בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תחושה של סוף": בראייה לאחור

זהו רומן הבנוי לעילא, עד כי כמעט מפתה לומר שהוא מהוקצע מדי, שהתפרים ההדוקים אינם מאפשרים להציץ קצת גם אל תוך הביטנה

תגובות

תחושה של סוף
ג'וליאן בארנס. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת מודן, 172 עמ', 88 שקלים


כמה פעמים אנחנו מספרים את סיפור חיינו? שואל ג'וליאן בארנס. "כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים, עורכים קיצורים ערמומיים, וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים בסביבתנו מי שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר לנו שחיינו אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו".

תעתועי הזיכרון שמואצים בגלל תחושה של סוף הם מנגינת הרקע המלווה את הסיפור המרכזי ברומן הזה של ג'וליאן בארנס, מנגינה שלעתים משתלטת עליו, ובעצם היא חלק ממנו. הרומן "תחושה של סוף" זיכה את בארנס בפרס "מאן־בוקר" ל–2011. שלוש פעמים הוגשו יצירותיו לפרס היוקרתי הזה ‏("התוכי של פלובר", "אנגליה, אנגליה" ו"ארתור וג'ורג'"‏). "תחושה של סוף" הוא ספרו ה–13 של ג'וליאן בארנס, יליד 1946 ‏(בן גילו של הגיבור שלו ברומן הזה‏), הוא פירסם גם ספרי מתח בשם בדוי, דן קאוונה, את שם המשפחה שאל מאשתו המנוחה, פט קאוונה, שהיתה סוכנת ספרותית, ולה הוא מקדיש את הרומן. זהו ספר של 172 עמודים בלבד, אחד הספרים הקצרים ביותר שזכו ב"בוקר" בכל תולדותיו. רק ספר אחד היה קצר ממנו. שלוש פעמים הגיע בארנס לרשימה הקצרה של ה"בוקר", שבה נבחרים חמישה ספרים מתוך רשימה ארוכה יותר, ושלוש פעמים נדחה. יש מי שזוכר לו את הדברים הקשים שאמר כשנדחה, כשהשווה את השיפוט להגרלה. גם בארנס זוכר את שאמר, ובאחד הראיונות שנערכו אתו, אחרי ההודעה על הפרס, השיב שבעיניו של הזוכה השופטים חכמים.

טוני וובסטר, גימלאי בן 60 פלוס, גרוש, אב לבת וסב לנכדים, הוא הגיבור הראשי והמספר. ב"תחושה של סוף" הוא מנהל מעין דיאלוג עם הנער שהיה, הצעיר שהרגיש שכל החיים ‏(כביכול‏) עוד לפניו. אבל טוני הבוגר יודע, או נאלץ להבין, ש"שם התחיל הכל". השתלשלות מפתיעה שקורה בזמן ההווה של הסיפור, ודווקא לקראת סופו מחריפה את הצורך שלו להתבונן בעברו, להפוך כל אבן, לבחון כל פרט, לטלטל את תאי הזיכרון בניסיון סיזיפי כמעט, להיזכר בכל תנועה, מבט, משפט, לפרק ולהרכיב מחדש את הסיפור שלו, להבין מה קרה.

טוני היה אחד משלושה חברים בבית ספר תיכון בלונדון של שנות ה–60, תקופה שמתוארת להפליא בספר, ואליהם הצטרף באמצע הלימודים חבר רביעי, אדריאן פין, שעד מהרה נהפך לדמות המובילה בחבורה. "בימים ההם ראינו את עצמנו כמוחזקים במעין מכלאה, מחכים לשחרור שישלח אותנו אל חיינו. וכשיגיע הרגע הזה, חיינו - והזמן עצמו - יואצו. איך יכולנו לדעת שחיינו התחילו ממילא, שכבר הושג איזה יתרון, שכבר נעשה איזה נזק? ושגם כשנשתחרר רק נעבור למכלאה גדולה יותר". הספר רצוף בתובנות של איש מבוגר, מזדקן, ולקוראים מתברר עד כמה כל משפט של בארנס מתכתב עם אירוע או מטרים היזכרות או דיבור במקום אחר בספר.

זהו רומן הבנוי לעילא, עד כי כמעט מפתה לומר שהוא מהוקצע מדי, שהתפרים ההדוקים אינם מאפשרים להציץ קצת גם אל תוך הביטנה. הספר כתוב באיפוק, בחוכמה רבה, בשנינה, בשליטה מלאה. בארנס הוא מאסטר של כתיבה, ו"תחושה של סוף" הוא, בהשאלה, תרגיל מתמטי מושלם. על אף העלילה והמצבים האנושיים המורכבים והמרגשים, הסיפור כל כך מהודק ותמציתי עד כי נוצרת תחושה שיש משהו מושכל מדי ביצירה הזאת, שאולי מה שמעצים אותה הוא גם מה שמחליש אותה.

עם תום הלימודים מתפזרים ארבעת החברים, מתראים לעתים רחוקות, בחופשות, אדריאן שמצטיין בקיימברידג' ממשיך להיות מושא הערצתם. ואילו טוני, באוניברסיטה אחרת, מוצא, לאחר התנסויות מיניות מגושמות, את ורוניקה. באחת הפגישות השנתיות של החבורה שבה הוא מציג לפניהם בגאווה את חברתו, ניצת משהו בין אדריאן לוורוניקה, שמבשיל עד לנישואים מהירים בין השניים, לאחר שטוני והיא נפרדים. ואז, בגיל 22, אדריאן שם קץ לחייו. מדוע עשה זאת?

טוני נזכר באירוע שקרה בתיכון, כשנער בכיתה מקבילה התאבד, משום שמישהי הרתה מיחסיהם. ארבעת החברים לא הפסיקו לדון ולדוש במעשה הזה עד שהגיעו למסקנה שהנער התאבד כי, כפי שמעיר אדריאן באירוניה, "כמי שיוסיף בקרוב נפש אחת לאוכלוסיית כדור הארץ החליט שמחובתו המוסרית לאזן את מספר הנפשות העולמי". אבל לעומת זאת ההתאבדות של אדריאן, כעבור שנים לא רבות, אינה מניחה לטוני, המוות הזה לא מפסיק להטריד אותו גם כשכבר אין לו עם מי לדבר על כך.

במיוחד מציק לו זיכרון של סוף שבוע אחד שבילה בביתה של ורוניקה. סוף שבוע אתה, עם אחיה, אביה ואמה. סוף השבוע הזה מונח על מיטת הניתוחים הרגשית והשכלית של טוני וובסטר, והוא בוחן באובססיביות כל פרט מסוף השבוע הזה שממנו חזר אז לביתו במפח נפש. יש לו הרגשה שבבית משפחתה של ורוניקה טמון הסוד, אבל מהו? שוב ושוב הוא חוזר למה אמר או העיר או הגיב כל אחד מהם, ובמיוחד מה מהות היחסים בין כל בני המשפחה. תחושה עמומה דוחקת בו ששם טמון פתרון חידת ההתאבדות של חברו המוכשר והנערץ.

מהלך מפתיע בחלק השני של הספר מחדש את הקשר בין ורוניקה לטוני, במידה רבה למורת רוחם, ואחרי עשרות שנים הם שבים ומתראים שוב. כי בידי ורוניקה דפי יומן שאדריאן כתב, והיא מסתירה ומגלה לסירוגין לעיני טוני קטעים מן היומן שמגבירים את סקרנותו, וכך גם ההתנהגות התמהונית והבלתי מובנת של ורוניקה. היא חוזרת ואומרת לו: אתה לא קולט?" אבל לא טוני ולא הקוראים לא מנחשים את הסוף הבלתי־צפוי לגמרי, את חשיפת הסוד.

ואז משהו נסדק בו, בטוני וובסטר, איש "ממוצע" כעדותו, ולא במהרה יירפא: "מה ידעתי על החיים, אני, שחייתי כל כך בזהירות? שלא זכיתי ולא הפסדתי, אלא רק הנחתי לחיים לקרות לי? שהיו לי השאיפות הרגילות וחיש קל הסכנתי עם כך שלא יתממשו? שנמנעתי מלהיפגע וקראתי לזה כושר הישרדות". מן הספר הזה של ג'וליאן בארנס אפשר לצטט ולצטט ולזכור. לא לעתים קרובות נתקלים בעושר כזה.

קרעי הזיכרון שמופיעים בעמוד הראשון של הספר, שלכאורה אין קשר ביניהם, נקראים שוב אחרי תום הקריאה של הרומן הזה באופן אחר - לאחר שמבינים מה בעצם קרה. וזו היתה אולי גם כוונתו של בארנס כשבנה כך את הרומן שלו - לגרות את הקוראים לשוב ולקרוא את הספר הזה שוב אחרי שהסוף ידוע להם.

The Sense of an Ending/ Julian Barnes

הדסה וולמן היתה עורכת ומגישת המוסף לספרות בקול ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו