגע אליה ולאהוב אותה. המשפחה הנורמטיבית נהפכת למשפחה מרוסקת והזויה.

האם נוטשת את הבית ואת הילדים לטובת גבר שהכירה בקבוצת תמיכה; האב מחבק את כד האפר ומתמכר לטיפה המרה. "כשאבא שותה כל היום, הוא ישן כל הלילה". האחות ג'ס מתעקשת לברוח מדמותה של אחותה הזהה וצובעת את ציפורניה בשחור ואת שיערה בוורוד ובירוק, ועם פירסינג באף היא מתמכרת להורוסקופ שמכתיב לה את מצבי הרוח. וג'יימי, שהיה בן חמש בעת האסון, מנסה לתפוש את האובדן ומדמיין לו זמן אחר ומקום אחר.

ברומן הקולח שלה יצרה פיצ'ר עלילה כנה ואמיצה, השולחת משושים ונוגעת בנושאים רבים: מוות, שכול, אהבה, זיכרון, התבגרות, קשר בין אח לאחות, אהבה לילדה מוסלמית ועוד. וכל זה בתמהיל נכון ומבוקר בהתרחשויות בבית וגם בחוץ.

המשפחה עוברת מלונדון למנצ'סטר, ושם בבית הספר ג'יימי הוא ככל הילדים, אבל יש לו סוד שהוא מסתיר בקנאות - העובדה שאחותו רוז מתה. הוא כותב חיבורים על האחיות התאומות שלו, על חופשת קיץ נפלאה ועל משפחה מאושרת. רוז הופכת להיות השקר שלו. לעומת זאת, בבית ללא אם הוא נקרע בין שלוש דמויות: האחות המתה, או ליתר דיוק כד האפר שלה שעל המדף, האם הנפקדת־נוכחת, והאב הנוכח־נפקד. "מאז שעברנו לבית, אבא היה בחדר שלי רק פעם אחת, וזה קרה כשהוא היה שיכור וחיפש את השירותים". קשה לו לג'יימי לשכוח איך במכונית, בדרך לאזכרה של רוז, "אבא אפילו קשר חגורת בטיחות מסביב לכד, אבל שכח להגיד לי לחגור גם".

בדריכות מתמדת מצפה ג'יימי לאמו. הציפייה הזו תופסת נפח גדול בחייו של הגיבור: "אמא שיקרה. היא אמרה פעם שעם ציונים טובים אפשר להשיג כל מה שרוצים. אבל מה שרציתי היה שהיא תהיה בערב הורים, והיא לא היתה". וגם בחג המולד היא לא היתה ו"היה לי בגרון גוש בגודל כל העולם".

ג'יימי זוכה לקבל חבילה בדואר, טי־שירט שחורה של ספיידרמן. הוא מסרב להסירה מעליו. "אני גם אישן איתה, כי גיבורי העל הם תמיד בכוננות". והכוננות היא לקראת בואה של האם, שלא באה. הטי־שירט הזאת, הגדולה עליו, נדבקת אל גופו. הוא מנקה אותה במטלית או מתיז עליה דאודורנט והיא נעשית הקמע הפרטי שלו. גם כשיוביל את קבוצת הכדורגל שלו לראש הליגה, יידע שיש לספיידרמן חלק בניצחון לא פחות מאשר לרגליים. הטי־שירט תלווה את הקוראים עד סופו של הרומן, כשג'יימי יהיה כבר נער.

אנאבל פיצ'ר יודעת היטב לעשות שימוש בחפצים, להעניק להם משמעות, להופכם לסמל. למשל, ליום ההולדת מקבל ג'יימי מאביו נעלי כדורגל במתנה, "אבל הן קטנות מדי". הזמן עצר מלכת אצל האב. ילדיו אינם קיימים ואינם גדלים מאז שרוז חדלה לגדול.

במשך חמש שנים הילד אינו מזיל דמעה. היועצת מבטיחה לו: "יום אחד זה יכה בך ואז תבכה". רק לאחר שהחתול שלו, רוג'ר, מת הוא מתחיל להבין את המושג אובדן. "שום דבר לא נשאר בזנב שלו, תהיתי לאן כל זה נעלם". והחתול הזה, שהיה חבר נוכח־נוכח, נהפך להיות נפקד־נוכח, כמו אחותו המתה.

עוד דמות נפקדת־נוכחת בסיפור היא הסבתא המתגוררת בסקוטלנד שאינה יכולה לנחם מפאת הגיל והמרחק. ג'יימי מתגעגע אליה. לדידו היא לא חלק מהטלטלה, היא לא הפקירה אותו כמו כולם, אפילו את יום הולדתו היא זוכרת. הוא נאחז מדי פעם בפעם בדמותה ובעצות שלה. לרוב הן נשמעות כחוכמות על גבול הפתגם: "היזהרו ממשאלות, כי הן עלולות להתגשם" או "נימוסים לא עולים כסף", "ויש אנשים שהם אף פעם לא שבעי רצון" וכדומה. לאורך הרומן הריאליסטי הזה יש לקוראים תחושה שקביעתו של ג'יימי ש"אמהות ואבות לא יודעים כלום" היא אמת לאמיתה לא רק במקרה שלו. בחושים מחודדים מתאמצים ג'יימי ואחותו לתקן את הטעויות של המבוגרים, "רק בגלל שהם מבוגרים זה לא אומר שהם צודקים". ואת הלקחים האלה הקוראים מפנימים בעוצמה.
ג'ס האחות מספרת בדמעות לאחיה איך כילדה איבדה את הדובי האהוב שלה באוטובוס. "בכיתי שעות, אבל הוקל לי כשחזרתי לדובים האחרים שלי. אהבתי אותם יותר מקודם, כי היה לי אחד פחות". האם זו היתה גם הציפייה מהוריה השבורים, שרק המוות בדרכו הפלאית הפך את אחותם למושלמת? המוות גם מפריע לו באהבתו הראשונה לילדה מוסלמית הלומדת בכיתתו - וזוכה לתואר "ריח של קארי" ולהתעמרות חברתית בשל החיג'אב שהיא עוטה. הספר הזה, שזכה בפרס לספר ביכורים, ראשיתו מזמינה רחמים ואמפתיה וסופו מביא לעולם המטורף הזה גם נוחם וגם שפיות.

My Sister Lives On The Mantelpiece/ Annabel Pitcher

שלומית כהן־אסיף היא סופרת ילדים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ