בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים עם ספרים

ג'וליאן בארנס, זוכה פרס "מאן־בוקר" ל–2011 על ספרו "תחושה של סוף", כותב על יחסיו המורכבים והסוערים עם ספרים. הוא מאמין שהקשר הזה יחזיק מעמד עוד שנים

4תגובות

חייתי בספרים, למען ספרים, לפי ספרים ועם ספרים. בשנים האחרונות התמזל מזלי ויכולתי לחיות מספרים. באמצעות ספרים הבנתי לראשונה שקיימים עולמות אחרים מעבר לעולם שלי; באמצעות ספרים דימיינתי לראשונה איך זה להיות מישהו אחר; באמצעותם מצאתי לראשונה את אותו קשר אינטימי ועמוק הנוצר כשקולו של סופר נכנס לראשו של קורא. למזלי, אולי, בעשור הראשון לחיי לא התקיימה תחרות מצדה של הטלוויזיה; וכשהמכשיר נכנס לבסוף הביתה, הוא היה נתון תחת שליטתם הנוקשה של הורי. שניהם היו מורים בבית ספר, כך שהכבוד לספרים ולתוכנם היה מוחלט. לא הלכנו לכנסייה, כן הלכנו לספרייה.

הסבים שלי מצד אמי היו גם הם מורים. לסבא היתה מהדורה של ספרי דיקנס שהגיעו בדואר ו"האנציקלופדיה של נלסון" ב–30 כרכים קטנים ואדומים. בספריית הורי ניצבו ספרים מן הקלאסיקה העולמית וספרים רבים אחרים, ובשלב מאוחר יותר בחייהם היו מנויים בהוצאת הספרים "פוליו סוסייטי", עם סדרת הקלאסיקה שהוציאו לאור. גדלתי בהנחה שבכל הבתים יש ספרים, שזה דבר רגיל. ספר היה בעיני חפץ רגיל שנמדד כך על פי השימוש שנעשה בו: בבית הספר - ללמוד ממנו, להציג ולאמת מתוכו מידע; ובעתות החופשות והחגים - לשם הנאה ובידור.

לאבי היו אוספים של סדרת "Times Fourth Leaders"; אמי נהנתה מננסי מיטפורד. המדפים שלהם הכילו גם את ספרי הפרס בכריכת עור שאבי זכה בהם בבית הספר של מחוז אילקסטון בין השנים 1921–1925, בעיקר פרסים על "מיומנות כללית" או "מצוינות כללית": יצירות של גולדסמית, קארי, לייטון ורידר. כשהייתי ילד לא התרגשתי מהיצירות הללו.

התחלתי לחקור לראשונה את המדפים של הורי ‏(ואת אלו של הסבים שלי, ושל אחי הגדול‏) כשהפציעה אצלי המודעות למין. הספרייה של סבא הכילה מעט חומרים מלהיבים מלבד סצינה אחת או שתיים ב"גורלות נפגשים בבואני" של ג'ון מאסטרס; להורי היה הספר "ההיסטוריה של האמנות", מאת ויליאם אורפן, ובו כמה איורים חשובים בשחור־לבן; אבל לאחי היה עותק של "סטיריקון", מאת גאיוס פטרוניוס, שהיה הספר הכי לוהט שניצב על המדפים בבית. הרומאים בהחלט ניהלו חיים פרועים יותר מאלו שראיתי סביבי בנורתווד, מידלסקס: משתאות, שפחות, אורגיות, כל מיני דברים. אני תוהה האם אחי הבחין בכך שבשלב מסוים כמה דפים כמעט שנתלשו מהספר. בטיפשותי הנחתי, שבכל הקלאסיקות העתיקות שלו יש בוודאי תוכן ארוטי דומה. העברתי ימים רבים בשיעמום עם ההסיודוס שלו לפני שהגעתי למסקנה שזה לא כך.

ברחוב הראשי של נורתווד ניצב בית עסק שאנחנו קראנו לו "חנות הספרים". למעשה, זאת היתה חנות של מתנות קטנות וכלי כתיבה ומתחתיה חדר שכמחציתו הכיל ספרים. כמה מהם היו מכובדים למדי - קלאסיקות ורומנים אחרים של הוצאות "פינגווין" ו"פאן". משהו בי גרם לי להניח שאלו כל הספרים שיש בעולם. כלומר, ידעתי שיש ספרים אחרים בספרייה הציבורית, והיו ספרי הלימוד, שגם הם היו שונים; אבל במובנים של יקום רחב יותר של ספרים, הנחתי שהדוגמה הקטנטנה הזאת היא, איכשהו, מייצגת.
לעתים, בהגיענו לפרוור אחר או לעיירה אחרת, היינו מבקרים בחנות ספרים "אמיתית", שבדרך כלל התגלתה כסניף נוסף של הרשת "דבליו־אייץ' סמית".

רקס רקס

המקור היחיד שנוסף לספרים היה בית הספר, והספרים שחילק כפרס - אני למדתי ב"סיטי אוף לונדון" ומאוחר יותר ב"ויקטוריה אמבנקמנט" ליד גשר בלאקפריירז. הזוכה קיבל רשות לבחור את הספר שלו בעצמו, בדרך כלל בהשגחה של אחד ההורים. אבל שוב, זאת היתה חוויה מצמצמת יותר מאשר מרחיבה: יכולת לבחור את הספר רק מתוך מבחר שניצב באולם תצוגה פרטי באזור המשרדים בגדה הדרומית: מקום שהיה קצת מסתורי ומאוד פונקציונלי בעת ובעונה אחת. המקום היה, כך גיליתי מאוחר יותר, ענף נוסף של "דבליו־אייץ' סמית". שם הוצגו ספרים בעלי משקל וערך, מהסוג שיש להעריץ יותר מאשר לקרוא אולי אי פעם.

הפרס מבית הספר היה בסכום מרבי קבוע - והתבקשת לבחור בספר שלא יעלה על הסכום הזה. באותו רגע היה נעלם הספר משדה ראייתך ומופיע שוב ב"יום הפרס של פטרון העסקים של לונדון" ‏(מי ששימש בימי הביניים כנשיא הגילדות בעיר ועתה נושא בתפקיד ייצוגי בלבד‏). פטרון העסקים, בלבוש שרד מלא, היה מעניק לך אותו באופן אישי. כעת היה בו דף נוסף שהודבק על צדה הפנימי של הכריכה הקדמית שתיאר את ההישג שלך, ועל כריכת הבד הוטבע סמל בית הספר באותיות זהב בולטות. אני זוכר מעט ממה שבחרתי בצייתנות בליווי הורי. אבל ב–1963 זכיתי בפרס לשפה האנגלית על שם מורטימר, ומכיוון שהייתי בן 17, הלכתי לבדי לאותו מחסן של רצינות, שם מצאתי ‏(מי זה שנכשל שם?‏) עותק של "יוליסס". אני עדיין רואה בעיני רוחי את מורת הרוח על פניו של פטרון העסקים כשידו העטויה כפפה מעבירה לי את הרומן המלוכלך הידוע לשמצה.

בשלב זה כבר התחלתי לראות בספרים יותר מאשר רק חפצים שימושיים, מקורות לידע, הנחיות, עונג או גירוי. בתחילה היתה גם ההתרגשות מעצם הבעלות על ספר. לעובדה ששייך לך ספר מסוים - ספר שבחרת בו בעצמך - היתה משמעות של הגדרה עצמית. ועל ההגדרה העצמית הזאת היה עליך להגן באופן פיסי ממש. הייתי עוטף את הספרים האהובים עלי ‏(שהיו בכריכה רכה, בלית ברירה, מתוך כורח כלכלי‏) בפלסטיק שקוף. אך לפני כן, הייתי כותב את שמי - בכתב יד נטוי שלמדתי לא מזמן, בדיו כחול, עם קו תחתי אדום - על קצה הכריכה מצדה הפנימי. ואז הייתי חותך את כיסוי הפלסטיק ומתאים אותו כך שיגן גם על חתימת הבעלים. כמה מהספרים הללו - למשל, תרגומו של דייוויד מַגַרשַק לקלאסיקות רוסיות בהוצאת פינגווין - עדיין ניצבים על מדפי.

הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר. אולי שמעתי אחד או שניים ברדיו, אולי ראיתי אחד או שניים בטלוויזיה בראיון אחד על אחד עם ג'ון פרימן. אבל הקשר הקרוב ביותר של משפחתנו לספרות היה העובדה שאבי למד שפות מודרניות באוניברסיטת נוטינגהאם, שם המרצה היה ארנסט וויקלי, שאשתו ברחה עם ד"ה לורנס. אה, ואמא שלי ראתה פעם את ר"ד סמית, בעלה של אוליביה מאנינג, עומד על רציף בתחנת בירמינגהם. אך כאן היו ספריו של אדם שהכיר את אחד המשוררים המפורסמים ביותר במדינה. יתר על כן, ספרים אלו הכילו את מלותיו המהדהדות של אודן, כפי שהגיחו לעולם לראשונה. חשתי בקסם הזה בחדות, ורציתי שיהיה לי חלק בו. וכך, מאז שהייתי סטודנט, נהפכתי לאספן ספרים ולצרכן ספרים, וגיליתי שלא כל חנויות הספרים הן בבעלות "דבליו־אייץ' סמית".

במשך אותו עשור - מסוף שנות ה–60 עד סוף שנות ה–70 - נהייתי לצייד־ספרים בלתי נלאה הנוסע לעיירות שוק וערי קתדרלה בבריטניה ב"מוריס טרוולר" שלי, ומעמיס אותה בספרים שקניתי במחיר שחרג בהרבה מכל מהירות קריאה אפשרית. זאת היתה תקופה שבה ברוב העיירות היתה לפחות חנות אחת, גדולה וותיקה, לספרים מיד שנייה, שנמצאה לעתים קרובות בצל הקתדרלה או כנסיית העיר; כזכור לי, יכולת לחנות בדרך כלל בדיוק מחוץ לחנות לפרק זמן בלתי מוגבל. חנויות אלו היו, ללא יוצא מן הכלל, בבעלות פרטית - לפעמים הן הציגו ספרים חדשים בחזיתן - ומיד הרגשתי בהן בבית. האווירה, בתור התחלה, היתה שונה מאוד. כאן היתה תחושה שהעריכו את הספרים ושהם היו חלק מתרבות מתמשכת. בשלב זה, ככל הנראה, העדפתי ספרים מיד שנייה על פני ספרים חדשים. בארצות הברית התייחסו לפריטים שכאלה בזלזול וכינו אותם "Previously Owned", אבל הבעלות המתמשכת הזאת היתה חלק מהקסם שלהם: ספר סיפק הסבר על העולם לאדם אחד, ולאחר מכן לאדם נוסף, וכך לאורך הדורות; ידיים שונות החזיקו באותו ספר ושאבו ממנו תובנות, לעתים זהות ולעתים שונות. ספרים ישנים הפגינו את גילם: היו להם כתמי יושן, כפי שלאנשים מבוגרים יש כתמי גיל. היה להם גם ריח טוב - אפילו כשהדיפו ריח סיגריות או ‏(לעתים‏) ריח סיגר. ורבים פלטו מתוכם זוטות מרתקות: מודעות עתיקות מטעם המו"לים וסימניות ישנות - לעתים קרובות לחברות ביטוח או לסבון "סנלייט".

אז הייתי נוסע לסַליסבּרי, פטרספילד, אֵיילסברי, סאותפורט, צ'לטנהאם, גילדפורד, נכנס לחדרים אחוריים ולמחסנים נעולים מתי שרק יכולתי. הרגשתי פחות נינוח במקומות שהדיפו ריח של כריכות משובחות, או שידעו טוב מדי את מחירו של כל ספר שבמלאי. העדפתי את הערבוביה הדמוקרטית בחנות שהמלאי שלה אורגן ברישול, היכן שאפשר היה לנהל משא ומתן.

בימים ההם, אפילו בחנויות שמכרו ספרים חדשים, לא התרחשו התפניות המהירות להחריד במלאי, שהניהול המרכזי המודרני כופה. בימינו חיי המדף של רומן חדש בכריכה קשה - בהנחה שהוא בכלל מגיע למדפים - הם ארבעה חודשים. בזמן ההוא היו ספרים נותרים על המדפים עד שמישהו היה קונה אותם, או שהיו נמכרים בהנחה מיוחדת, או שהועברו למחלקת יד שנייה, שם היו יכולים להישאר במשך שנים. אותו ספר שלא יכולת להרשות לעצמך לקנות, או שלא היית בטוח שאתה רוצה אותו, לעתים קרובות עדיין היה שם כשחזרת שוב כעבור שנה. חנויות יד שנייה גם לימדו את הלקח על הסופר שיצא מהאופנה: צ'רלס מורגן, יו וולפּוֹל, דורנפורד ייטס, לורד לייטון, גב' הנרי ווד - הם היו שם בהמוניהם, ממתינים לאופנה שתשתנה. זה קרה לעתים נדירות.

קניתי ברעבתנות שאותה אני מזהה, במבט לאחור, כסוג של תלות: ביבליומניה היא בעיה מוכרת. קניית ספרים בהחלט כילתה יותר ממחצית מהכנסתי הפנויה. קניתי את המהדורות הראשונות של הסופרים שהערכתי ביותר: אוולין וו, גראהם גרין, אלדוס האקסלי, לורנס דארל, ג'ון בטג'מן. קניתי את המהדורות הראשונות של משוררים ויקטוריאניים כמו טניסון ובראונינג ‏(שאפילו אחת מהן לא קראתי‏) משום שהן נראו לי זולות להפליא. הקו המפריד בין ספרים שאהבתי, ספרים שחשבתי שאוהַב, ספרים שקיוויתי לאהוב וספרים שלא אהבתי באותו רגע אבל חשבתי שאולי כן אוהב בעתיד, היה נמתח רק לעתים נדירות.

אספתי ספרים שיצאו בסדרת "קינג פינגווין", ספרי "בטספורד" על אזורי הכפר וסדרת "בריטניה בתמונות" בהוצאת קולינס משנות ה–40 וה–50. קניתי עלוני שירה ואנציקלופדיות צרפתיות בכריכת עור בהוצאת "לארוס"; ספרים מצוירים ומזכרות ויקטוריאניות; מילונים מיושנים ועותקים כרוכים של מגזינים, מה"קורנהיל" ועד ה"סטרנד". קניתי עותק של "סנסיישן!", המהדורה הבלגית הראשונה של "סקופ" מאת ווּ. אפילו המצאתי קטגוריה שנקראה "ספרים משונים", שבה השתמשתי כדי להצדיק קניות אקסצנטריות כמו "שיפוד חזירים", או "ציד חזירים", מאת סר רוברט באדן פאוול, "אנרגיה גופנית" של בילי וולס, "מדריך כַּיירו לכף היד" ו"לרקוד סטפס בקלות" מאת "איזולדה". כל אלה עדיין ניצבים אצלי על המדפים, גם אם אני מעיין בהם רק לעתים נדירות. קניתי גם ספרים שלא היה כל היגיון ברכישתם, לא בזמנם ואף לא בדיעבד - כמו כל שלושת הכרכים ‏(במהדורה ראשונה, בעטיפות נייר על הכריכה, ובהחלט שלא נקראו על ידי הבעלים הקודמים‏) של זיכרונותיו של אנתוני אידן. מה היה ההיגיון בכך? מצבי הוחמר בשל העובדה שהייתי, בז'רגון סוחרי הספרים, "קומפלטיסט". וכך, למשל, משום שהערצתי כמה מהמחזות של ברנרד שו שראיתי, בסופו של דבר היו לי כמה מטרים של יצירותיו, כולל אפילו כמה חוברות סתומות על צמחונות. מכיוון ששו היה כה פופולרי וספריו יצאו במספר מהדורות גדול בהתאם, מעולם לא שילמתי הרבה על האוספים שלו. פירוש הדבר היה גם שכאשר, 30 שנים לאחר מכן, כשנהייתי פחות להוט אחר הדידקטיות והשנינות המודעת לעצמה של שו, החלטתי למכור - ההפסד היה ברור.

מדי פעם בפעם היו תגליות מרגשות. במחסן האחורי של "פ' וותרהד ובנו" באיילסברי מצאתי עותק של שני המזמורים הראשונים של "דון ז'ואן" מאת ביירון, שפורסמו ללא שם המחבר ב–1819. מהדורה ראשונה נדירה זו, כרוכה בבד כחול, עלתה לי אז 12 שילינג ו–6 פני. הייתי רוצה להעמיד פנים ‏(כפי שעשיתי לעתים‏) שהמומחיות שלי בביבליוגרפיה של ביירון היא זו שגרמה לי לאתר את היצירה. אך בכך הייתי מתעלם מההערה שכתב מוכר הספרים בעיפרון על צדה הפנימי של הכריכה הקדמית ‏("מזמורים 1 ו–2 פורסמו בלונדון ביולי 1819 ללא שם המחבר, או מוכר הספרים, בגודל נייר קווארטו"‏). המחיר שעמד על 12 שילינג ו–6 פני לא היה שגוי אפוא; סביר להניח שהוא היה אינדיקציה לכך שהספר עמד על המדף במשך עשרות שנים.

אולם, לעתים קרובות לא פחות, עשיתי טעויות חמורות. למה, לדוגמה, קניתי מ"ד"מ ביץ'" בסליסברי את "אוליבר טוויסט" בחלקים, כפי שפורסמו לראשונה על בסיס חודשי בעיתון "בנטליס מיסלני"? זה היה רעיון טוב, משום שהם היו במצב מצוין, עם דפוס ברור, כריכות ופרסומות. זה היה רעיון רע, משום שאחד מהחלקים ‏(הראשון או האחרון‏) היה חסר - ולכן מחיר המהדורה היה כמעט־סביר. זה היה רעיון אופטימי, מפני שהייתי בטוח שאצליח לאתר את החלק החסר ברגע כלשהו בחיי כאספן. מיותר לומר שמעולם לא מצאתיו ומעשה הטמטום הזה גער בי מעל המדף במשך שנים ארוכות.

והיו רגעים שבהם הבנתי שעולם הספרים ואספנות הספרים הוא לא בדיוק כפי שדימיינתי אותו. אף שהייתי מודע למקרים מפורסמים של זיוף ספרים, תמיד הנחתי שאספנים היו טיפוסים ישרים וגלויי לב ‏(נהגתי לחשוב כך גם על גננים‏). ואז, יום אחד, מצאתי את עצמי בבית "ליליז בווידון", באקס - "בתיאום מראש בלבד", אחוזה ויקטוריאנית של 35 חדרים, עמוסה בספרים עד כדי כך, שביקור בה ארך כמעט יום שלם. במחלקת המהדורות הראשונות מצאתי ספר שרדפתי אחריו שנים: " Vile Bodies" מאת אוולין וו. לא היתה לו כריכת נייר חיצונית ‏(זה היה שיגרתי - רוכשים מעטים שקנו את יצירותיו המוקדמות של וו טרחו לשמור עליהן‏), אך הוא היה במצב טוב. המחיר היה... נמוך להדהים. ואז קראתי הערה קטנה בעיפרון שהסבירה מדוע. היא היתה כתובה בכתב ידו, ובחתימתו, של רוג'ר סנהאוס, המו"ל מבלומסברי, שהיה המאהב האחרון של ליטון סטראצ'י. נכתב שם - ואני מצטט מהזיכרון - "מהדורה שנייה זו הונחה על מדפי במקום המהדורה הראשונה שהיתה לי". הייתי בהלם. בלי ספק, זה לא נעשה בגחמה של רגע. העבריין לבטח הגיע לביתו של סנהאוס ובאמתחתו העותק, ואז ביצע את ההחלפה כשלא היה איש בחדר. מי זה היה יכול להיות? האם אי פעם אתפתה למעשה שכזה? ‏(כן, מאוחר יותר זה קרה לי, התפתיתי‏). והאם יום אחד מישהו עלול לעשות זאת לי ולאוסף שלי? ‏(לא, ככל הידוע לי.‏)
לאחרונה שמעתי גרסה נוספת לסיפור הזה, מנקודת מבט אחרת. קורא שלח לסופר מפורסם שעודו בחיים עותק של רומן מוקדם שכתב ‏(כזה שיצא באלפי עותקים בהדפסה הראשונה‏), וביקש חתימה וצירף דמי משלוח להחזר. לאחר זמן מה הגיעה חבילה ובה הרומן, חתום כהלכה על ידי הסופר - אך זה השאיר אצלו את המהדורה הראשונה יקרת־הערך ושלח במקומה מהדורה שנייה.

בזמנו כלל צֵיד־ספרים קילומטראז' גבוה, איסוף אטי ותסכול תכוף; תופעת הלוואי היתה נטייה, כאשר לא הצלחת למצוא את מבוקשך, לקנות מגוון של דברים בלי קשר למה שחיפשת, כדי להוכיח שהמסע לא היה לשווא. סגנון הרכישה הזה כבר אינו אפשרי, או אינו הגיוני. כל אותן חנויות ישנות, מבולגנות, במיקומים יפים - אינן עוד.

הנה קטע מתוך ספרו של רוי הארלי לואיס: "המדריך למאתר־הספרים בחנויות ספרים יד שנייה וסוחרי עתיקות" ‏(מהדורה שנייה, 1982‏) שמתייחס לחנות "ד"מ ביץ'" בסליסברי: "ישנן כמה חנויות ספרים ששווי הנכס שהן שוכנות בו גבוה כל כך, שהבעלים יכולים להרוויח הון קטן ממכירתן, ולעבוד מהבית... בעוד שאי אפשר להשוות מחירי נכסים בווילטשייר למחירים בלונדון, למשל, הפינה הנפלאה הזאת ברחוב הראשי מחייבת תקורה עצומה לכל חנות ספרים". ביץ' נסגרה ב–1999; וותרהד ‏(שהיתה לה שקית נייר מודפסת משלה‏) נסגרה ב–1998; ליליז - שהיתה מלאה במוצגים תועים כמו מסכת המוות של הספר ג'ון קוופר פאויז ו"השעון שהיה שייך לאנשים ששמו את המנוע בסירה שבה שלי טבע" איננה. נראה שהכלל היה שככל שהחנות גדולה יותר וכללית יותר, כך היתה פגיעה יותר.

אספנות ספרים השתנתה מאוד גם בגלל האינטרנט. לי נדרשו אולי 12 שנים למצוא מהדורה ראשונה של "Vile Bodies " מאת וו, במחיר 25 ליש"ט בערך. כיום, ב–30 שניות באתר abebooks.com אפשר לאתר 24 מהדורות ראשונות באיכויות ובמחירים מגוונים ‏(הספר היקר ביותר הוא אותו ספר נדיר של וו, כולל כריכת הנייר, ומחירו נע בין 15 ל–28 אלף דולר‏). כשהסופרת הבריטית הדגולה, פנלופה פיצג'רלד, מתה, החלטתי כמחווה לקנות מהדורות ראשונות ‏(כולל כריכות הנייר‏) של ארבעת הרומנים האחרונים שכתבה - הארבעה שביססו את גדולתה. ביצעתי את המשימה בפחות זמן ממה שהיה לוקח למצוא חניה בימינו ליד המקום שבו עמדה חנות הספרים ביץ'. הייתי יכול לכתוב על הרומנטיקה שבגילוי - וכן, היתה רומנטיקה - אך השיטה הישנה לא היתה יעילה לא מבחינת זמן ולא מבחינת עלויות.

נהייתי קצת פחות אספן־ספרים ‏(או, אולי, בעל פֶטיש לספרים‏) אחרי שהרומן הראשון שלי יצא לאור. ייתכן, ברמה תת־מודעת כלשהי, שהחלטתי כי מאחר שאני מייצר מהדורות ראשונות משלי כעת, אני זקוק פחות לאלו של אחרים. אפילו התחלתי למכור ספרים, מה שבעבר היה בלתי נתפש בעיני. לא שזה האט את קצב הרכישה שלי: אני עדיין קונה ספרים מהיר יותר משאני יכול לקרוא אותם. אבל זה נראה לי נורמלי לחלוטין: כמה מוזר זה יהיה לו היו סביבך רק הספרים שיהיה לך זמן לקרוא בשארית חייך. ואני עדיין קשור מאוד לספר הפיסי ולחנות הספרים המוחשית. הלחץ המופעל כיום על שניהם הוא עצום. הרומן האחרון שלי "תחושה של סוף" היה עולה לכם 12.99 ליש"ט בחנות ספרים, בערך חצי מכך ‏(ועוד דמי משלוח‏) באינטרנט, ורק 4.79 ליש"ט בהורדה לקינדל. נראה שאי אפשר להפריך את כללי הכלכלה. למרות זאת, למרבה המזל, הכלכלה מעולם לא שלטה לחלוטין בקריאה או בקניית ספרים. ג'ון אפדייק, לקראת סוף חייו, נהיה פסימי בנוגע לעתיד הספר המודפס, וכתב:

"מי, באותו עתיד בלתי נתפש
אחרי מותי, יקרא? העמוד המודפס
היה אך פלא קצר מועד של חצי מילניום..."

אני אופטימי יותר, הן בנוגע לקריאה והן בנוגע לספרים. תמיד יהיו כאלה שלא קוראים, קוראים גרועים, קוראים עצלים - ותמיד היו. קריאה היא מיומנות הרוב אך אמנות המיעוט. ועדיין דבר אינו יכול להחליף את התקשורת המדויקת, המסובכת, העדינה, שבין סופר נעדר ובין קורא מוקסם, נוכח. איני חושב גם שהקורא האלקטרוני יתפוס אי פעם את מקומו של ספר הנייר, אפילו אם הוא עושה זאת מבחינה מספרית. כל ספר מעניק תחושה שונה בידיך; לכל הורדה לקינדל יש בדיוק את אותה התחושה והמראה ‏(אף שאולי הקורא האלקטרוני יכיל יום אחד פונקציה של "ריח", שעליה תקליק כדי שהרומן האלקטרוני של דיקנס ידיף לפתע ריח של נייר לח, כתמי יושן וניקוטין‏). ספרים יצטרכו להרוויח את לחמם, וכך גם חנויות הספרים. ספרים יצטרכו להפוך לנחשקים יותר: לא למוצרי יוקרה, אלא למעוצבים היטב ומושכים כך שיגרמו לנו לרצות לבחור בהם, לקנות אותם, להעניק אותם כמתנות, לשמור אותם, לשקול לקרוא אותם שוב, ולזכור שנים לאחר מכן שזאת המהדורה הראשונה שבה מצאנו לראשונה את מה שהסתתר בתוכה.

אין לי דעות קדומות ואיני לוּדיט המתנגד לטכנולוגיות חדשות; אבל ספרים מנייר נראים כאילו הם מכילים ידע, בעוד שקוראים אלקטרוניים נראים כאילו הם מכילים מידע. הפרסים שקיבל אבי בבית הספר ניצבים כיום על מדפי, 90 שנים לאחר שזכה בהם. אני מעדיף לקרוא את שיריו של גולדסמית בצורה הזאת, ולא על המחשב.

הסופר וההדיוט האמריקאי לוגן פירסל סמית אמר פעם: "יש אנשים שחושבים שהחיים הם הדבר; אבל אני מעדיף לקרוא". כשקראתי את זה לראשונה, חשבתי שזה שנון; כעת אני מוצא שזה שקר חלקלק - כפי שקורה לי עם פתגמים רבים. הקריאה והחיים אינם פעולות נפרדות. ההפרדה היא שקרית ‏(כמו כשייטס מדמיין בחירה בין "שלמות בחיים, או בעבודה"‏). כשאתה קורא ספר נהדר, אתה לא בורח מהחיים, אתה צולל עמוק יותר לתוכם. אולי קיימת בריחה שטחית - למדינות אחרות, מנהגים ודפוסי דיבור שונים - אבל מה שאתה עושה בעצם מעמיק את הבנתך באשר לדקויות החיים, הפרדוקסים, השמחות, הכאבים והאמיתות. הקריאה והחיים אינם נפרדים זה מזה אלא כרוכים זה בזה. ולמשימה רצינית זו של גילוי מלא דמיון וגילוי עצמי היה ונותר סמל אחד מושלם: הספר המודפס.
2012

Julian Barnes©

הסופר ג'וליאן בארנס הוא מחבר "התוכי של פלובר", "תולדות העולם בעשרה וחצי פרקים", "תחושה של סוף" ועוד. רשימה זו נכתבה במיוחד לכבוד "שבוע חנויות הספרים העצמאיות" בבריטניה, והופצה רק בהן. כל ההכנסות מפרסום הרשימה במקומות אחרים ייתרמו לארגון "Freedom from Torture"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו