בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בעיית שפינוזה": שפינוזה 
על הספה


מה שמעניין בספר הזה סיפר ארווין יאלום בספרים קודמים. אפשר לסלוח לו שהוא ממחזר חומרים מספר לספר, אבל לא כשהוא משכתב אותם רעיונות בהפרש של כמה עמודים

26תגובות

בעיית שפינוזה


ארווין יאלום. תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 397 עמ’, 96 שקלים


עם אירווין יאלום אני מנהל כבר כמה ספרים דפוס קריאה מאני־דפרסיבי. זה מתחיל תמיד בהתרגשות גדולה מעצם הנושא, כי יאלום ניגש ישר לשאלות הכי גדולות שיש על החיים, המוות וכל מה שביניהם: אלוהים, רצון חופשי, תשוקות, תבונה ומשמעות החיים ‏(לפני המוות ואחריו‏). התשובות מגיעות על פי רוב באמצעות יודעי ח”ן מתולדות הפילוסופיה ‏(אפיקורוס, ניטשה, שופנהאואר ועוד‏), או מניסיונו הטיפולי כפסיכיאטר רב מוניטין, המתמחה בתרפיה אקזיסטנציאלית. הבעיה מתחילה כשהריגוש הראשוני מתפוגג אל מול “כישרונו” הגדול של יאלום לבנאליזציה, השטחה ורידוד רעיונות, המפשטים את החיים כמו תפריט במסעדה. כאילו כל מה שעלינו לעשות הוא פשוט לבחור במנה הנכונה - בין היצר למחשבה, בין תשוקת הבשר לישועת הנשמה, בין אפיקורסות לאמונות הבל דתיות.


רייד יאלום

מה שמקומם עוד יותר הוא החירות שנוטל לעצמו יאלום לחבר חיים חדשים לאנשים שהיו באמת, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שכל ביוגרפיה היא שקרית, ולו בגלל שכל כך הרבה ממנה מושמט. השיא היה עם רב המכר “כשניטשה בכה”, שאנס את אחד האנשים היותר מרתקים ומורכבים שנולדו בכוכבנו לגיבור אינפנטילי של אופרת סבון. כך עשה גם לפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, שספק אם היה מכיר את דמותו ב”הריפוי של שופנהאואר”, שביקש לחבוש את כל מכאובי הקיום האנושי, דרך סיפורו של פסיכיאטר החולה במלנומה סופנית. בספר הנוכחי נצמד יאלום לאותו פורמט מנצח, אך הפעם מרסן יותר את דמיונו היוצר, שלא חורג מגבולות האפשרי, בתוספת אפילוג המשרטט את הגבול בין עובדות שהיו באמת לספקולציות ובדיון ספרותיים.


צמד הגיבורים הפעם ‏(אצל יאלום הם תמיד באים בזוגות‏) הם הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה והאידיאולוג הנאצי הרשמי אלפרד רוזנברג; על פניו צמד בלתי אפשרי לעלילה משותפת, ולו בגלל 300 השנים המפרידות בין חייהם. לידתו של הזיווג המוזר התקיימה כשיאלום גילה כי ב–1940 החרימו קלגסיו של רוזנברג את 151 הספרים בספרייתו האישית של שפינוזה ‏(בריינסבורך שבהולנד‏), אך משום מה לא העלו אותם על המוקד כמנהגו של הרייך עם מוצרי דפוס קלוקלים. העניין התמוה שגילה רוזנברג בספריו של הפילוסוף היהודי הוליד את מה שמכנה יאלום “בעיית שפינוזה”, שטורדת כאן את רוזנברג, לאמור: איך קרה שיהודי מאמסטרדם, בן לגזע הנחות בשרשרת המזון, כתב ספרים “שבאמת שינו את העולם”, והיה נערץ על גדולי ההוגים הגרמנים בכלל, וגתה, “הגרמני הגדול מכולם”, בפרט?


לפתרון החידה משכיב יאלום את שני גיבוריו על ספת טיפולים מטאפורית, שעליה הם מתערטלים מסודותיהם, או ליתר דיוק יאלום מתאר ומדמיין את עולמותיהם הסמויים מן העין. במקרה רוזנברג, מטבע הדברים, היתה מלאכתו של יאלום קלה יותר, ולו בשל הימצאותם של מקורות ראשוניים כמו נאומים, יומנים ועדויות מכרים, כולל תיעוד אשפוזים שהיו חלקם על רקע פסיכיאטרי.


במקרה שפינוזה נאלץ המחבר להפליג יותר בדמיונו. הן בגלל מיעוט המקורות האובייקטיבי, שפינוזה עצמו ביקש למחוק הערות אישיות מהתכתבויותיו. והן בשל העדרן של “דרמות חיצוניות” בחייו של הפילוסוף, שניסה בגבורה על אנושית כמעט להתכחש לכל חולשותיו של הטבע האנושי; לחיות על פי צו שכלו הטהור, מנותק מהסחות הדעת של רגשותיו, יצריו וכל אותן תשוקות ארציות המייצרות “עלילה” בחיי אנוש.


התוצאה היא ספר המתנהל בשני קווים מקבילים הנפגשים כאמור רק במוחו של המחבר, עם צמד אאוטסיידרים שנוּדוּ גם מסביבתם האינטימית ביותר, אחד מהם ניסה לעצב בהגותו “יהודי חדש” ואחר ניסה לעצב “גרמני חדש”, אך לבד מכך היו אדם והיפוכו. מצד אחד שפינוזה מתואר בספר כמי שנישל את אלוהים מכיסאו הרם כבורא חיצון לעולם, ונתן את יריית הזינוק לעת החדשה כש”צפה את החילוניות, את הישות המדינית הדמוקרטית הליברלית ואת עלייתם של מדעי הטבע”. הפילוסוף שביקש להחליף את כל הדתות ב”דת אוניברסאלית”, שתאחד את כל בני האדם תחת חוקי הטבע, שהיו בעיניו שם נרדף לאלוהים כי הכל נעשה בדברם, מה שמסביר מדוע החרימו אותו בגיל 24 יהודי אמסטרדם שנצטוו לשמור מהכופר מרחק נגיעה של לפחות חמישה מטרים.


מצד שני, תיאור ארתור רוזנברג, שספרו “המיתוס של המאה ה–20” היה הספר הנמכר ביותר ברייך השלישי אחרי “מיין קאמפף”, הוא סוג של תפילת אשכבה לאדם האוניברסאלי של שפינוזה, שכן רוזנברג בחן את ההיסטוריה האנושית כשדה קרב של דם וגזע. באישיותו היה שילוב דוחה במיוחד של מגלומן עם רגשי נחיתות בעל נפש מסוכסכת וגבולית. לכאורה סיפור הצלחה, אבל אחד שתמיד היה “כמעט אלפרד” בלשון חברו למפלגה, יוזף גבלס. בתפקידיו הרשמיים היה אמנם עורך עיתונה הראשי של המפלגה, ראש מערך החינוך האידיאולוגי ושר לענייני השטחים הכבושים במזרח, אך עם זאת פילוסוף מתוסכל, יומרני ומנותק, שלא אהב או נאהב בידי איש; מושא לעגם של חבריו לצמרת המפלגה ואסקופה נדרסת של הפיהרר הנערץ עליו.


“בעיית שפינוזה” הוא אמנם לא ספר מקומם ומעליב כמו קודמיו שנזכרו לעיל, אבל עדיין ספר מיותר ונטול כל בשורה, למעט הגימיק המקורי המחבר בין שני גיבוריו. הבעיה העיקרית היא שאת כל מה שטוב ומעניין כאן סיפר יאלום כבר בספרים “הריפוי של שופנהאואר” ו”להביט לשמש”, כשהשאר נקרא כמו “מבוא לשפינוזה בלשון קלה”, או משהו בסגנון. זאת ועוד. אפשר לסלוח ליאלום שהוא ממחזר חומרים מספר לספר, כמעט עד לרמת המשפט הבודד, אבל כשהוא משכתב את אותם רעיונות בהפרש של כמה עשרות עמודים ‏(משנתו של אפיקורוס על האושר, למשל, בעמודים 104 ו–231‏), עולה כבר חשד של זלזול בקוראים או של מצוקת חומרים. וזה לפני שדילגנו על קלישאות פסיכולוגיסטיות מאירות עיניים ‏(“העבר משאיר חותם בל יימחה... הוא משפיע רבות על רגשות ומעשים”‏), וגם סופרלטיבים תמוהים כמו אלו שמרעיף רוזנברג על חברו המטפל הספרותי ‏(“בחיי! אתה ממש טוב בזה”‏), שלא ממש הולמים אבחנות בנאליות בנוסח: “הגיוני למדי שנער מתבגר מבודד, דחוי וגמלוני למדי יתמלא עונג מהמחשבה שהוא נצר לגזע עליון”.


אם כבר בכל זאת מתעקשים על מלה טובה, אפשר למצוא ב”בעיית שפינוזה” סוג של נחמה פואטית, אפילו אם רק לכאורה. פשוט צריך לעצום עיניים ולדמיין צורר נאצי מתייסר מדיבוק של יהודי מת המכרסם את שלוותו לאבק פסיכוטי. לא ממש נקמה היסטורית, אבל מחשבה מענגת.


The Spinoza Problem / 
Irvin Yalom



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו