שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירה סתיו
שירה סתיו

הקומדיה הציונית: התופת


כליל זיסאפל. הוצאת עם עובד, 159 עמ’, 79 שקלים


“ואלה דברי הספר עדות תמימה; בדמי ימי אלכה בשערי שאול; ככל הדברים האלה וככל החיזיון הזה; עלילות דברים בחלום ובין יושבי חלד; בימי יצחק שמעון בנימין ואהוד אריאל ואהוד השני מלכי ישראל ויהודה”.


זהו הפתיח לספרה החדש, המרשים מאוד, של כליל זיסאפל, “הקומדיה הציונית: התופת”. השם והפתיח גם יחד מעידים על היתלות באילנות שאין גבוהים מהם - התנ”ך, ספר הספרים, על לשונו היפהפייה ו”הקומדיה האלוהית”, החלק הראשון ביצירתו המונומנטלית של דנטה, מנכסיה היקרים ביותר של התרבות האיטלקית. הפתיח מהדהד את מלות הפתיחה של התופת: “ויהי במחצית נתיב חיינו, ואמצא אובד ביער חושך” ‏(תירגם עמנואל אולסבנגר, 1956‏), וגם מכריז מראש על המקור הסגנוני שעל פיו נכתב הספר הזה - המקרא - ולאו דווקא החלקים המוכרים והפופולריים ביותר שבו ‏(סיפורי החומש, למשל‏), אלא בעיקר לשונם הפואטית האינטנסיבית של ספרי הנביאים וחמש המגילות.


הפנייה אל “התופת” קשורה בניסיונו של הספר לתאר מהלך של הידרדרות פוליטית, חברתית ותרבותית, אל עברי פי פחת. זוהי כרוניקה של המאורעות החדשותיים העיקריים שהתרחשו כאן החל בהסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השנייה - רצף של כ–13 שנים המקביל, פחות או יותר, לסיפור ההתבגרות של המספרת ‏(בתחילת הסיפור היא תלמידת בית ספר‏). זוהי התבגרות שהיא גם תהליך של פקיחת עיניים, רכישת תודעה פוליטית והיסטורית ועיצוב נקודת מבט חיצונית ופנימית גם יחד על המציאות הישראלית בת הזמן. זיסאפל עוברת במהירות על פני אירועים סוערים וקשים שעיצבו את פני המקום הזה - הסכם אוסלו, רצח רבין, הפיגועים, הלינץ’ ברמאללה ופריצתה של האינתיפאדה השנייה, הסכם ההתנתקות, חטיפת גלעד שליט ופרוץ מלחמת לבנון השנייה.


כליל זיסאפלצילום: ארכיון: אסף עברון

הסיפור כתוב כשילוב בין קול סמכותי של מוכיחה בשער לבין קול מקומי של אשה צעירה הכותבת את פרשת חייה כפי שהם משתרגים בקורות האומה. זו פרשת חיים המוכרת לצעירים ישראלים משכבה חברתית מסוימת ומוגנת: חינוך ממלכתי, שירות בצבא, נסיעה להודו, לימודים אקדמיים בחו”ל, הפותחים את ההזדמנות להתבונן בישראל מבחוץ ומרחוק בהתבוננות ביקורתית יותר, שיבה מפוכחת לארץ ועמידה על עוולותיה של המדינה, עד כדי כרסום ממשי בתחושת ההזדהות עם הלאום ובתחושת השייכות למקום ‏(“ויהי בעת ההיא ואלך מרה בחמת רוחי ואחפש לי בעלי ברית בנרות”‏). הסיפור מתחיל כסיפורו של דור “נוער הנרות” ו”דור שלם דורש שלום”, וממשיך במסע אישי לחשיפתם של מנגנוני ההגנה והעיוורון של עם החוזר ומשנן לעצמו כי “ידנו מושטת תמיד לשלום”.


זהו טקסט שנכתב מלב ההגמוניה של הציונות הלבנה, האשכנזית, החילונית, האמידה, עתירת הפריווילגיות. מיקומה המיוחס של המספרת נכלל במערך האירוניות המודע שלה רק באופן חלקי וקטן, וזו נקודת התורפה של הספר המעניין, המבדר והעצוב הזה. מבטה על המציאות הוא מבט מן המרכז, כלפי שורה של “אחרים” - ויהיו אלה מזרחים, רוסים, פלסטינים או מתנחלים. התייחסות אליהם כרוכה לרוב במעבר לגוף ראשון רבים: “וַנָשֶׂם משפחות כצאן במעברה וישבו בכי רע ואין ברירה במושב עולים”. את חלקו הגדול של הטקסט מתבקש אפוא לקרוא כקינה של ההגמוניה על האובדן שהביאה על עצמה במו ידיה. אך ככל שהסיפור הולך ומתקדר ומאבד תקווה ביחס למקום הזה, כך הולכת לשונו ומשתלהבת באהבה לשפה הקדומה - והמודרנית - שנולדה במקום הזה, שפה ההולכת ומסתמנת כטריטוריה האפשרית היחידה של קיום יהודי.


כאמור, הספר כתוב כולו בשפה מקראית, ומבחינה זו הוא אינו חדל לעורר התפעלות והנאה. המיומנות הלשונית של זיסאפל, ההטמעה המוחלטת של מבנה הפסוק והלהטוטים הלקסיקליים שלה - פשוט מרהיבים. המאוהבות המידבקת של זיסאפל בשפה הזאת, מיותר לציין, אינה מובנת מאליה מצד סופרת עכשווית, צעירה וחילונית.


בשנים האחרונות נעשו כמה נסיונות מסוג זה - כמו הרומן “אבישג” של אברהם בורג ‏(דוגמה פחות מוצלחת, ולו משום העדרו של מרחק אירוני מן השפה‏), או, באופן מורכב יותר, ספר השירה המופלא של זלי גורביץ’, “פסוקים”. אבל המרחב ההולם יותר את זיסאפל הוא קבוצה הולכת וגדלה של סופרים צעירים ‏(או מוטב לומר, ספרים‏) שעניינם העיקרי אינו במסירת הסיפור, אלא ביצירתו של עולם לשוני בעל חוקים משלו. אחדים מהם, כמו זיסאפל, בונים את העולם הלשוני הזה על יסודותיהם של סגנונות, מבנים, או טקסטים קיימים, בדרכים של חיקוי, שכתוב, מחווה או פארודיה. אפשר להזכיר, בהקשר זה, את אלון חילו ב”אחוזת דג’אני” שביקש לברוא מחדש את השפה העברית של תחילת המאה ה–20, את מאיה ערד, שספרה “מקום אחר ועיר זרה” נכתב כולו ברצף מסחרר של סונטות, בהשראת “שער הזהב” של ויקראם סת, או את “המצב העברי”, מאת לילך נתנאל, שהֶחֱיָה מחדש את לשון ספרות התחייה העברית. כתיבה כזו היא אתגר אמנותי גדול, לעתים עצום, ורק מעט מן הניסיונות ההירואיים הללו זוכים להצלחה בקרב קהל הקוראים הישראלי, שברובו מאוהב באופנים הקונוונציונליים ביותר של מסירת סיפור, וסולד מתחכום.


ההתרחקות מן הכתיבה בעברית של חולין והפנייה אל מודלים קדומים עשויות ליצור תחושה של זרות במרחב המקומי. למעשה, יש כאן שיבה אל עניין יהודי מאין כמותו - שהרי היהדות היא בראש ובראשונה תרבות של השתקעות בטקסט, של דרשנות, פרשנות ופעולה מתוך המלה.


לכן “הקומדיה הציונית” של זיסאפל היא קודם כל קומדיה יהודית ‏(לצד היותה טרגדיה ישראלית‏). קומדיה של הרכבות לשוניות משעשעות, לעתים מבריקות: “כל החפץ החשוד הבורה תשליכוהו”; “יצאתי לחפש עשתונות”; “ערוות צהל לא תגלה כי ערוותך היא”, והטמעה של ביטויים מודרניים אל תוך מבנה הפסוק המקראי: “דרך ארץ כסף נמאס ומנומס למרמס, תפארת בחורים כוחם, המוותר פראייר והנסוג נכלם”; “והיה שורש הרעה אשר בארץ מקדם כי יצר לב גבר רע מנעוריו וכל מחשבות לבו יצר, מקטן עד גדול מפועל עד מנכל בחצר אחורית ובמסדרונות הממשל, כי ראה אשה תאווה היא לעיניים טובה למשגל ויאמר בלבו אחמדנה ואקחנה” ‏(בעניין משפטֵי קַצָּב ורָמון‏); “רהב ויחצ סבבונו” ‏(רמיזה לדובר הטייקונים‏). המשובה הקומית של הברק הלשוני מתערבבת לעתים בהתרגשות פשוטה, עד דמעות, מן המפגש המשוכתב עם יופיים העז של פסוקים מוכרים: “ועתה מת למה זה אדבר, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”.


זו קומדיה יהודית, אבל אין בה שום זיקה ליהדות כדת. ההתפעמות הניכרת מן המקורות היא לשונית, לא אמונית. באירוניה מרה, מזוקקת, הדת היחידה בספר היא דת המדינה ‏(דת לכל דבר, עם קורבנות וזבחים ושילומים למולך‏). שמו של האל לא נזכר ולו פעם אחת, והכינוי “ה’ צבאות” מומר כאן באופן עקבי ב”ישראל צבאות”. ישראל היא מדינה שאחת דתה - צבא, ומאז הולדתה במעשה הנישול ועד היום היא נעה ממלחמה למלחמה, משכול לשכול, בלא שום אופק נראה לעין של מציאות חיים אפשרית אחרת.


השכול הוא המעגל המקיף את הספר, שפרקו הראשון מוקדש לטקסי יום הזיכרון, והאירוע החותם אותו הוא נפילת בנו של הסופר דויד גרוסמן במלחמת לבנון השנייה. אזכורו של גרוסמן הוא יותר מאשר סימון של אופק ספרותי ‏(גם גרוסמן הוא חסיד גדול של משחקים לשוניים, אם כי זיסאפל חיננית ממנו בהרבה‏) או של מיקום פוליטי. זו בחירה אידיאולוגית לכתוב מתוך הקול ההגמוני, ההולך ונדחק מפני כוחות חדשים ומטילי אימה. במובנים רבים, “הקומדיה הציונית” נכתבת מאותו המקום שממנו נכתב הרומן הגדול האחרון של גרוסמן, “אשה בורחת מבשורה”. אמנם, גיבורתו של גרוסמן ברחה מפני הבשורה ואילו זיסאפל היא אשה המבקשת בשורה, אולי אף לשאת אותה בעצמה ‏(ללא הועיל‏). ואולם שתיהן נשים התרות את הארץ ומבקשות לשרטט שוב ושוב את הגבולות המטושטשים בין הקיום הפרטי והמשפחתי לקיום הלאומי ‏(או המולאם‏). אף על פי שזיסאפל יוצאת כנגד ההשלמה הטראגית והעדר המרי המגולמים במקרה של גרוסמן, למעשה היא חוזרת על העמדה שהניעה את הרומן שלו. גם אצלה מרכז הכובד המוחץ הוא חזרתה המיתית של העקידה, קורבן הבנים, והשכול כמחיר בלתי נסבל אך פטאלי. וכמו אצל גרוסמן, הבנים המגויסים שבים ומייצגים את כל הטוב שבקיום הישראלי, ילדים טהורים ותמימים. זו עמדה שעם כל הביקורת הטמונה בה היא א־פוליטית ביסודה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ