בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היאלום שבכתר


ספריו הפיקטיביים של ארווין יאלום הם דרך נוספת להפיץ את תורתו הפילוסופית־טיפולית, 
הדוגלת בחיים, ביושר ובאומץ לעמוד מול המוות, אך מתנגדת להשלמה עם הסבל

8תגובות

לפני שנים לא מעטות התקיים בארץ כנס של המטפלים בשיטות קבוצתיות. אורח הכבוד להרצאת המליאה היה ארווין יאלום, שהיה מוכר לנו אז רק בזכות כתביו הפסיכולוגיים, ובעיקר הטקסט־בוק המקיף והקלאסי שכתב על שיטות הטיפול הקבוצתי ‏(“טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה”‏). גם זה היה מספיק כדי למשוך להרצאה כל מי שעסק בצורה זו או אחרת בקבוצות, והאולם עלה על גדותיו מרוב אנשים. על הבמה הופיע איש צנום ולא צעיר, חבוש מגבעת, ובמלות הפתיחה שלו אמר כי יציג סרט על שיטתו כמטפל בקבוצה, וכי אחרי הסרט יצביע על עניינים אחדים שהסרט מדגים. אם זיכרוני אינו מטעני, ישבנו כ–50 דקות וצפינו בשישה או שמונה חברים בקבוצה טיפולית בהנחייתו של יאלום, שהתבלט בפתיחות שבה הביע את רגשותיו ומחשבותיו על מה שהתרחש, ובהערותיו המבריקות, שלא הושמעו בשפה מקצועית, כי אם בשפה שבני אדם רגילים מדברים בה.


זה היה כנראה בשלהי שנות ה–80, שכן אני זוכרת בוודאות שעד אז לא היה יאלום בעינַי “סופר” שכותב פיקציה, אלא מטפל פורה ופורץ דרך בכתיבה אקדמית־מקצועית. במלים אחרות, כל זה התרחש לפני שיצא לאור הספר המפורסם “כשניטשה בכה”, שהופיע באנגלית ב–1991 במהדורה הראשונה - באותה הוצאת ספרים אקדמית, Basic Books, שעד אז פירסמה גם את ספריו המקצועיים של יאלום.


אחרי שקיימנו דיון מקצועי חשוב על הסרט ולקחיו אמר יאלום, כבדרך אגב: “מה שראיתם היה מבוים. זו אינה קבוצה של פציינטים, אלא של שחקנים, שביצעה את התסריט שכתבתי עבורם. כמובן לא הייתי מציג כך לראווה פציינטים של ממש, וגם לו נתנו את הסכמתם לכך, שכן הם עצמם לא יודעים מה יכול להיות הגלגול של חשיפה שכזו עבורם ועבור בני משפחתם”. אמירה זו נחרתה בזיכרוני יותר מכל יתר הדברים שהתרחשו באותו מפגש. היא עבורי נקודת המפנה מתיעוד פסיכותרפיה - לפיקציה.


תמיד הרגשתי קירבה אל יאלום. ביני לביני עיברַתִּי את שמו ליהלום, וחשבתי כי גם בכתיבה שלי אני מעזה לא מעט בזכותו. לימים זכיתי להכירו אישית ופגשתי אותו פעמים אחדות בארצות הברית. עם צאת ספרו המתורגם על שפינוזה בארץ אני מוצאת לנכון להרהר ברשימה זו על דמותו של רופא־תרפיסט־פילוסוף־סופר זה, איש רב כישרונות שמבקריו הִשְׁווּ אותו לפרויד, שספריו האחרונים תורגמו ליותר מ–25 שפות ושמו ידוע לקוראי ספרים רבים בעולם כולו.



ארווין ד’ יאלום נולד בוואשינגטון, בירת ארצות הברית, בשנת 1931, למשפחה יהודית דלה של בעלי מכולת, אשר לפי תיאורו לא יכלה לספק לו דוגמה למאומה. הוא גדל בדלות תרבותית וכלכלית עם חלום אחד שיוציא אותו מהגטו - להיות רופא. הדרך להגשמת החלום היתה להשיג ציון מעולה בכל מקצוע במערכת לימודיו בתיכון העירוני, וכך עשה. באותם ימים, הוא מספר, עוד היתה מכסָה קטנה קבועה למספר התלמידים היהודים שקיבלו באוניברסיטה האמריקאית לבית הספר לרפואה... יאלום היה בין מעטים אלה.


לאורך הדרך יאלום מתאר עצמו כמי שברא את זהותו במו ידיו, מן הספרים שקרא בדבקות. העדר דוגמה אישית או הורית, מורה לחיים - היא נקודה מרכזית בתיאור הרקע שבו צמח. על רקע זה מפתיעה עוד יותר השכלתו הפנומנאלית בספרות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה; ומה שאינו מפתיע הוא המקום המרכזי שתופסת בהבנתו ובכל עבודותיו הקירבה בין בני אדם, ידידות אמיצה, שדרכה הוא מבין את מעשה הטיפול הנפשי, שאותו הוא רואה תמיד כקשר בין שני אנשים גלויים זה עם זה.


כבר כמתמחה לפסיכיאטריה, מתוך אינטואיציה, בנה יאלום את גישתו לפציינט על תיאור וסיפור המעשה בשפה ספרותית - ולא בשפה הדיאגנוסטית המקובלת ברפואה. בהתמדה הוא פיתח את גישתו, דרך עבודה מסורה כמטפל אישי וקבוצתי במסגרות רבות, וסיים את הקריירה האקדמית שלו כפרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד. הוא היה - ועודנו - מטפל מבריק ורגיש, הרואה בטיפול הנפשי לא מקצוע, אלא זכות ושליחות, כלשונו. רוב הגותו הפסיכולוגית מפורטת בספרו החשוב על הטיפול האקזיסטנציאלי ‏(שראה אור בעברית רק בשנה שעברה, בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן‏) שעליו הוא מעיד שעבד עשר שנים תמימות. הלימוד שהושקע בכתיבת ספר זה הקנה לו את ההבנה העמוקה בפילוסופיה לדורותיה, זו הניכרת בכל הרומנים שכתב לאחרונה.


בעשור השישי לחייו חל מהפך בדרך הכתיבה שלו, שבו התגלה כישרונו הספרותי ודרכו זכה לפרסום הבינלאומי האדיר שלו. ביצירותיו הֶחֱיה את דמויותיהם של ניטשה, שופנהואר ושפינוזה, ועוד רבים אחרים. הדברים שהוא שם בפי גיבוריו ההיסטוריים לקוחים ישירות מכתביהם ומהמחקר על אודותיהם. אפשר לקרוא להם “רומנים פילוסופיים”, על משקל הסוגה של “רומנים היסטוריים”. אולם במרכז כל אחד מספרים אלה תיאר יאלום את יחסיהם הבעייתיים של אותם פילוסופים, או בני דמותם, עם הדמויות המשמעותיות להם, ובדה דמות מטפל רגיש ונבון המקל על סבלם. בכולם מתמודדים הגיבורים עם שני הפחדים היסודיים שיש בכולנו, לפי יאלום, הפחד מפני הבדידות והפחד מפני המוות.


נכון שכיצירות ספרותיות אפשר לבקר את ספריו על הדידקטיות המרובה, על הדיאלוגים שאינם נראים מציאותיים כלל, אלא כלקוחים מחדר הטיפולים או אולם ההרצאות של המאה ה–20. אלא שיאלום מסביר לרותלין ג’וסלסון, מחברת הביוגרפיה שלו מ–2008 ‏(Irvin D. Yalom, Working Biography: On psychotherapy and the human condition‏), שזו היתה בעצם כוונתו. הוא ראה תמיד לנגד עיניו את הפסיכיאטרים הצעירים, מתמחים לאמנות הטיפול, כקוראיו העיקריים, ורצה ללמד אותם בדרך ספרותית פרק מניסיונו ומן התובנות העמוקות שרכש. עם זאת, תמיד ראה גם את הנעזרים בטיפול הנפשי, מהצד השני של הספה, כלשונו, כקוראים נאמנים שהוא משתף בתהליך, כפי שהוא עושה בטיפול למעשה. עבורם עשה יאלום דה־מיסטיפיקציה של תהליך הטיפול הנפשי, כאילו אמר “אילו הייתי זבוב על הקיר זה מה שהייתי שומע ורואה שם בחדר הטיפול האישי או הקבוצתי”.


ספריו הפיקטיביים הם דרך נוספת להפיץ את תורתו הפילוסופית־טיפולית, הדוגלת בחיים, ביושר ובאומץ לעמוד מול המוות, אך מתנגדת להשלמה עם הסבל. לא אהיה מופתעת אם גם הובילו רבים מקוראיו ביבשות שונות למטפל או מטפלת, שקיוו למצוא בהם את בן דמותו של המטפל שבנה יאלום, ואולי רק הוא מסוגל לגלם. למטפלים הצעירים כתב גם במישרין את ספרו היפה “מתנת התרפיה” ‏(כנרת, זמורה־ביתן, 2005‏) הכולל מעין קואנים, דיונים ברוח הזן, של עשה ואל תעשה לשעה הטיפולית.


כשכתב יאלום את ספרו הקודם, “להביט בשמש”, העוסק בהבנה של המוות ובהכנה לקראתו, טען יאלום באוזני כי הגיע לגיל שידבר ישירות בנושא זה, שכן זה ספרו האחרון. אולם עוד לפני שיצא לאור יצא יאלום עם אשתו להולנד, לחקור לעומק את חיי גיבורו החדש - ברוך שפינוזה. ושוב, מתוך מסירות אינסופית לגיבור, הוא למד אותו ואת חייו לפנַי ולפנים, התעמק בעולמו לאורך ולרוחב, עד שנכנס לעורו כמעט בספר חדש זה המלמד אותנו על תורתו של שפינוזה ותקופתו, וגם על גיבוריה של גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה ועוד כהנה וכהנה. ושוב, כתמיד, היחס בין שני בני אדם עומד במוקד הכפול של הספר.


ארווין יאלום מלא מרץ גם עתה, כשהוא מתקרב לשנתו ה–83, כפי שאמר גם הוא עצמו, “ככלב הרץ אחרי המקל של אדוניו”, הוא מגדיר נושא ורץ אחריו בכל כוחו, כל עוד יש לפניו יעוד ומשימה. מי יודע, אולי נזכה גם לספרים נוספים.

הפרופ’ עמיה ליבליך היא חוקרת פסיכולוגיה והחברה הישראלית. ספרה “למרות הכל: סיפורה של קהילת נוה שלום־ואחת אל סלאם” יראה אור בהוצאת שוקן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו